הגענו על הבוקר לג'אלוד, שם פגשנו קבוצה די גדולה של פלסטינים תושבי הכפר
וארגונים נוספים, ופעילי שלום אירופאים, הייתה אווירה של התרגשות באוויר,
מלווה במתח ולחץ מסוים, אבל בתסריטים הכי גרועים שלי לא חשבתי שכך זה
יסתיים.
התחלנו לצעוד לכיוון חלקות הזיתים של הכפר, תחילה חלק עצרו והחלו למסוק
בקרבת הכפר, ואנחנו ועד קבוצה גדולה של פלסטינים המשכנו לכיוון החלקות
הקרובות יותר להתנחלות אש קודש.
בדרך הייתה תחושה של התרגשות. הפלסטינים קראו קריאות גאווה על היותם חלק
מהעם הפלסטיני, הגענו לאיזור שהם לא הגיעו אליו במשך כמה שנים, היה עצוב
לראות את העצים היבשים, הם הסתכלו ובחנו בעצב את המצב, אבל מהר מאוד
הייתה התעשתות והתחלנו למסוק. כולם הסתכלו כל הזמן בדאגה לעבר ההתנחלויות
אש קודש ואחיה, אבל בהתחלה היה שקט מסביב, לרגע חשבתי שיש סיכוי שזה הולך
לעבור בצורה חלקה, שנוכל באמת לעבוד ולמסוק שם בצורה רגועה. אבל אז מהר
מאוד האווירה השתנתנה ללא הכר.
זה התחיל כשפלסטינים שהיו קרובים יותר להתנחלות רצו בבהלה לכיווננו, ראו
את הפחד שלהם בעיניים, ומהר מאוד התברר בעקבות מה, חבורה של מספר מתנחלים
צעירים הגיעו רעולי פנים וחמושים באלות, הם עמדו מעלינו והחלו לצעוק שנזוז
מהאדמה שלהם, "מה פתאום נזכרתם אחרי כ"כ הרבה שנים? עכשיו אתם פתאום
אומרים שזו האדמה שלכם", התחיל קרב מילולי בינם לבין הפלסטינים על למי
שייכת האדמה הזו, האווירה הייתה נפיצה מאוד, ומצידנו היו רבים שניסו
להרגיע את הרוחות ולהזכיר שפנינו לא לאלימות.
לרגע נראה היה שנרגע קצת, חזרנו למסוק את הזיתים, כשפתאום הסתכלתי שמאלה
וראיתי את אחד מהמתנחלים רעול פנים (ברעלה שחורה) ללא חולצה וחמוש באלה
עומד שם, שומר. רגע לאחר מכן הם זרקו לאיזור שלנו רימון הלם, הסתובבתי
כדי להתרחק משם ותוך שניות הרגשתי מכה אדירה בראש, לא ידעתי מאיפה זה בא
והתחלתי לרוץ משם, לקח לי מספר רגעים להבין שהם פשוט הכו אותי בחוזקה
ושיורד לי דם מהמקום בו קיבלתי את המכה.
הייתי בהלם, בשוק, בקושי נושמת, והתחלנו לרוץ משם, נתמכת ע"י ע' וע',
ולא מאמינה שזה באמת קורה. מהר מאוד התחילו לירות במורד הטראסות גז
מדמיע, לקח כמה שניות עד שהוא התחיל להשפיע, ואנחנו המשכנו לרוץ למטה,
מהר מאוד התחלנו לדמוע, להשתעל, היה קשה לנשום, וראינו איך הצבא ממשיך
לירות גז מדמיע ממש קרוב אלינו, ובלי הרבה ברירות פשוט רצנו לתוך העשן,
מנסים לנשום לתוך הבצל שקצת הצליח להרגיע את הנשימה, כשכל הזמן אני חושבת
לעצמי- שהסיוט הזה ייגמר כבר.
המשכנו לרוץ קדימה וכשהגענו למקום קצת רגוע יותר, והצלחנו להסתכל לרגע
אחורה, התמונה הסוריאליסטית הזו פשוט הכתה בי, כולם פשוט נסים על
נפשותיהם, פצוע פלסטיני מלא דם סחוב על ידי חבריו, והצבא ממשיך לירות עוד
ועוד רימוני גז.
רק כשהגענו חזרה לכפר הבנתי שכל החולצה שלי מלאה בדם, משפחה שגרה שם
באיזור הזמינה אותי אליהם לשטוף פנים ולהירגע לרגע, ולאחר מכן התבשרנו
שגם מ' וא' הותקפו באורח קשה מאוד. היום המשיך באמבולנסים, בי"ח חולים
והרבה חברים מאוד דואגים ותומכים שנתנו כל הזמן תחושה מאוד טובה של ביחד,
שבלי זה נראה לי שהיה כמעט בלתי אפשרי לעבור את הזוועה הו.
אני משחזרת את הדברים ועדיין בשוק מכך שהייתי חלק מהסיטואציות הנוראיות
האלה, המהירות של ההתלקחות, השנאה שהייתה להם בעיניים, המחשבה על איך שהם
היכו בנו עם אלות כאילו הם כלל לא רואים בנו בני אדם פשוט מזעזעת אותי כל
פעם מחדש, והידיעה הכ"כ עצובה שהאירוע הקשה הזה שחוויתי היום, שבשבילי
היה כזו טראומה, הוא רק דוגמית למציאות היומיומית של החיים באיזור הזה.
אל תתפלא
