חומות של אטימות

פולארד הציל את ישראל מאטימות אמריקנית. אז מדוע לא מצילים אותו? משה פייגלין ביקר בכלא באטנר

"תגיד לאלי ישי שביקשתי שיבוא לבקר אותי" – אמר פולארד פתאום – "הוא השר היחיד בממשלה שגילה עניין בסיפור שלי – תגיד לו שאני חושב שהוא מסוגל להוציא אותי מכאן". "אני מבקש שהוא יבוא לבקר", חזר יהונתן והדגיש. הבטחתי שאעשה זאת.

תמיד לקראת הפגישה עמו אני מרגיש לחוץ. מן רגש אשמה קולקטיבי שאופף אותך קודם לפגישה עם השבוי הנבגד. כנראה הוא חש בכך, וכשנכנס הקל בחיוכו על התחושה הכבדה. התחבקנו. "אסור לך להיכנס לאנגליה, אה?", צחק יהונתן קודם שהתיישבנו. היו אלה המילים הראשונות שאמר כשנפגשנו ביום שלישי שעבר. תמיד מפתיע אותי מחדש עד כמה האיש הזה, שנבגד על ידנו ונקבר חי בכלא הפדרלי לפני 24 שנים, עד כמה הוא מעודכן בכל פרט, עד כמה הוא צלול וחד כתער.

הוא כמעט שלא דיבר על עצמו. לאורך כל השיחה
הוא דיבר על ישראל, על היהודים, עלי. על עצמו - כמעט שלא דיבר. יהונתן פתח בניתוח מפורט של הנעשה בארץ. מתוך השעתיים שהוקצו לנו, ניצל יהונתן 90% מהזמן בכדי לדבר על בעיות הכלל. דווקא בשל כך, היו למעט המילים האישיות שנידב, עוצמה בלתי רגילה.

כשהזכיר את שמו של ישראל מימון, מזכיר הממשלה והאחראי התורן על העלמת עניינו של יהונתן מן הציבור בישראל, קשה היה לו לשלוט ברגשותיו. אבל הוא הצליח. שמם של אישים נוספים, כאהוד ברק שהיה ראש אמ"ן באותם ימים עולה מעת לעת במהלך השיחה, והם "זוכים" לתגובה דומה. "הם בגדו בי לפני 24 שנים, והם אונסים אותי עכשיו בתוך הכלא".

מקפידים לשכוח

התגובה להחלטת מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, להתחיל סוף סוף ולחקור את מחדל הפקרתו המתמשכת של הסוכן הישראלי יהונתן פולארד, היתה צפויה. יותר מדי בכירים מעורבים בפרשת פולארד ומבקשים לקברו עימה. זה לא רק שר הביטחון ברק. זה לא רק השר רפי איתן, זה גם לא רק שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שהיה אז ציר ישראל בוושינגטון – כלומר האיש הנושא באחריות הישירה להשלכתו של יהונתן היישר מן השגרירות אל הסוכנים הפדרליים שהמתינו מחוץ לשערים.

לא בכדי מסרבת ישראל לבקש באופן רשמי את שחרורו של יהונתן ובאותה עת מוכרת לציבור את השקר המתועב כאילו "מאמצים בלתי נלאים נעשים כל העת מאחורי הקלעים לשחררו". 112 חברי כנסת חתמו על עצומה לשחרורו של יהונתן, אך ראשי ממשלה כשרון ואולמרט מקפידים "לשכוח" להעבירה לידי נשיאי ארה"ב.

זה היה כל-כך צפוי, שבתגובה לפתיחת החקירה המביכה של לינדנשטראוס, נפתח מסע להכפשת שמו של המבקר. "החקירה הפופוליסטית הזו מחבלת במאמצים לשחרורו של פולארד", מסבירים – איך לא - חוגים "ביטחוניים" המקורבים למשרד ראש הממשלה.

במקביל למתקפה על המבקר באה מתקפה מתואמת על יהונתן עצמו. אם נכפיש את יהונתן ואשתו, אם נציגם כצמד טרדנים ורודפי בצע שקיבלו דירות יוקרה, וסכומי עתק - עניין הציבור בגורלם ידעך. וכך קיבלנו את מסכת השקרים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות".

אסתר פולארד אינה חיה בדירת יוקרה. שנים רבות שכרה אסתר חדרון מצחין במוטל מפוקפק ב 'באטנר' צפון קרוליינה – מרחק קצר מכלאו של בעלה. זה היה המקסימום שהשיגה ידה. כשהבינה אסתר כי הסיבה להמשך שביו של בעלה נמצאת בארץ ולא בארה"ב, העתיקה את מקום מושבה לישראל, אך לא לדירת יוקרה ירושלמית אלא לחדרון קטן שפינתה עבורה בדירתה פנסיונרית טובת לב.

אין מתנות חינם

"אם היית מתקרב יותר לניצחון בפריימריס" – עבר פתאום יהונתן לדבר עלי – "הם פשוט היו הורגים אותך". "שבועיים לפני שנרצח ביקר אותי גאנדי ואני הזהרתי אותו שזה מה שיקרה לו". "הם עשו את זה לראש ממשלה מהמחנה שלהם, אתה חושב שיש להם בעיה לעשות את זה לך?" זו לא הפעם הראשונה שאנשים מזהירים אותי מן האפשרות הזו, אך כשהדברים באים מפיו של יהונתן פולארד יש להם משקל אחר.

