במקרה ראיתי קישור לכתבה הנ"ל (של אמיר בן דוד), בה מוזכר בין השאר כי יו"ר תנועת 'אומץ לסרב' (תנועת שמאל קיצוני נגד השירות ב'שטחים') הוא בנו של קצין נאצי, ועל כן אינני מתפלא על כי מצא לעצמו עיסוק כזה.
והנה קטעים מהכתבה:
גם אם לא יקבל השנה את פרס נובל לשלום, והוא יודע שסיכוייו קלושים, דוד זונשיין מבטיח שתנועת הסרבנים מכינה הפתעה חדשה
כשצוות מהטלוויזיה הנורווגית בא לפני כשנה וחצי לדירתו של דוד זונשיין ברחוב דיזנגוף בתל אביב, זונשיין לא יכול היה לנחש שהביקור הזה יוביל לכך שהבישוף קרלוס פיליפה בלו, סמל ההתנגדות לשלטון האינדונזי במזרח טימור, ימליץ לוועדת פרס נובל להעניק לו את פרס נובל לשלום. זה נראה כמו ראיון שגרתי לאחד מכלי התקשורת הזרים הרבים שגילו עניין בתופעה המסקרנת שזונשיין הנהיג: קציני מילואים קרביים שמודיעים למדינתם שהם אינם מוכנים יותר ליטול חלק בפעילות הכיבוש בשטחים.
אנשי הטלוויזיה הנורווגים ביקשו לשמוע על הנסיבות שהובילו להקמתה של תנועת "אומץ לסרב". זונשיין המתורגל סיפר שוב על אותו לילה ב-95' שבו יצא כמפקד מחלקה צעיר בראש חייליו ללוות שני אנשי שב"כ בדרכם לביצוע מעצר חשוד. הוא סיפר איך הם הקיפו את הבית ופרצו פנימה בהוראת אנשי השב"כ, ואיך מצאו בפנים משפחה מבוהלת וחסרת כל, ואיך שני אנשי השב"כ חקרו באכזריות את אבי המשפחה שנחשד בהחזקת רובה קלצ'ניקוב. ואיך יצאו בתום החקירה, גוררים את החשוד המדמם שכבר לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים מרוב מכות והלכו איתו אל שדה סמוך, כדי ללכוד שם את אחיינו בן ה-14 שלטענת החשוד ידע יותר ממנו. ואיך מצאו את הנער ישן בחברת עדר העזים שלו על שמיכת פיקה דקה בלב השדה, והעירו אותו לחקירה ברוטלית שהסתיימה באשפוזו בבית חולים.
מאחר שזונשיין עסוק לא מעט בקשר שבין עוולות הכיבוש בשטחים לחרדות השואה שספג בבית, עלה העניין גם בשיחה ההיא: "המלים שרכז השב"כ השתמש בהם כשהיינו בתוך הבית היו 'תפריד את הגבר מהאשה והילדים' ככה שהאסוציאציות מהשואה עלו אצלי כבר אז, אבל באותו זמן היו לי אפס מחשבות כפירה. האסוציאציות היחידות מהשואה בשלב ההוא היו, שבגלל מה שקרה שם, כל מה שנעשה הוא בסדר. פעם אחת הרגו אותנו ומאז בעצם מותר לנו לעשות הכל".
בזמן הראיון ישב בקצה החדר גבר מבוגר, אביו של הבמאי הנורווגי, והקשיב לעדותו של זונשיין בריכוז כשהתרגשותו ניכרת על פניו. כשהראיון הסתיים הוא ביקש להישאר עוד קצת בדירה כדי לפרוק את אשר על לבו. הוא נפרד מבנו ומאנשי הצוות ונשאר לשיחה שהתארכה אל תוך הלילה.
התברר לזונשיין ששמו הנס שילדה, ושאביו היה קצין אס-אס. "הוא אמר לי שהדברים שעליהם דיברתי הם בדיוק מה שמעסיק אותו כל חייו. מה שמפעיל אותו. הוא אמר לי, 'אבא שלי היה חיה וכל החיים שלי אני שואל את עצמי איך יכולתי להיות בן של חיה. מאז שעמדתי על דעתי, מאז שהגעתי לבגרות, כל מה שאני עושה זה לנסות למנוע דברים כאלה'. הוא סיפר לי שהוא עצמו סירב לשרת בצבא הגרמני והחליקו לו את זה, הוא לא נשפט. דיברנו כמה שעות ואחרי זה הוא נעלם, לא שמעתי ממנו מלה וכמעט שכחתי את הלילה ההוא".
אבל הנס שילדה לא שכח. הוא חזר לאוסלו והחל לעניין את חבריו בעדויות שבנו צילם בישראל. ולשילדה, התברר, יש חברים בעלי השפעה. שלושה מהם - הבישוף בלו (חתן פרס נובל לשלום מ-96'), לוחמת החירות מגווטמלה ריגוברטה מנצ'ו (כלת פרס נובל מ-92') וד"ר מתיאס רוסלר, שר המדע והחינוך של סקסוניה - כל כך התרשמו מעדותו של זונשיין עד שהחליטו לפנות לוועדת פרס נובל ולהמליץ עליו לפרס נובל לשלום.
