הכנסת אורחים
חלק א
א  מִי שֶׁאֵין מַכְנִיס אוֹרְחִים, בָּזֶה מַחֲזִיק יְדֵי מְרֵעִים, שֶׁלּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.
ב  עִיר שֶׁאֵין בָּהּ הַכְנָסַת אוֹרְחִים בָּאִים לִידֵי גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל יְדֵי גִּלּוּי עֲרָיוֹת בָּא עֲלֵיהֶם הֲרִיגָה.
ג  הַכְנָסַת אוֹרְחִים מְזַכָּה אֶת הָאִשָּׁה לְבָנִים.
ד  הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַכְנָסַת שַׁבָּת.
ה  הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין.
ו  גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.
ז  כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן גַּבַּיְהוּ כַּכּוּתִיִּים דָּמֵי.

בעזהי"ת.

או שזה ליקוט של אמרות בידי ר' נחמן?..

ר' יצחק אבוהב (מנורת המאור)

החלק הראשון הכנסת אורחים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פרק ראשון [קפו]
גְּדוֹלָה מִצְוָה זֹאת, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נא (נד, ו) ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל'' (בראשית כא, לג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵשֶׁל - פַּרְדֵּס, (*) שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: תְּאֵנִים, עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: (*) פֻּנְדָּק, שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: (*) חֵמָר, (*) קֻפָּר, (*) בֵּיעִין. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: אֵשֶׁל זוֹ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: ''וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת־הָאֵשֶׁל בָּרָמָה'' (שמואל־א כב, ו). עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, פֻּנְדָּק, אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. וְהֵם אוֹמְרִים: מַה נֹּאמַר? אֲמַר לְהוּ: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'' (בראשית כא, לג).
  נפש יהודה     שאל. לשון אשל נדרש: פונדק. בית מלון לאורחים ושם מצוי הכל: חמר. יין: קופר. בשר: ביעין. ביצים:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (י, א): ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע'', ארז''ל: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פַּרְדֵּס (*) וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר פַּרְדֵּס וְחַד אָמַר פֻּנְדָּק. (*) מַאי ''וַיִּטַּע''? כְּדִכְתִיב: ''וַיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ'' (דניאל יא, מה). '' (*) וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'', אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ''וַיִּקְרָא'' אֶלָּא וַיַּקְרִיא, מְלַמֵּד, שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפִי כָל עוֹבֵר וְשָׁב. בָּנָה דִּירָה וּפָתַח בָּהּ אַרְבָּעָה פְתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. (*) לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִי אֲכַלְתֶּם? אֶלָּא מִשֶּׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם, הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וּפֵרְשׁוּ גַּם כֵּן חז''ל: ''אֵשֶׁל'' בְּרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֲ'כִילָה, שְׁ'תִיָּה, לְ'וָיָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לִינָה.
  נפש יהודה     ונטע בו. ליהנות עוברים ושבים: מאי ויטע. מה נטיעה שייך באהל ומשני מצינו לשון נטיעה באהל ויטע אהלי אפדנו היינו בית ואהל פסוק הוא בדניאל: ויקרא. משמע אברהם קרא אלא ויקריא שלמד לאחרים שיקראו לה' אלהי ישראל: לאחר שאכלו ושתו. מאברהם עמדו לברכו לאברהם:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיםִ אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתָּדוּר בְּמָקוֹם הַמְזֻמָּן לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְיִהְיֶה בֵּיתְךָ פָּתוּחַ תָּמִיד לְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נב (סו, א): ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי'' (איוב כט, יט). אָמַר אִיּוֹב: עַל־יְדֵי שֶׁהָיוּ דַּלְתוֹתַי פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה הָיוּ הַכֹּל קוֹצְרִים (*) יְבֵשׁוֹת וַאֲנִי - מְלִילוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם'' וְנֶאֱמַר: ''בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח'' (שם לא, לב).
  נפש יהודה     יבשות. שנתיבש שבלי תבואתם ואני מלילות שלי מלא תבואה:
וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתוֹ יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְיָשִׂים מִיָּד לִפְנֵיהֶם לֶחֶם לֶאֱכֹל, כִּי אוּלַי הֶעָנִי רָעֵב וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל, עַל כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִיָּד לַחְמוֹ וּמֵימָיו בְּפָנִים מְאִירוֹת. וְאַף אִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ דְּבַר דְּאָגָה יְסִירֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וִינַחֲמֵם בִּדְבָרָיו וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. וְאַל יְסַפֵר לִפְנֵיהֶם תְּלָאוֹתָיו, כִּי יִשְׁבֹּר אֶת רוּחָם, בְּחָשְׁבָם שֶׁבִּשְׁבִילָם אוֹמְרוֹ (*) וְכִמְעַט אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ. וּבִשְׁעַת הָאֹכֶל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּמִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ'' (ישעיה נח, י), כְּלוֹמַר, תֵּצֵא נַפְשִׁי, שֶׁאֵין לִי יוֹתֵר לִתֵּן לִפְנֵיכֶם. וְצָרִיךְ לֵידַע מִמֶּנּוּ בַּמֶּה הָיָה רָגִיל לִסְעֹד, שֶׁאוּלַי הוּא רָגִיל בְּעִדּוּנִים, אִם הוּא בֶּן טוֹבִים, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ח מֵחֵלֶק שֵׁנִי (סימן קצו).
