איזה אופי נושא הקשר בין החיילים למתיישבים? באיזו חזית יש לנו יתרון מכריע – המוסרית או הכוחנית? הקפדה על הצבת עמדה ברורה בנוגע לסירוב פקודה תאפשר לנו לעבור מקרבות לקירוב, וגם במבחן התוצאה נרוויח. יהושע הַס מתנועת דרך חיים.

למאמרים נוספים מאותו כותב

חלוקת פלאיירים לחיילי צה"ל, "חייל יהודי בעד היהודים". (הקול היהודי)

בימים האלו, כאשר קיים איום מתמיד על הרס בתי יהודים על ידי כוחות הביטחון, נוצר מצב חדש בקשר בין צה"ל לבין המתיישבים. זה לא חדש לגמרי, אבל מה שהיה בעבר תופעות שעולות ויורדות הפך בתקופה האחרונה למצב כמעט קבוע.

במקום שאת לב הקשר יתפוס שיתוף פעולה, כבעבר, תופס את לב הקשר דווקא הקרב-פנים-אל-פנים שסביב ההרס. נכון, יש עדיין שדרה של שתופי פעולה בקרב אנשי ציבור ועסקנים. אבל הציבור בכללו, ובעיקר – הנוער, כבר חי במציאות אחרת.

האם זהו טיב הקשר שהיינו רוצים שיהיה בינינו לבין חיילי צה"ל? כמו גם בינינו לכל יהודי אחר, גם אם הוא רוצה לפגוע בנו?

עם יהודים מדברים

הרב יצחק גינזבורג שליט"א אמר לא פעם הבחנה חשובה מאד: עם הגויים תושבי הארץ, השפה המדוברת היא שפת הכח. אבל יהודים לא מבינים כח, הם מבינים דיבורים. עם יהודים התקשורת העיקרית היא דרך השכנוע ולא דרך הכוחנות.

זה נכון, שכאשר השופלים והכוחות מתרכזים בבסיסים לקראת הרס, קיימת זכות ההגנה העצמית לכל אחד – אבל  בין תנועה אחת של שופל לתנועה הבאה יש הרבה זמן. ובזמן הזה, יש הרבה מה לעשות כדי לשנות את טיב הקשר.

אם לא בהירים אי אפשר לחבק

על פניו נראה כאילו אין ברירה. כאילו יש שתי אפשרויות בלבד – או ללכת על חיבוקים ופרחים, ולוותר על כל מאבק; או ללכת מכות. כמו תמיד כשמנסים להציג שתי אפשרויות, מתברר שזה לא בדיוק ככה. יש הרבה מקום לקשר חיובי בין הנוער לבין החיילים. אבל – כדי שאכן הקשר הזה יהיה אמיתי וכן, חייבים לוודא שהוא לא נותן לגיטימציה שבשתיקה להמשך השתתפות צה"ל בהרס.

לכן, מפגשים בין הנוער לבין הצבא כהכנה לגיוס, רק מטשטשים ומתסכלים. אירועים משותפים לחטיבות ולמתיישבים, בדרך כלל יוצרים בלבול וחוסר הבנה. כי היום אנחנו מתחבקים, ומחר – רבים; היום פותחים את שערי הבסיס לכולם – ומחר יאשימו את המשתתפים בריגול.

אז מה בכל זאת נכון לעשות? – הרבה מאד.

שני תנאים

יש שני תנאים שאם נקפיד עליהם נוכל לפעול בלי הפסקה, באופן יזום, בהשתתפות רבים וטובים, לקשר רציף וחיובי עם חיילי צה"ל.

סירוב פקודה

תנאי אחד הוא – קריאה ברורה לסירוב פקודה. בכל מגע עם חייל צריך להיות ברור שאנו מצפים ממנו באופן אישי שלא לשתף פעולה עם ההרס. אוהבים אותו כיהודי, שמחים במה שהוא עושה בתור חייל להגן על יהודים – אבל לא מוכנים בשום אופן לקבל השתתפות שלו בהרס בתים.

כך גם מפגשים בעיתות שלום, גם סיירת קפה ועוגות לחיילים, הופכים להיות אפשריים מבחינתנו וברורים מבחינת החיילים. אוהבים את החיילים, מסרבים פקודה.