"כיצד מצליחה ישראל לגרום לאמריקנים להמשיך להחזיקך בכלא?", שאלתי את יהונתן, הרי ראש הסי-איי-אי עצמו וולסי כבר אמר שצריך היה לשחררך מזמן. "הם פשוט מקפידים שלא לתת לאמריקנים את הסיבה המינימלית כדי להתחיל באופן רשמי בתהליך", ענה פולארד. בעניינים הללו אין מתנות חינם. אם אולמרט לא מבקש, מדוע שבוש ייתן?

בניגוד למה שישראל מספרת לאזרחיה, מובהר לאמריקנים בכל ערוץ אפשרי כי אין לישראל עניין באיש שהצילה מן האטימות האמריקנית והביא לידיעתה את המידע החיוני להמשך קיומה. אין ספור מרגלים אמריקנים נתפסו בישראל. אחד מהם אף שימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון. רמז קל מצד ישראל היה מספיק כדי להביא לשחרורו המהיר של פולארד. יש לישראל דרכים רבות להביא לשחרורו המיידי, אך היא פשוט מבקשת את מותו בכלא.

רק לקראת סוף הביקור פותח יהונתן את סגור ליבו. הוא מספר על הסביבה העוינת בכלא, על כך שרוב שעות היממה הוא מעדיף להישאר בתאו כשאטמים תחובים באוזניו, על כך שלמרות המחלה הקשה ממנה הוא סובל, קיבל רק לאחרונה אישור לישון במיטה התחתונה במקום לטפס לעליונה. "על פי מצבי החוקי, אני אמור לשבת בכלא 45 שנה", אומר יהונתן,
"כלומר אני אמור לצאת מכאן בגיל 75. והם לא יתנו לזה לקרות", הוא מוסיף במרירות.

"ברגע מסוים השערים האלה ייפתחו ואתה פשוט תצא לחופשי", אני מנסה לעודדו, "הרגע הזה קרוב יותר ממה שאתה חושב". השעתיים שהוקצו לפגישה מסתיימות לפתע. "לשנה הבאה בירושלים", אני לוחש באוזנו כשאנו מתחבקים לפרידה, "אתה חייב להחזיק מעמד".

מדינת היהודים או הישראלים?

זה לא רק העניין האישי של אנשים ערלי לב. יש פה משהו עמוק יותר. הבוגדנות האישית מצד המעורבים בעניינו היא הסימפטום של המחלה, לא המחלה עצמה.

יהונתן הוא המראה המזכירה לנו מי אנחנו, מראה שמדינת ישראל מנסה לנתץ. כשהתפוצצה פרשיית פולארד הייתי קצין צעיר. כבר אז הטרידה אותי העובדה שיהונתן נזרק מן השגרירות, בעוד שעל מפעילו, קצין חיל האוויר אביאם סלע שמצא אף הוא מקלט בשגרירות, התעקשה ישראל לגונן, ולמרות הלחץ האמריקני להסגרתו הצליחה להחזירו לארץ. מתברר שישראל אינה מדינת היהודים אלא מדינת הישראלים – אמרתי אז לעצמי.

פולארד הוא היהודי שהציל את הישראלים מהאטימות האמריקנית. ייתכן שכולנו חיים היום בזכותו. הוא לא הציל אותנו כי אנחנו ישראלים, הוא הציל אותנו כי אנחנו אחיו היהודים. מה שיהונתן בעצם אומר לכולנו הוא: אני הקרבתי את עצמי בשבילכם כי אני יהודי, עכשיו תפעלו אתם למעני מאותה סיבה. תודו בפני האמריקנים ובפני עצמכם, שהמכנה היהודי המשותף שלי ושלכם, גובר על הזהות הישראלית שלכם, ועל הזהות האמריקנית שלי.

פרשת פולארד אוכפת על ישראל את זהותה היהודית. אבל המנהיגות הישראלית מעדיפה לראות את הזהות הזו מתה בכלא 'באטנר'.

כזכור במו"מ הקואליציוני, סמוטריץ' רצה ביטחון, בליכוד התעקשו. בסוף סוכם שהוא יקבל שר במשרד הביטחון עם אחריות על החלקים האזרחיים.

אחרי החתימה - גלנט בשיא החוצפה סירב לבצע את מה שנחתם, בטענות שאי אפשר לפגוע בשיקול הדעת של המפקד והושגה פשרה שאם הפינוי משיקולים בטחוניים - זה נשאר בסמכות אלוף הפיקוד. לכן בצו ההרס של בית ענות, הוא כתב את הטענה האבסורדית ש: "המקום פוגע בשלום תושבי האזור".

אם כל הטפשים בהתיישבות האידיאולוגית שמצביעים ליכוד, היו מצביעים לצה"ד, היתה ממשלת ימין בראשות נתניהו אותו דבר- אבל ההתישבות היתה באמת בידי סמוטריץ'.