  נפש יהודה     וכמעט. אם אומר דברים כאלה אין לו שכר במה שהאכילם:
וְאִם יָלִינוּ עִמּוֹ הָאוֹרְחִים יַשְׁכִּיבֵם בְּמֵיטַב מִטּוֹתָיו כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם, כִּי גְּדוֹלָה מְנוּחַת עָיֵף בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹכֵב בְּטוֹב; וְיוֹתֵר עוֹשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ הַמַּשְׁכִּיבוֹ הֵיטֵב מִן הַמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ.
וּבְצֵאתָם יְלַוֶּה אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם פַּת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, כִּי עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר. עַל אֲשֶׁר לֹא נָתַן יְהוֹנָתָן לְדָוִד פַּת בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי נוֹב. וּמִי שֶׁאֵינוּ מְלַוֵּהוּ וְלֹא נוֹתֵן לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה'' (דברים כא, ז). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה (מה, ב): וְזִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם בְּמַיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ''. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, (*) שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת; (*) וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
  נפש יהודה     שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות. והיינו ידינו לא שפכו לא נהרג על ידינו שהיה מוכרח ללסטם הבריות למזונות ונהרג על ידו: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא חבורת לויה:
וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מֵהַכְנָסַת אוֹרְחִים עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קג, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: גְּדוֹלָה (*) לְגִימָה (אכילה שמאכילין אורחים), שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם'' (דברים כג, ה). וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁמְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים (*) וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן. מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, (*) כְּעַמּוֹן וּמוֹאָב, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, כְּיִתְרוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר ''קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם'' (שמות ב, כ), זָכוּ בְּנֵי בָּנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִשְׁפְּחוֹת (*) סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ (*) תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־ רֵכָב'' (דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב הָתָם: ''וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם'' (שופטים א, טז).
  נפש יהודה     לגימה. אכילה שנותן לפיו נקרא לגימה: מעלמת עינים מן הרשעים. מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו: עמון ומואב. קרובין לישראל שבאו מן לוט אחי אברהם ורחקן המקום שלא יבואו בקהל. לישנא אחרינא קרובין ממש ליכא למימר דהא מדין בני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל ומדין רחוקים מהם היו: סופרים. שהיו בסנהדרין: תרעתים וכו'. כולן שמות בית אבות הן:
מַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, (*) מִמִּיכָה. וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, מֵעִדּוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־ בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וַיֵּשְׁתְּ מָיִם: וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ'' (מלכים־א יג, יח־כ). וּכְתִיב: ''וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה'' (שם שם, כד). (*) וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן, מִיהוֹנָתָן, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא הִלְוָהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם לֹא נֶחְרָבָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו.
  נפש יהודה     ממיכה. שעשן פסל מיכה וקרבנות שילה היו מתערבין ובקשו מלה''ש לדחפו ואמר הקב''ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ואותו מיכה שהיה יודע השם שעשה את העגל עשה פסל זה ומשרה שכינתו מהנביא שקר שהחזיר לעדו נביא אמת כדי שיאכל אצלו והקב''ה אמר לו לא תאכל לחם במקום הזה ובזכות שהאכילו שרתה עליו שכינה שנאמר ויהי דבר ה' אל האיש הנביא השקר: ושגגתה. של יהונתן שלא הלוהו לשון לויה כלומר כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם לא נהרג נוב שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב ולא היה דואג מלשין עליהם ולא היה שאול נהרג על אותו עון:
וְהַזָּהִיר בְּדָבָר זֶה נִצּוֹל (*) מִן הַמְּאוֹרָעוֹת הַבָּאוֹת אֶל בֵּיתוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל לוֹ וּלְזַרְעוֹ מִתְּלָאוֹת הָעוֹלָם.
  נפש יהודה     מן המאורעות. שראוי לבא לביתו אם לא יקיים מצוה זאת:

