מתוך ראיון עם אחד המעפילים שהיו בספינה:
מה קרה כשעליתם לאונייה?
“האונייה יצאה מפורט דה בוק, בעצם מסט. הצרפתים, תחת הלחץ של הבריטים, לא נתנו לאונייה נתב שיוציא אותה מהנמל. הקפטן, אייק אהרונוביץ’ והמפקד מה"הגנה” יוסי הראל, החליטו לקחת סיכון ולצאת. הם עלו על שרטון, אבל הצליחו בסוף להשתחרר. באופק כבר חיכתה לנו משחתת בריטית שליוותה את האונייה כל הדרך.”
מה אתם, הילדים, עשיתם?
“היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה. התוכנית המקורית הייתה שננחת בחופי יבנה. אבל ליד כרתים, התחילו האוניות הבריטיות להתקרב. הם צעקו לנו ברמקולים שניכנע. הקפטן אייק החליט שהוא משנה כיוון דרומה, למצריים. המשחתות הבריטיות רדפו אחרינו והתחילו להכות בדפנות האונייה. ליד אלכסנדריה התפתח קרב. הבריטים התחילו לזרוק חבלים ולנסות לעלות על הספינה. הייתה התנגדות חזקה, זרקנו עליהם כל מה שאפשר. 28 מלחים בריטיים נהרגו. מהצד שלנו נפצעו כמה מהעולים ונהרג אחד המלחים. בסופו של דבר, הבריטים כבשו את האונייה וגררו אותה לחיפה. ואז הנפנו את הדגל – במקום הדגל הקולומביאני שתחתיו הפלגנו הנפנו את דגל ישראל. בחיפה כבר חיכו לנו הרבה חיילים בריטים. כלניות. הורידו אותנו בכוח מהאונייה וריססו אותנו ב-DDT. חשבנו שנישאר ברציף, אבל העלו אותנו בכוח לשלוש אוניות משא. על כל ספינה 1500 עולים.
הרגשנו רע. הנה הארץ המובטחת לפניכם, אבל לא תכנסו בה. לקחו אותנו לכיוון קפריסין. שלוש ספינות: ה’אמפייר ריבל’, ‘אושן ויגור’ ו’רונימיד פארק’. שטו במרחק אחת מהשנייה כדי שלא נצליח לשמור על קשר. חשבנו שיקחו אותנו לקפריסין, אבל לפי זמן השייט הבנו שלא נגיע לקפריסין.”
....
לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל. במרסיי חיכינו חודשיים, בגלל שהבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. רצו לקחת אותנו למאוריציוס, לגירוש, בגלל שנהרגו כל כך הרבה מלחים בריטיים בכיבוש. היה לחץ בינלאומי ותגובות חריפות בארץ שהגיע לאוזנינו בעקיפין. אחד העולים ניסה לקפוץ למים כדי להעביר מסר לאונייה השנייה, אבל הבריטים אספו אותו. היינו שרים וצועקים בהונגרית כדי שהאנגלים לא יבינו ‘לא לרדת! לא לרדת!’, כל ספינה שהייתה עוברת, כולנו רצנו לסיפון ושרנו את ה’תקווה’ כדי שיבינו שאנחנו יהודים”.
לאחר תקופת המתנה, בה קיבלו אוכל מארגוני הג’וינט היהודי בצרפת, וגם חומר נפץ מוברח בקופסאות DDT, בעקבות הלחץ הבינלאומי הבריטים מסיטים את ספינות הגירוש להפלגה קשה נוספת, דרך מיצרי גיברלטר הפעם לליבק שבגרמניה. משה מספר שבמשך הזמן הזה הטמינו אנשי ה"הגנה” בסיוע הילדים, מטען נפץ בבטן “האמפייר ריבל” עליה שהה. אחרי שבאופן מפתיע המעפילים שעל ה"אמפייר ריבל” ירדו בלי התנגדות לחוף בניגוד לקודמיהם, התעורר חשדם של הבריטים. המטען התגלה והוצא מן האונייה, אך התפוצץ באחת הסדנאות והספיק לגרום נזק כולל פציעה של מספר אנשים. משם הועברו המעפילים למחנה המעצר ברכבות נוסעים עם סורגים על החלונות. אלה גרמו לזכרונות הטריים לצוץ והפאניקה והזעם היו גדולים. “התחלנו להשתולל ולעשות בלאגן ברכבת. בעטנו ברשתות והן התעופפו על הפסים. לקחו אותנו למחנה אמסטאו, שהיה מחנה מעצר נאצי לשעבר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. שם היינו שישה שבועות. ניסו לשכנע אותנו לנסוע לצרפת, לארצות הברית. אבל אנחנו רצינו רק למקום אחד – ישראל.”
