המנורה והחנוכיה

כותב הרמב"ם בהלכות חנוכה: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהםונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילםוגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם".

החשמונאים בנו מחדש את המזבח וחנכוהו, גדרו את פרצות המקדש וחדשו את עבודתו. "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים... ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו... ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות... וימים אלו הן הנקראין חנוכה". טיהור המקדש עמד במרכז המרד שהביא לעצמאות מדינית – כמוה לא היתה מימי בית ראשון – "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

מנורת המקדש תפסה מקום מיוחד כבר בדברי הנבואות בתחילת הבית השני: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה" (בנבואת זכריה). בימי החשמונאים, הלך וגדל אורה של המנורה אשר ביטא כעת את אור הקדושה המנצח את מלכות יון, "חושך זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל" (בראשית רבה פרשה ב). מאז, הפכה המנורה לסמל המקדש בבניינו ובחורבנו.

נרות החנוכה, מהווים המשך ישיר למנורת המקדש, ומפיצים את אור המקדש מכל בית יהודי בכל הדורות. כך נקבע בהלכה כי בנרות החנוכה יש קדושה – "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם" – "כיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל" (הר"ן במסכת שבת).

ועוד אמרו: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו... אמר לו הקב"ה למשה... יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכהשקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי... הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, [דהיינו] נרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" (מתוך פירוש הרמב"ן פרשת בהעלותך).

ובארו חכמים אחרונים: קדושתם של נרות המנורה משוקעת וגנוזה ממש בתוך נרות החנוכה. שמכוח זה שישראל רוצים לעשות זכר למנורה בנרות החנוכה, על ידי זה מתעוררת קדושת המנורה וחלה על הנרות. ולכן נאמר בצדק כי נרות המנורה יאירו לעולם – כי מאירים הם בתוך נר החנוכה (ע"פ שפת אמת חנוכה תרל"ה).

מתוך אורם של נרות החנוכה נזכרים אנו באור המקורי, אור נרות המנורה, ומגבירים את השאיפה לבניין המקדש ולזכות לראות בעינינו את מנורת הזהב המאירה בהיכל ה'. ניטול את נר החנוכה – שהוא ניצוץ מן המקדש – ונלבה אותו לשלהבת גדולה של ציפיה למקדש, עד אשר "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

בסיבוב השערים בחג החנוכה אנו מעלים אור נוסף של ציפיה למקדש, ומחברים את החנוכיה הקטנה של "נר איש וביתו" אל נר התמיד בבית הגדול והקדוש.

וכמובן!

כולם באים!