פרק שלישי [קפח]
אַף עַל פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים. אֲבָל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר עַל זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין, כְּתִיב הָכָא ''תָּמִיד'' (שמות כט, לח) (*) וּכְתִיב הָתָם ''עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד'' (מלכים־ב ד, ט). וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו אֵין לוֹ בְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: '' (*) אֵין־שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ'' (איוב כ, כא). וְאֵין ''שָׂרִיד'' אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא'' (יואל ג, ה).
  נפש יהודה     וכתיב התם. בשונמית שנהנית לאלישע: אין שריד. אין ת''ח על שלחנו שמהנה אותו במזונותיו:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (סג, ב): כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ (*) לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻּלָּם (*) בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה (*) רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: ''וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'' (שמות לג, ז) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן מְרֻחָקִים (*) מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, (*) אָמְרָה תוֹרָה: ''וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה''' (שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִין מַשָּׂאָן עַל כִּתְפֵיהֶן וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד פָּתַח וְדָרַשׁ: ''וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה (*) פָּנִים אֶל־פָּנִים'' (שם שם, יא) וכו'.
  נפש יהודה     לכרם ביבנה. על שם כשלומדים היו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחים בבתיהם: ראש המדברים. במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום: שלש פרסאות. י''ב מיל מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים תלתא פרסי: אמרה תורה. כלומר קראו הכתוב מבקש ה' למי שבא לשם לבקש למשה לת''ת. כ''ש המארחים אצלם ת''ח שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה שזכותם יותר גדול שיזכו על ידם שכר טוב שמכבד לאותן שנקראו מבקשי ה': פנים אל פנים. כשם שאני הסברתי לך פנים כך תסביר פנים והיינו דכתיב פנים בפנים כך כמו שהאכסניא מראה פנים לאורח כן הקב''ה יסביר לו פנים של ברכה וראוי לאורח לדרוש בפנים טוב עליו כמו שהראה לו פנים:
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי'' וגו' (שמואל־א טו, ו) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּתְרוֹ, שֶׁלֹּא קָרַב אֶל מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''לֹא־תְתַעֵב מִצְרִי'' וגו' (דברים כג, ח) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִּצְרַיִם שֶׁקֵּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיְבָרֶךְ ה' אֶת־עֹבֵד אֱדֹם'' וגו' (שמואל־ב ו, יא) וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, (*) אֶלָּא שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּזְנָא: (*) חֲמוֹתָהּ וּשְׁמֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד וּבְיֶרַח אֶחָד, (*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים'' (דברי הימים־א כו, ה). וּכְתִיב: ''כָּל־אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם'' (שם שם, ח).
  נפש יהודה     אלא שכיבד וריבץ לפניו. כך דרכן של המכבדין את הבית מרבצין זורקין מים קודם לכן לרבץ העפר כדי שלא יעלה האבק מן האדמה ובלשון מקרא מטאטא (אויס קערין בל"א): חמותה. אשתו של עובד אדום וח' כלותיה שהיו לה מח' בנים: שנאמר פעולתי השמיני. בני עובד אדום קא חשיב כל אחת הולידה ז' בנים הם חמשים וארבע מוסף עליהם ח' בנים בעליהן של כלותיה הרי ששים ושתים לעובד אדום:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיּאִים כֻּלָּם (*) לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלִמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו וּלְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן '' (*) עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'' וגו' (ישעיה סד, ג). 

