ב"ה
 
לפני כמעט שנה, היה הרס של שניים וחצי מבנים הסמוכים לבית שלנו.
לאחר ההרס, כולכם ודאי יודעים - ישנו רצון וצורך עז לבנות את הבתים מחדש, גדולים יותר ויפים יותר. אז מתחיל התהליך המסורתי של התרמות: טלפונים, מדלת לדלת, מודעות, מסרונים, חיפוש תורמים 'גדולים' וכו'. כך גם אנחנו עשינו, טלפונים, דלת לדלת, מודעות, ומה לא...
 
באותם ימים, הגענו לאיזה מקום ופגשנו שם אדם יקר מאחת הגבעות היותר ותיקות ומבוססות. שיתפנו אותו בכאב החורבן, ובציפייה הנרקמת מתוך הבנייה המחודשת, וכמעט בגאווה סיפרנו לו על שהצלחנו תוך שבועיים להתרים את מלוא הסכום שבו נאמד ההרס. הוא לא התרגש ואמר לנו: 'מה? למה אתם מתרימים? מה האנשים האלה אשמים שהרסו לכם את הבית? בניתם במקום לא חוקי מתוך ידיעה שיתכן ויהרסו לכם יום אחד, והנה, היום הזה הגיע, אז אל תתחננו שאנשים אחרים יצילו אותם מהבור שבעצמם כריתם, צאו לעבוד, תרוויחו כסף, ותבנו מחדש'.
 
אפשר להסכים, אפשר לחלוק, אבל- זה מעורר מחשבה.
 
נראה לי שיש להביט על הסוגיה משני צידי המטבע: מצד המותרם ומצד המתרים.
מי שבוחר לשבת במאחז, עושה זאת מתוך ראייה כללית, מתוך אמונה במהלך ההתיישבות כמהלך כללי שאמור לכלול בתוכו את כל העם. הוא ניצב בחזית על מנת להגדיר עבור העם כולו מחדש את הגבולות והיכולות. אנשים רבים תושבי 'המרכז', או סתם תושבי ישובים בורגנים תומכים בליבם בנאחזים, אך הם בעצמם לא יעלו לקרקע מטעמי נוחות, שגרה, חוסר יכולת, חוסר כוח, חוסר התאמה ושות'. כל מי שיוצא לאיזו חזית התיישבותית , יוצא מתוך אמונה שרבים אחרים עומדים מאחוריו ומגבים את מעשיו, אך מסיבות טכניות כאלה ואחרות- לא מצטרפים בפועל.

אשמח לעזרה