בבניית תשובה כזו, רצוי תחילה לברר את מקורות הבלבול שבתפיסת השלום השגורה, גישה ששב"ד מכנה כ"שלומנות".

המרכיב השני נמשך הוא מהראשון. מתוך היחס המסולף לחזוננו שלנו, שלא מתוך עומק תרבותנו אלא כעם נרדף המבקש לו מקלט, אנו מתייחסים כך גם אל שכנינו הערבים. אנו מעדיפים לראותם כאומה, בעלת זהות ושייכות עמוקה לארץ זו כמונו. כך שעליהם, כמונו, להתנתק מכבלי מסורתם הישנה ולהתחלק עמנו במולדתם. רבות העדויות אשר לא מפורסמות בציבור, סביב עניין 'המצאת הלאום הפלשתינאי' כאמצעי לחיסול ישראל[1]. זהו מידע חשוב שיש לקרוא ולדעת אותו, אך אין הוא עיקר העניין, אלא אם מתווסף הוא לאותו דחף מוסרי ישראלי ובא במסגרתה של הצעת דרך אחרת כנ"ל.

מושג הלאום האירופי, להבדיל מהמושג אומה בלשון הקודש, מציין למעשה התאגדות חברתית גדולה סביב אינטרסים חיצוניים טבעיים שונים, או אף אידיאולוגיים. מושג זה אינו כולל את ראיית האומות השונות כאיכויות אנושיות שונות בבריאה, אשר מפתחות, מתוך איכותן, מערכת חיים שלמה המותאמת להן. כך, מושג הלאום הולבש בפועל על האומה הערבית ויצר את מדינות ערב של היום, אשר מערכת חייהן הפכה מודרנית מערבית, אך ללא התאמה כלל לאופייה השורשי של האומה הערבית. אנחנו, בהתייחסנו אל יושבי הארץ כלאום, ממשיכים את אותה התפיסה החלקית שלא מאפשרת לאף אחת מהאומות להתלכד באמת סביב רעיון מאחד, לחזור לשורשים, אלא מובילה למלחמה פנימית בין שברי רעיונות ואינטרסים בישראל ובמדינות ערב.

שב"ד מדגיש ועומד שוב ושוב, על כך שאין לערבים בתקופתו למעשה שום תוכן לאומי חיובי מלכד, היכול להגדירם כאומה כנ"ל. כך, הסילוף שיצר אותם כמדינת לאום העמידם מול אותה הרגשת העירומות של העדר תוכן זה. לכן, כדי לא לבצע את הבירור הזהותי העמוק, הטו מדינות ערב את כף המאזניים אל החוץ, אל ישראל, כאילו אנו האשמים במצבם (ובאמת אנו אשמים בכך, כי בבואנו היה עליהם להתמודד באמת עם שאלת זהותם). מכאן נובעות הטענות הערביות השונות כנגד ישראל, מאז ועד ימינו. אם נמשיך להתמודד עם הטענות כאילו הן באמת העניין הרי אנחנו מגדילים את הטעות ומונעים למעשה את תהליך בירור הזהות הנדרש.

אך עלינו להבין באמת, שתחושת חוסר המוצא מהסכסוך, הרווחת היום יותר מבזמן כתיבת המאמר, עומדת בעיקרה על יסודות תפיסה אלו, שמקורן בהתעלמות מסגולתנו המוסרית כאנשים וכעם, על כל גווניו והמשך ההתעלמות הזו מופיעה בקבלה הולכת וגדלה של תפיסת עולם מערבית המעצימה את הפירוד בתוך שני העמים וביניהם.

אין לנו לראות דברים אלו כנבואה שחייבת להתגשם דווקא כך. שב"ד מכוון כאן למצב שבו עם ישראל, עומד באמת על עומק זהותו ונלחם מתוכה באמונה על צדקת דרכו. בסיס אמוני זה אינו רק אמונה עיוורת, אלא בעיקר פיתוח גישה חדשה, של חינוך עצמי למוסריות אמיתית ושלמה הבא מתוך אמונה אמיתית באפשרות תיקון העולם. אמונה זו, באה כתודעת שירות למען מטרה זו של הבאת שלום אמת אשר יכולה להתבטא בכתב, או בחרב אם צריך, אך אין אלו מטרות בפני עצמן.

מדובר כאן, קודם כל על שינוי היחס, על אמונה שניתן לעמוד על צדקת דרכינו וממנה ניתן להטיב לכולם ובמקביל חידוש העוז ליצור , מתוך מקום זה, דרכי פיתרון. זהו הבסיס הזהותי, הרקע של מסורת ישראל, אשר הוא תחילת וסוף כל דיון ומעשה