פרק ראשון - בו יבאר גדל מצות הכנסת אורחים
אמרו חז''ל (סכה מ"ט) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: שהצדקה בממונו; גמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. צדקה לעניים; גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים; גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. והנה בשני חלקים הראשונים דברנו מענין גמילות חסדים שבממונו, ועתה בחלק הזה נדבר בעזרת ה' מענין גמילות חסדים שבגופו. דע דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו, על ידי שהוא מטריח גופו לזה. והוא - הכנסת אורחים [שמצותו הוא ההשתדלות אודותם לקבלם בפנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו, וכדלקמן] ובקור חולים; משמח חתן וכלה והלוית המת וקבורתו והספדו ונשיאת מטתו, ועוד כמה וכמה ענינים, אשר נבארם אם ירצה ה' לקמן. ומתחלה נבאר גדל מצות הכנסת אורחים וגדל שכרו עבור זה, ואחר כך נבאר את אפן ההנהגה, שצריך להתנהג בזה עמהם.
כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השם יתברך, שנכתבה פרשה שלמה בתורה (בראשית י"ח א') המדברת מענין זה, והיא לאות לנו, שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו. וכמו שמצינו, שתכף אחר מעשה זו, שבח אותו הכתוב (שם י"ט), עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו. איתא בגמרא (שבת קכ"ז.) אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, עין שם (*). עוד איתא בגמרא (שם) גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ג') ''ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך'' [הינו, שהניחו והלך לקבל אורחים, ואמר לשכינה שימתין, ולא יעבר עד שיחזר]. גם היא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא (שם). וכן יתר המעלות הטובות, שאדם זוכה על ידי דבקותו במדת החסד, זוכה גם על ידי זה, כי הוא גם כן בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בגמרא (שם קכ"ז). ונשואי רבקה ליצחק זמן ה', אשר הוא גדול העצה ורב העליליה, שיבוא הסבה על ידי שקרבה את עצמה לאורח, כמו שכתוב (בראשית כ"ד י"ד) ''והיה הנערה אשר אמר אליה וגו', אתה הכחת לעבדך ליצחק''. וכפרוש רש''י שם: ראויה היא לו, שהיא גומלת -חסדים וכו'. מכל זה אנו למדין, לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצוה זו בלב טוב כראוי, וכמה שהיה במעשה דרבקה, שהיא הוסיפה בכמה דברים על בקשתו, עין שם בקרא. גם זוכה עבור מצוה זו, אם הוא מחזק בה, לבנים, כדאיתא בתנחומא פרשת תצא (סימן ב'). וזהו מה שרמזה התורה במעשה דאברהם אבינו, שלאחר שאכלו, אמר המלאך (בראשית י"ח י') ''שוב אשוב וגו' והנה בן לשרה אשתך''.
(*) הג''ה. והנה לפי זה, אם השכים לילך לבית המדרש, ונזדמן לו אורחים - מוטב יותר שיתעסק במצוה זו. ונראה דהני מלי, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהגן. [ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם]. דאי לאו הכי, הלא קימא לן ביורה דעה סימן רמ''ו (סעיף י"ח), דאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלין מתלמוד תורה. ובודאי דאפילו כשעדין לא התחיל ללמד, גם כן דינא הכי דאין מבטלין מתלמוד תורה, דהא ידוע דתלמוד תורה נגד כלם. וגם דהא בגמרא פרק קמא דמועד קטן (ט') יליף זה מקרא, ד''וכל חפצים לא ישוו בה'' (משלי ח' י"א) והינו, חפצי שמים. ואם כן בודאי תלמוד תורה עדיף ממצוה בכל גוני, אם אפשר לה להעשות על ידי אחרים; דאי לאו הכי, הלא שוה לתורה. ומדלא חלקו הפוסקים בין מצוה למצוה, שמע מנה, דאפילו בהכנסת אורחים גם כן דינא הכי. וגם הקרא כולל כל החפצים בענין אחד, ואמר דכלם לא שוו בה. ואף על גב דאיתא בכתבות י''ז; דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, והינו, אפילו ביש לו מתעסקין לקבורה ועוד הרבה יותר, כדאיתא שם בגמרא. התם הינו טעמא, כיון דהוא קרי ותני, כבוד התורה הוא שיהיה נטילתו כנתינתו, עין שם בגמרא. וכן למאן דמתני, דאין לו שעור כבוד התורה הוא בכך. ולמאן דלא קרי ותני, באמת דינא הוא, דאם יש לו מתעסקין כדי קבורה, שוב אין לבטל עבורו, כמו שכתבו הפוסקים. ואף על גב דקבורה הוא מצות עשה דאוריתא, וההתעסקות בענין זה הוא גדול מאד, והוא גמילות חסד של אמת, אפילו הכי, כיון שהמצוה תוכל להעשות על ידי אחרים, ויש לו אנשים כל צרכו לענין זה - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו. וכן מה דאמר שם, דמבטלין להכנסת כלה, הלא מסים שם הבריתא במה דברים אמורים וכו', אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו.
