מה יש לומר כשיהודים יקרים, מכל הגילאים, מותקפים ברחובות רק בגלל שהם חרדים. מה יש להגיד כשמי שמגבה ומעודד את ההתקפות האלו הם לא גורמי שוליים אלא כלי התקשורת הגדולים, אותם אלו שאמונים על צעקות "הסתה, הסתה" כשמדובר בהתבטאויות מימין או מהאזור הדתי. 

מה יש להגיד כשמנסים לאנוס את אנשי מכון פוע"ה להשיב רבנים בישיבה מעורבת, כשמודיעים שחיילים בצה"ל יחוייבו לעבור על ההלכה (ורוב הרבנים שתלמידיהם שם מפחדים להגיב ואומרים שיהיה בסדר, ובשטח כבר נסתדר). מה יש להגיד? מישהו צריך שיסבירו לו משהו על זה? 

בימים אלו עולה הצעת חוק שתאסור על שימוש בסמלים נאציים בהפגנות. אני לא חושב שלכולם ברור ההבדל בין נאצים לסתם אנטישמים, ובין אנטישמים גויים לאנטישמים יהודים. לא לכולם ברור, אבל כולם מרגישים שיש הבדל גדול, וששימוש בשם נאצים מהווה זילות השואה. אינני חושב שמישהו יכול לחשוב שמדינת ישראל, גרועה ככל שיציירו אותה, תנהג כמו הנאצים. לא משנה מה יהיה. 

עם זאת, מחזות השבוע שעבר מזכירים את הסיפורים מאירופה בתקופות קדם-חשוכות, כלומר – בתקופות שקדמו לפוגרומים, וכן, גם לשואה. כלי תקשורת שמסיתים בהמוניות, דיווחים על התקפות לא מאורגנות ברחוב הכוללות מכות, יריקות, כתובות נאצה, גיבוי מצד גורמים משפטיים – לדבר נגד חרדים זה לא גזעני, נגד ערבים זה כן – ואווירה של עליהום כללי, כל אלו מצטרפים למציאות שהכרנו רק מסיפורים עצובים של סבא וסבתא. 

אז נכון שעדיין ההקדמה בתוקף. אף אחד לא מעלה בדעתו שמכאן תצמח שואה. אבל עצם העובדה שהמציאות היא כל כך קשה כבר מספיקה כדי שכולנו נעצור את מהלך החיים שלנו ונחשוב. 

נחשוב על העבר – כיצד הגענו למצב בו יש כזו אנטישמיות? נחשוב על ההווה – כיצד נכון להתמודד איתה כעת. ונחשוב גם על העתיד – לאן עלינו להתקדם מכאן ואילך.

שתי קבוצות סובלות מההשתלחות חסרת הרסן הזו, לסירוגין: החרדים והמתנחלים. 

לו הייתם שואלים אותן, לא נראה לי שהיו בוחרות לשים את עצמן בסל אחד. 

הטענות נגד החרדים קשורות לשוק העבודה, בו המתנחלים דווקא לוקחים חלק; ונגד המתנחלים – על העמדות המדיניות שהם מייצגים, נושא שהחרדים מעדיפים שלא לעסוק בו. 

אבל הטענה המשותפת נגד שני המחנות היא שהם יותר מדי דתיים, ובייחוד – שהם מחויבים לה' ולתורה יותר מאשר למדינה ולחוקיה. בבחינת, אשרינו שנתפסנו על דברי תורה. 

נכון שלפעמים מוצאים מקרי שוליים להיתלות בהם – כמו אבן על חייל או יריקה על ילדה. או אז קמות נשמות טובות משני המחנות המותקפים ודואגות לומר: זה לא אנחנו, זה הקיצוניים. 

אבל הקיצוניים זה לא הסיפור. זו רק שיטה לנגח, וככל שיותר אנשים מתוך המחנה עצמו מגנים – השיטה יותר עובדת. 

הסיפור הוא שאלת הנאמנות: למי נאמנים, לתורה או למדינה. ועם הזמן יותר ויותר מתברר שהשאלה הזו נכונה גם בצורה נוספת: האם אנו נאמנים לעם ישראל – או למדינת ישראל? 

כיוון שכך, הולך ומתברר ששאלת לקיחת האחריות, או השאיפה לשלטון, איננה עוד שאלה של כן גאולה או לא גאולה, ובטח לא שאלה של ציונות, אלא שאלה מעשית, הכי מעשית שיש: פיקוח נפש. 

בארץ ישראל גרים חמשה מליון יהודים בערך. איזה שלטון יוכל להבטיח את קיומם כיהודים כאן בארץ? 

היהודים לא יבצעו כאן מעשי שואה. אבל האם אנו מוכנים לומר אותו הדבר גם על הערבים? 

ומה יקרה אם המדינה, שמאבדת את זהותה היהודית, לא תוכל עוד לעמוד בפרץ מולם? 

האם ניתן להמשיך ולהדיר את עצמנו מהדרישה לעצב את השלטון בארץ, ולהותיר את ההחלטות למי שאיננו שומר תורה ומצוות, איננו מחוייב לתורה ואיננו ירא שמים? 

האם זה בטיחותי? או שזו הפקרות?

הבטחתי סיפור לסיום – אז הנה: לפני מספר ימים השתחררו ממעצר שני יהודים שישבו יחד באותו התא. 

אחד מהם – תושב יצהר, עובד באתר הקול היהודי ובעמותת חננו. השני – חרדי מבית שמש, איש העדה החרדית. 

שניהם זכו לתמיכה ציבורית לא מעטה: מעבר לקירות בית המעצר הפגינו מאות אנשים לשחרורם, פעם לשחרורו של זה ופעם לשחרורו של זה. 

לא אותם מאות אנשים, כמובן. אם מישהו שאל את עצמו היכן יכולים להיפגש מתנחל מיצהר ואיש העדה, אז התשובה היא שלא רק בטיש של האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, אלא גם במקום אחר – בבית המעצר הישראלי. 

שניהם אמנם אינם תומכים גדולים בשלטון, אבל כל אחד מהם שייך לזרם אחר, רבותיו אחרים, וגם המלחמות שבהם הם משתתפים לא תמיד זהות. 

האם המפגש בין השנים בכלא מסמל מפגש אחר, רחב יותר, בין חלקים בציבור אליו משתייכים השנים? נאמר, בין מאות המפגינים בכל אחת מההפגנות, לבין חבריהם מההפגנה השניה? או גם ציבור רחב יותר? – אין ספק שעדיין יש הרבה פערים, אבל אין כמו מפגש בתא המשותף בכלא כדי להתגבר עליהם.

מקור http://www.bhol.co.il/article.aspx?id=36665