ואיך תמיד כשאני מחכה לך, דווקא לא תבוא.
ויבואו אחרים,אולי טובים ממך, אולי עדיפים-אבל לא בשבילי.
כמה זמן בזבזתי, עליך, על דומים לך. כמה תקוות שהתבדו, כמה ציפיות..
ואיך זה,שבדיוק כשחשבתי שלא, כשכבר החלטתי לגמרי לוותר- פתאום היית שם. כמו לא מרגיש בכל מה שהיה עד עכשיו. ממש הוחלט מתי בדיוק תופיע, ועד אז- אין על מה לדבר. ובעצם- אין פה אשם, אתה-הגעת בזמן.
וזה לא שלא ניסיתי..עם אחרים, דרכים אחרות, וזה אף פעם לא היה אותו הדבר. זה משהו טבעי כזה.
אני לא תמימה,ואני יודעת להודות שידענו גם דרכים עקלקלות, אבל משהו תמיד גרם לי לזכור שזה כל הפלא..
כי תמיד כשאתה בא, כל ההמתנה נעלמת באחת, וכמו ילדה מאושרת אני שמחה שתיקח אותי איתך, ויודעת שלא משנה לאן-תמיד זה יגמר במקום הטוב ביותר בשבילי.
הבטחתי לעצמי שאני לא רודפת, שיגיע אחר וה' יעזור..
אך תמיד אני אזניק את הדופק-
בשנייה שהאוטובוס יגיח ברמזור..
חברים יקרים,
אל תגידו נואש, ובע"ה ההמתנה שלכם תגיע לקיצה. ושם, ממש כמו בקו 33 היקר שאליו אני רצה מפעם לפעם- תעלו על המסלול שייקח אתכם הביתה 
(נ.ב- את הכותבת לימדו לא לרוץ אחרי שני דברים, אך לפעמים-אחרי האוטובוס, היא ממש ממש חייבת..)