ומסתברא, דהאי, 'במה דברים אמורים' דבריתא אכלהו קאי. [ואחר כך מצאתי ב'שיטה מקובצת' שם, דיש דעות בזה אי קאי ה'במה דברים אמורים' אזה גם כן, עין שם הטעם, והוא לא שיך בעניננו]. ואף על גב דמשמע בגמרא (בבא מציעא פ"ו), דמה שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו לקח -מים, שאמר (בראשית י"ח ד') ''יקח נא מ-עט -מים'' פחת בזה את המצוה. ושלם לו הקב''ה גם כן על ידי שליח. התם, כיון דבלאו הכי היה מכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים [כי אצל אברהם אבינו היה שיך כל עניני התורה, כי נתגלה לו הכל בנבואה, כדכתיב (בראשית כ"ו ה') ''עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' חקותי ותורתי'', וכמו שפרש רש''י שם], טוב יותר שהכל יעשה בעצמו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין (מ"א.). אי נמי, כיון שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים, ונתלבשו בדמות אנשים, נכון שהוא בעצמו ישמש הכל לפניהם לכבודם. ואף על גב דהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח, לא היה לפי כבודם, ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. גם הכנסת אורחים דאברהם אבינו שאני, שהקריא על ידי זה שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה, כמו שדרשו חז''ל (סוטה י'.) על הפסוק (בראשית כ"א ל"ג):''ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברם בשם ד' אל עולם''. על כן כל פעלותיו בזה הוא בכלל תורה, שהודיעם על ידי זה יחודו של הקב''ה והשגחתו על העולם. ומכל מקום בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו כדכתיב (בראשית י"ח י"ז) ''וד' אמר המכסה אני מאברהם וגו'; (שם י"ט) ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט''. משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא. ועין לעיל בפתיחה בהג''ה (ד"ה ולכאורה), במה שבארנו את הפסוק הזה.
ודע עוד, דמצות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים, כמו שכתב בספר 'יש נוחלין' בשם המהרי''ל. ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי, הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם - היא מצוה, וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקים בזה גם מצות צדקה, וכמו שכתב בספר הנ''ל בהג''ה עין שם. [ובעונותינו הרבים, נהפוך הוא; דכשבא רעהו עשיר אצלו - יכבדנו בכל הכבודים ובשמחה ולב טוב; וכשבא אצלו איש עלוב ונכה רוח, שמקים בזה (ישעיה נ"ח י') ''ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו' '' - אין שמח בו כל כך, ולפעמים גם בלב עצב]. ואיתא (ביורה דעה סימן רנ"ו סעיף קטן א') בש''ך בשם המרדכי, דכופים בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. ומה שמאכיל אדם לעני על שלחנו, נחשב כקרבן במזבח, כדאיתא בחגיגה כ''ז.: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: בזמן שבית המקדש קים, בית המקדש מכפר עליו [על ידי הקרבנות], ועכשו שלחנו של אדם מכפר עליו. ואיתא במסכת דרך ארץ רבה פרק ב': הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערמים ומחלקי צדקות עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י') ''אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו''. ובפרט אם הוא מארח תלמיד חכם בתוך ביתו שכרו הרבה מאד יותר על זה, כדאיתא בברכות (י') אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו - מעלה עליו הכתוב, כאלו מקריב תמידין. כתיב הכא: ''תמיד'', וכתיב התם [בשונמית, שהיא היתה מהנית לאלישע] (מלכים ב', ד' ט') ''עבר עלינו תמיד''. ומי שאינו רוצה להנותו מנכסיו חס ושלום - ענשו גדול, כדאיתא בחלק (סנהדדין צ"ב.) אמר ר' אלעזר: כל מי שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו - אין לו ברכה, שנאמר וגו', עין שם.
אמרו חז''ל (סנהדרין ק"ג) גדולה לגימה [אכילה שמאכילין לאורחים], שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב [שקרובים לישראל, שבאו מלוט בן אחי אברהם, ורחקן המקום, שלא יבואו בקהל, משום שלא קדמו אותם בלחם ובמים, כדכתיב בקרא (דברים כ"ג ה')]. ומקרבת את הרחוקים - מיתרו, דאמר ר, יוחנן: בשכר (שמות ב' כ') ''קראן לו ויאכל לחם'', זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר וגו'. ומעלמת עינים מן הרשעים [שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה] ממיכה [שעשה את הפסל, וכדכתיב בשופטים (י"ז ד')], דאמר רבה בר מרי: שמעתי, מפני מה לא מנו את מיכה [בהדי ארבעה הדיוטות, שאין להם חלק לעולם הבא]. ? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר וגו'. ומשרה שכינה על נביאי הבעל וכו', דכתיב (מלכים א', י"ג כ') ''ויהי הם בים וגו' '' [דעדו הנביא נתנבא על המזבח בית אל שיחרב, מפני שהעמיד בו ירבעם העגלים. ובא נביא השקר והטעהו לעדו, והשיבו לבית אל, והעבירו על מצות הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, ''לא תשוב לבית אל'', והאכילו. ובזכות שהאכילו, שרתה עליו שכינה, שנאמר (שם): ''ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו'', להאכילו אצלו]. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם [לשון לויה, כלומר, כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם, לא היה צריך דוד לשאל לחם מכ -הני נב, ולא היה דואג מלשין עליהם לפני שאול], לא נהרגה עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו. מכל זה אנו למדין גודל הזהירות שיש לו לאדם להיות בזה, שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים; ובשכר זה יציל אותו הקב''ה וכל זרעו מתלאות העולם.

