95% מהימין קורא לחסל בירי ובמרגמות כל התנגדות לזריקת משפחות לרחוב שעוברת את רף שירי "עם הנצח".
5% מהימין היותר קיצוני אומר "אמנם זה ראוי לגינוי, מתועב וצריך לשים את מי שעשה את זה במאסר עולם...אבל הערבים עושים דברים יותר גרועים ו...[אחסוך מכם את המשך ההתבכיינות]
אבל תראו מה זה שמאל:
השמאל אומר את מה שהוא חושב, עומד על שלו, לא מתנצל, לא מתבכיין, לא עושה השוואות מטופשות של "אבל גם הם ככה".
הנה לכם - עיתון גדול (הארץ) מפרסם מאמר שקורא לזרוק אבנים על חיילים. וזה היה רק לפני יומיים. ומה מפרסם ערוץ 7 "הימני"? רק גינויים, שטנה ושנאה כלפי מי שמעז להתנגד. הימין זה גועל נפש, אנשים מגעילים, חסרי סולידריות שמוכנים למכור את צדיק ואביון בעבור ליקוק נעליים.
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1589949
מוסטפא תמימי זרק אבנים. ללא התנצלות ולפעמים גם ללא מורא. לא רק ביום ההוא, אלא כמעט מדי יום שישי. הוא גם הסתיר את פניו. לא מאימת תא המעצר, שאותו הכיר כבר מבפנים, אלא כדי לשמור על חירותו, כדי שיוכל להמשיך ולזרוק אבנים ולהתנגד לגזל אדמתו. הוא עשה זאת עד לרגע מותו.
לפי ה"טלגרף" הבריטי, בתגובה לידיעות על הירי בתמימי דובר פיקוד המרכז תהה בחשבון הטוויטר שלו, בין השאר: "מה חשב לעצמו מוסטפא כשרץ אחרי ג'יפ נוסע וזרק אבנים?" כך, בפשטות, בלעג, הסביר הדובר מדוע תמימי בעצם אשם במותו שלו.
מוסטפא תמימי מהכפר נבי סאלח - בנם של אחלאס ועבד אל-רזאק, אחיהם של אולה, סדאם וזיאד, ושל התאומים עודאי ולואי - נורה בראשו מטווח קצר ביום שישי. כמה שעות לאחר מכן, בשבת בבוקר בשעה 9:21, הוא מת מפצעיו. ירו בו רימון גז מתוככי ג'יפ צבאי ממוגן, ממרחק מטרים ספורים. לא מתוך פחד ירה בו מי שירה. הוא שירבב את קנה הרובה מבעד לדלת הרכב הממוגן וירה בכוונה ברורה.
היורה הוא חייל. זהותו נותרה עלומה וייתכן שכך תישאר לעולם. אולי שטוב שכך. חשיפת זהותו וענישתו רק ישרתו את הלבנת פשעיה של המערכת כולה, כאילו תפוחים רקובים נופלים רחוק מהעץ. כאילו לאזרח הישראלי האדיש, לסמל, למפקד הפלוגה, למפקד הגדוד, למפקד החטיבה, לאוגדונר, לאלוף, לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה, כאילו לכל אלה אין חלק בירי.
צודק הדובר. תמימי מת מאחר שזרק אבנים; הוא מת מאחר שהעז לומר אמת, בעזרת ידיו, במקום שבו האמת אסורה. כל דיון על אופן הירי, על חוקיותו, על הוראות הפתיחה באש - מקבל מראש את ההנחה שלבעל הבית אסור לגרש את הפולש. אדרבא, לפולש מותר לירות בבעל הבית.
גופתו של תמימי שוכבת חסרת חיים, מאחר שהיה לו האומץ לזרוק אבנים ביום שבו החלה האינתיפאדה הראשונה לפני 24 שנים. זו האינתיפאדה שממנה יצאו ילדי האבנים הפלסטינים. אחיו עודאי כלוא בכלא עופר ולא זכה להשתתף בהלווייתו, משום שהעז גם הוא לזרוק אבנים, ואחותו לא הורשתה להיות לצדו ברגעיו האחרונים, למרות שהיא לא חשודה שזרקה אבנים, סתם כי היא פלסטינית.
תמימי היה איש אמיץ שנהרג כי זרק אבנים וסירב לפחד מנושא הנשק שישב לו בביטחה בתוך הג'יפ הצבאי עטוי השיריון. השקט שהשתרר ביום מותו של תמימי בוואדי המוביל מהכפר נבי סאלח אל האדמות עליהן מנסים להשתלט מתנחלי חלמיש, היה מעורר צינה רק מעט פחות מזעקותיה של אמו, שהתגלגלו בו מדי פעם. אלפי זורקי אבנים הלכו אחריו בהלווייתו. הוא הורד אל הקבר ואבנים כיסו את גופו. חיילים עמדו בכניסה לכפרו.
אפילו את הבדידות והעצב של הפרידה לא יכול הצבא לשאת. הוא העמיד את חייליו, על כלי נשקם, כדי להמטיר גז על המתאבלים שירדו לאדמות הכפר לאחר הלוויה. בעוד החייל שירה והרג מסתובב חופשי, שישה מהמפגינים הובלו לתחנת המשטרה.
מוסטפא תמימי, אנו צועדים מאחורי גופתך בעיניים מלאות דמעות, מושפלות לאדמה, ומוקירים אותך, כי מתת בגלל שאתה זרקת אבנים ואנחנו לא.