אוהבים את החיילים

התנאי השני הוא שהפניה שלנו היא לחיילים עצמם, ולא לצה"ל כמערכת. צה"ל כמערכת בחר להיות חלק ממכונת ההרס. ובימים האלו מצטרף גם צה"ל כמי שאונס חיילים לעבור על חוקי התורה בסעיפים נוספים כמו שירת נשים, וסופו מי ישורנו. על כן המפגשים מופנים ישירות לחייל, ליהודי, המשרת כאן למען עם ישראל – כי החיילים רובם ככולם מתגייסים כדי למלא את חובתם לעם ישראל, ועל כך יש לחבק אותם. אבל לא לצה"ל כמערכת, שבחרה צד בויכוח הפנים ישראלי, ולא את הצד שרוצה מדינה יהודית.

קפה, עוגה ופלאייר

ומה זה אומר בפועל? – מי שזוכר, בשנים עברו היה מנהג בישובים שונים (אני זוכר זאת מיצהר, שיחד עם תלמידי ישיבת עוד יוסף חי הפעילו את המנהג היפה הזה במשך שנים), לצאת פעם בשבוע ל"סיירת קפה ועוגות" ולבקר את החיילים במוצבים ובמחסומים השונים. המנהג הזה התרופף ובטל במהלך השנים, לא מעט בגלל המאבקים בינינו לבין הצבא. וחבל.

על רכזי הפעילות, ו/או רכזי הנוער בישובים השונים, לחזור לסוג כזה של פעילות, וביתר שאת. להסתובב בכבישים ובדרכים, להגיע אל הבסיסים ולחפש את החיילים – לא כשהשופלים זזים אלא בסתם יום של חול. להגיע עם קפה, עוגה או סוכריה – אבל גם עם פלייר ועם עמדה ברורה: אתם הנציגים שלנו, של עם ישראל. ולמען עם ישראל – עליכם לסרב פקודה. זו פקודה בלתי חוקית, וזו חובתכם.

אפשר גם לרכז קבוצה של כמה עשרות אנשים עם שלטים ליד אחד הבסיסים, ולחלק סוכריות לכל מי שעובר. אפשר לעשות הרבה דברים, כיד הדמיון הטובה של כולנו. כולם אוהבים לתת צ'ופרים, זו ההזדמנות.

נכון, צה"ל כמערכת לא יאהב את הפעילות הזו. קצינים ינסו למנוע מחיילים לדבר איתנו, והחיילים יעשו זאת בהיחבא. אז מה? לא צריך לפחד מזה. לאהבה יש כח רב. בסופו של דבר, לא ניתן למנוע את הקשר בין חיילים למתיישבים לאורך זמן, כאשר אנחנו עומדים על שלנו בתקיפות – מותר לנו לדבר עם החיילים, הם אחים שלנו. מותר לנו גם לחבק אותם, לא רק להלחם בהם. מותר לנו גם לומר להם את האמת – אתם שליחים של עם ישראל, הישארו כאלו. סרבו פקודה.

גם רצוי, גם יעיל!

זה לא רק רומנטי. זה גם יעיל. כי צריך לשים לב: יש למאבק הזה שתי זירות, הכוחנית והאלימה, והמוסרית. באיזו זירה אנחנו רוצים לשחק בעיקר?

נכון, אנחנו לא מושיטים את הלחי השניה. משחק בזירה המוסרית אין פירושו לעמוד בידיים חבוקות כשבאים להרוס לי את הבית. אבל משמעותו היא כן השקעת מאמץ גדול בדרישה המוסרית מן החיילים שלא לשתף פעולה, בהעמדה ציבורית של העמדה המוסרית האומרת שהרס בתים איננו מוסרי, שהפקודה להרוס לא מוסרית, ושחייל צריך לזכור שהוא משרת את עם ישראל ולא את האינטרסים הערביים כאן.

התפקיד הזה מוטל על כולנו, כל הציבור. לכל אחד מאיתנו תפקיד בשיח הציבורי בסביבתו הקרובה, וביחד אנו מעצבים את השיח הציבורי בכלל. המגמה צריכה להיות ברורה: העמדת עמדה מוסרית תקיפה נגד השתתפות בהרס מחד, וחיבוק גדול לכל יהודי, ולכל חייל, מאידך. שילוב של שני אלו ביחד יחליש את האפשרות של צה"ל להשתתף בצורה כלשהי בהרס הבתים, וממילא – יפחית את ההכרח להתעמת עם החיילים, וגם את הסכנה להרס בישובים.

לקבלת חומר על תנועת דרך חיים ולהצטרפות: t.derechhaim@gmail.com

תגובות לכותב ניתן גם לשלוח למייל: shuki34@gmail.com