פרק שני - בו יבאר איך להתנהג עם האורחים
הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה') ''עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי''. ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט') ''והלכת בדרכיו'' - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: (*) (בראשית י"ח ה') ''ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו''. הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז') ''ויתן אל הנער'', וכפרוש רש''י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.
(*) ואגב נבאר מה שאמרו חז''ל (בבא מציעא פ"ו) כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב''ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב''ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז') ''ואל הבקר רץ אברהם'' - (במדבר י"א ל"א) ''ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים''. ''ויקח חמאה וחלב'' - (שמות ט"ז ד') ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים''. ''והוא עמד עליהם'' - (שמות י"ז ו') ''הנני עמד לפניך על הצור וגו'''. ''יקח נא מעט מים'' - ''והכית בצור וגו'''. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת ''יקח נא מעט מים'', צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב''ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש''י על הפסוק (בראשית כ' א') ''ויסע משם אברהם ארצה הנגב'', שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א) ''רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד''; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז''ל (בבא בתרא ט'), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד.
כתבו הספרים הקדושים: כשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לאכל, כי אולי העני רעב ומתביש לשאל. ויתן להם בפנים צהבות, ולא בפנים זועפות, ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יכסנה בפניהם. ויראה את עצמו להם שהוא עשיר - ואפילו הוא עני - וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם, בחשבם שבשבילם אומרו, וכמעט שמאבד שכרו עבור זה. ובשעת האכל יראה עצמו כמצטער, על שאינו יכול להשיג לתן יותר, שנאמר (ישעיה נ"ח י') ''ותפק לרעב נפשך''. רוצה לומר, רצון טוב, על דרך (בראשית כ"ג ח') ''אם יש את נפשכם''.
איתא בזהר ויקהל (דף קצ"ח ע"א) על הפסוק (ישעיה נ"ח ז,) ''הלוא פרס לרעב לחמך'', שצריך בעל הבית לחתך חתיכות לחם לפני האורח, כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתביש. ואם ילינם אצלו, ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב; ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו: אלו הייתי מתארח אצל זה, בודאי הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני וישקני, ויתן לי לינה טובה; אעשה לו כן גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם, כדאמר לה ר' חיא לדביתהו (לאשתו) (שבת קנ"א).
והנה פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לקח אורח על שלחנו, מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה, כי אם כשיש אחר שיקחנו להאורח ויכבדנו כראוי; מה שאין כן, כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב להאורח שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר בלי מזון כלל.
