באותה מידה שגינו את אהוד ברק, כשהפר את ההסכם של בני בגין עם תושבי רמת גלעד.
באותה מידה שגינו את ברק, כשגרש והרס שלושה בתים במגרון, באישון לילה, ללא התחשבות בילדים בגילאים 0-12.
באותה מידה, שהתקשורת הזדעזעה משריפת בתי כנסת בירושלים בקיץ.
באותה מידה, שאני שומע את מוחמד עבאס מגנה כל ערב את יידויי האבנים על אזרחים בכל ערב
ואני לא אשכח את מה שהוא אמר על משפחת פוגל "אני מאוד מצר על הרג הילדה הקטנה, אבל אני מבין את ראשם של האנשים שביצעו זאת, עקב תחושת ה"כיבוש" אשר עמד עליהם".
לא שאני תומך ח"ו באלימות לרוב (אלא אם כן זו השפה היחידה שמבינים), אך אני חושב שהציבור הדתי לא צריך להיות הילד כאפות של התקשורת, שתפקידו הוא להיות קבלן גינויים.
אני אנסה לחזור על מה שצוריאל מצגר, אחד החיילים שגורשו מקורס הקצינים עקב סירובם לשמוע שירת נשים.
"אני יודע שאם הייתי שואל את הרב שלי לפני, לא הייתי יוצא, אלא הייתי נשאר בפנים ומוריד את הראש... אך למרות זאת אני לא מצטער על מה שעשיתי, ואני לא הולך להתנצל על זה