ואחר שאכל האורח ושתה ויוצא לדרך, יזהר ללוותו. וחז''ל (בסוטה מ"ו) הפליגו מאד במצוה זו, ואמרו, ששכר לויה - אין לו שעור. גם דרשו על הפסוק (דברים כ"א ז') ''וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו''. וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הן ? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלי מזון, ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו (שם): כל המלוה חברו אפילו ד' אמות בעיר, שוב אינו נזוק [אותו היוצא לדרך]; וכל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. וכופין על הלויה, כמו שכופין על הצדקה (*). ובפרט אם האורח אינו יודע היטב הדרך, והדרך מתפרש לכמה נתיבות, מצוה רבה היא לילך אתו ולהראות לו, או על כל פנים לברר לו היטב, כדי שלא יכשל בה. וזכותו של האיש ההוא, שמלוה את -חברו, ומורה לו הדרך שלא יכשל, גדול מאד מאד, כי זהו עקר מצות לויה, וילף התם הגמרא גדל מצות לויה, מדכתיב (שופטים א' כ"ד-כ"ו): ''ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד; ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו''; ונאמר (שם) ''וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז''. תנא וכו' היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה; בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות, אין לו רשות לעבר בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. והלא דברים קל וחמר: ומה כנעני זה, שלא דבר בפיו, ולא הלך ברגליו [אלא באצבע הראה להם], גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה.
(*) הג''ה. ועוד כמה מאמרים שם בענין חיוב לויה עד היכן. וזה לשון הרמב''ם (פרק י"ד מהלכות אבל), דבתחלת הפרק חשיב שם כמה מצות, הינו: הכנסת אורחים ובקור חולים ונחום אבלים. ואחר כך כתב (בהלכה ב'), וזה לשונו: שכר הלויה מרבה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ב'), ''וירא והנה שלשה אנשים וגו'''. ולווים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים (סוטה מ"ו) כל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. כופין ללויה, כדרך שכופין על הצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאלו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות - יש לו שכר הרבה. וכמה שעור לויה שאדם חיב בה הרב לתלמיד - עד עבורה של עיר [הינו, שבעים אמה ושירים מבית החיצון של עיר]; והאיש לחברו - עד תחום שבת; והתלמיד לרב - עד פרסה; ואם היה רבו מבהק - - עד שלשה פרסאות, עד כאן לשון הרמב''ם. ולפלא על העולם שמקלין בזה. וחפשתי ומצאתי כי בחשן משפט סימן תכ''ז בסמ''ע (ס"ק י"א) הביא בשם ה'דרכי משה', דהאדנא אין נוהגין אפילו תלמיד לרב עד פרסה, משום דמוחלין על כבודם; ויש לילך עמו או אפילו עם חברו עד השער, או לפחות ארבע אמות, עד כאן לשונו. והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים.
אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים.
כתיב בתורה (בראשית כ"א ל"ג) ''ויטע אשל בבאר שבע וגו' ''. ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עין שם; וכן איתא בסוטה (י.). ומה טוב הוא לאדם, אם יכול ללמד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקים בעת צאתם בבקר מצות לויה. כי אשל נוטריקון אכילה (ו)שתיה לויה; ויש אומרים, לינה, כמו שאמרו חז''ל (סוטה שם). וכי בשביל שאין אנו יכולין לקים אכילה ושתיה כראוי, לא יקים גם כן לויה ולינה ? ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים, שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא. ומסדר בדעתו שכלם צריכים לו: זה צריך לענין זה, וזה לענין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כלם גם בית קטן לנפשו? ועל כל פנים, אם היחיד אין בכחו לבנות בית מלון בשביל האורחים, על הרבים בודאי יש חיוב בזה, שיהיה להם מקום מיחד ללינת האורחים, שלא יצטרכו ללון בחוץ. וגם יחושו למזונותיהם, ולא יפטרו אותם מהעיר בלי מזונות חס ושלום. וכמו שאמרו חז''ל (סוטה מ"ו) על הכתוב (דברים כ"א ז') ''ידינו לא שפכו את הדם הזה'', דהינו, שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלי מזונות. וגם אמרו (סנהדרין ק', ד.) אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם וכו', וכנ''ל בפרק א'. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברה ''הכנסת אורחים'' המתחזקים במצוה זו, ואשרי חלקם.

אתה יכול להתחיל לכתוב בינתיים

הוא מיועד לנשים בנות 30+ מהמגזר "הרוחניקי -מחוברת -לעצמי" שרוצות חומר קריאה קליל ומבדר בצהרי שבת.

לשפוט אותו לפי אמות מידה של עומק או דיוק מחשבתי או דתי ברור שהוא לא שווה הרבה.

אם הכוונה לעניינים רפואיים או מדעיים, אולי יש מקום לתקן טעיות והטעיות של הציבור.

אבל ברוב העניינים הרצינים, וגם לא בענייני עיצוב ואופנה, אני לא חושבת שיש מה לקחת אותו ברצינות.

אולי אני פשוט רציני מדי😏

אז מעניין על מה הוא מדבר

(אני מודה שלא קראתי לעומק, או כמעט בכלל כי אני לא זוכרת כלום ממה שהיה שם. אבל זוכרת דברים הרבה יותר גרועים)

ועוד אתה מתפלא שאתה לא מתחבר

מכיר דרך אחרת לפתור את הבעיה הזו?

ויש עוד עשרות עלוני שבת.

והקריאה שלי כלולה במחיר של המנוי

אז אין סיבה שתתחבר בכל מקרה

חחח אני תמיד צחקתי מהעלון הזה

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

תבדוק אם זה צד ג' שכולל גניבה. יכול להסביר את המחיר

ותעשה השוואת מחירים

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.

ואוו היה מדהים ועוצמתי... ממליצה

ובבוקר פחות יש מה לעשות😒 אממ ללמוד קצת.. אולי ללכת שוב לכותל לסוף הצום 

לפעמים שיעורים על אגדות החורבן

לפעמים מגילת איכה וספר איוב עם פרשנים

לפעמים שנ"צ ארוך

לפעמים שיטוט בפורומים וברשתות

אשתדל לנסוע לכותל בל"נ.

בזמנו היו כמו מעגלי למידה מאולתרים באגדות החורבן וכו'. כך עד הבוקר. ותיקין

ואז חוזרים הביתה לשינה עד כמה שעות לפני הסוף הצום.

כיום יש ילדים קטנים על הראש. זה ממלא את היום

מגילת איכה, קינות.

קוראת ספרים על חורבן הבית

ספרים על השואה/ גירוש גם באים בטוב

אפשר עם התרגום גם, או עם מפרשים.

קוראים את החצי הראשון של ספר ירמיה מלבד נבואות הנחמה, ונבואות פורענות ביחזקאל ותרי עשר.

קוראים בלופים א. מזמורים עד, עט, פח, ו- קלז בתהלים.

עושים חשבון נפש, מנסים לבכות, אם מצליחים - נהדר, לא מצליחים - בוכים בלב על כך שאנחנו כל כך רחוקים ממקדש, נבואה, והשראת שכינה שאפילו לבכות על היעדרם לא מסוגלים.

ובסוף היום, מתבטסים על כך שלא עמדנו במצופה מאיתנו מבחינת עבודת ה' המיוחדת של יום מרומם ונורא זה.

סליחה על הרוח הקודר של הדברים.

שבת מלאה בשמחה לכולם!

סיבוב שערים אחרי שחרית,

ואז שינה עד מנחה וצאת הצום.

הייתי מעלה לפה כמו כל שנה אוסף של סרטים מתקופת גירוש גוש קטיף.

קראנו לזה פה בערוץ 'ספיישל תשעה באב'.

רשימת שינדלר

ספר ירמיהו

לא לצאת מהדירה ולבכות תחיים על החורבן ועל החורבן הפרטי שלי

גמרת לבכות?

German concentration camps factual survey

חד־משמעית הדבר הכי מזוויע ומטורף שראיתי בחיים. היו לי סיוטים.

ראיתי את "האזור האפור" שהוא מטורף דיו, אבל זה פשוט... משהו. כאילו, יש לי לב חזק והכל, אבל וואו.

אם כן, למה המזוכיזם הזה.

אם לא, סרטים מבויימים על השואה, בעיני הם כלעג לרש;

אין סרט שיכול לחקות את זה.

זה סרט שהכינו מיד לאחר שחרור המחנות אך לא סיימו לערוך אותו, ובגלל כל־מיני סיבות גנזו את הפילם, ורק אחרי 70 שנה קבוצה של אוצרים ומומחים ערכו אותו וסידרו אותו לסרט.

לא מזוכיזם, פשוט להבין מה בדיוק היה.

או להתחיל בעלייה להר הבית\תפילה בכותל ואני ממליץ להגיע גם לקידוש לבנה מאוחר בכותל להיות בקרבת כמה אדמו"רים. (האדמו"רים מפינסק קרלין לעלוב וספינקא- ירושלים תמיד מקדשים את הלבנה בכותל במוצאי ט' באב)

באמת ככה מכנים את זה?

זו דרך טובה לוודא שרואים אותך ואתה יכול לחצות בבטיחות.

יכול להיות שאנשים עם חשש לחצות את הכביש מגזימים עם זה קצת יותר מהנצרך.

להסתכל על הנהג כשאתה חוצה