הכנסת אורחים
חלק א
א  מִי שֶׁאֵין מַכְנִיס אוֹרְחִים, בָּזֶה מַחֲזִיק יְדֵי מְרֵעִים, שֶׁלּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.
ב  עִיר שֶׁאֵין בָּהּ הַכְנָסַת אוֹרְחִים בָּאִים לִידֵי גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל יְדֵי גִּלּוּי עֲרָיוֹת בָּא עֲלֵיהֶם הֲרִיגָה.
ג  הַכְנָסַת אוֹרְחִים מְזַכָּה אֶת הָאִשָּׁה לְבָנִים.
ד  הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַכְנָסַת שַׁבָּת.
ה  הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין.
ו  גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.
ז  כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן גַּבַּיְהוּ כַּכּוּתִיִּים דָּמֵי.

בעזהי"ת.

או שזה ליקוט של אמרות בידי ר' נחמן?..

ר' יצחק אבוהב (מנורת המאור)

החלק הראשון הכנסת אורחים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פרק ראשון [קפו]
גְּדוֹלָה מִצְוָה זֹאת, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נא (נד, ו) ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל'' (בראשית כא, לג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵשֶׁל - פַּרְדֵּס, (*) שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: תְּאֵנִים, עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: (*) פֻּנְדָּק, שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: (*) חֵמָר, (*) קֻפָּר, (*) בֵּיעִין. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: אֵשֶׁל זוֹ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: ''וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת־הָאֵשֶׁל בָּרָמָה'' (שמואל־א כב, ו). עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, פֻּנְדָּק, אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. וְהֵם אוֹמְרִים: מַה נֹּאמַר? אֲמַר לְהוּ: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. הַדָּא הוּא דִכְתִיב: ''וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'' (בראשית כא, לג).
  נפש יהודה     שאל. לשון אשל נדרש: פונדק. בית מלון לאורחים ושם מצוי הכל: חמר. יין: קופר. בשר: ביעין. ביצים:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (י, א): ''וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע'', ארז''ל: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פַּרְדֵּס (*) וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר פַּרְדֵּס וְחַד אָמַר פֻּנְדָּק. (*) מַאי ''וַיִּטַּע''? כְּדִכְתִיב: ''וַיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ'' (דניאל יא, מה). '' (*) וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'', אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ''וַיִּקְרָא'' אֶלָּא וַיַּקְרִיא, מְלַמֵּד, שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפִי כָל עוֹבֵר וְשָׁב. בָּנָה דִּירָה וּפָתַח בָּהּ אַרְבָּעָה פְתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. (*) לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִי אֲכַלְתֶּם? אֶלָּא מִשֶּׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם, הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וּפֵרְשׁוּ גַּם כֵּן חז''ל: ''אֵשֶׁל'' בְּרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֲ'כִילָה, שְׁ'תִיָּה, לְ'וָיָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לִינָה.
  נפש יהודה     ונטע בו. ליהנות עוברים ושבים: מאי ויטע. מה נטיעה שייך באהל ומשני מצינו לשון נטיעה באהל ויטע אהלי אפדנו היינו בית ואהל פסוק הוא בדניאל: ויקרא. משמע אברהם קרא אלא ויקריא שלמד לאחרים שיקראו לה' אלהי ישראל: לאחר שאכלו ושתו. מאברהם עמדו לברכו לאברהם:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיםִ אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתָּדוּר בְּמָקוֹם הַמְזֻמָּן לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְיִהְיֶה בֵּיתְךָ פָּתוּחַ תָּמִיד לְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נב (סו, א): ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי'' (איוב כט, יט). אָמַר אִיּוֹב: עַל־יְדֵי שֶׁהָיוּ דַּלְתוֹתַי פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה הָיוּ הַכֹּל קוֹצְרִים (*) יְבֵשׁוֹת וַאֲנִי - מְלִילוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם'' וְנֶאֱמַר: ''בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח'' (שם לא, לב).
  נפש יהודה     יבשות. שנתיבש שבלי תבואתם ואני מלילות שלי מלא תבואה:
וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתוֹ יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְיָשִׂים מִיָּד לִפְנֵיהֶם לֶחֶם לֶאֱכֹל, כִּי אוּלַי הֶעָנִי רָעֵב וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל, עַל כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִיָּד לַחְמוֹ וּמֵימָיו בְּפָנִים מְאִירוֹת. וְאַף אִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ דְּבַר דְּאָגָה יְסִירֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וִינַחֲמֵם בִּדְבָרָיו וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. וְאַל יְסַפֵר לִפְנֵיהֶם תְּלָאוֹתָיו, כִּי יִשְׁבֹּר אֶת רוּחָם, בְּחָשְׁבָם שֶׁבִּשְׁבִילָם אוֹמְרוֹ (*) וְכִמְעַט אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ. וּבִשְׁעַת הָאֹכֶל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּמִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ'' (ישעיה נח, י), כְּלוֹמַר, תֵּצֵא נַפְשִׁי, שֶׁאֵין לִי יוֹתֵר לִתֵּן לִפְנֵיכֶם. וְצָרִיךְ לֵידַע מִמֶּנּוּ בַּמֶּה הָיָה רָגִיל לִסְעֹד, שֶׁאוּלַי הוּא רָגִיל בְּעִדּוּנִים, אִם הוּא בֶּן טוֹבִים, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ח מֵחֵלֶק שֵׁנִי (סימן קצו).
  נפש יהודה     וכמעט. אם אומר דברים כאלה אין לו שכר במה שהאכילם:
וְאִם יָלִינוּ עִמּוֹ הָאוֹרְחִים יַשְׁכִּיבֵם בְּמֵיטַב מִטּוֹתָיו כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם, כִּי גְּדוֹלָה מְנוּחַת עָיֵף בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹכֵב בְּטוֹב; וְיוֹתֵר עוֹשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ הַמַּשְׁכִּיבוֹ הֵיטֵב מִן הַמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ.
וּבְצֵאתָם יְלַוֶּה אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם פַּת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, כִּי עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר. עַל אֲשֶׁר לֹא נָתַן יְהוֹנָתָן לְדָוִד פַּת בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי נוֹב. וּמִי שֶׁאֵינוּ מְלַוֵּהוּ וְלֹא נוֹתֵן לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה'' (דברים כא, ז). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה (מה, ב): וְזִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם בְּמַיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים: ''יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ''. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, (*) שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת; (*) וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
  נפש יהודה     שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות. והיינו ידינו לא שפכו לא נהרג על ידינו שהיה מוכרח ללסטם הבריות למזונות ונהרג על ידו: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא חבורת לויה:
וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מֵהַכְנָסַת אוֹרְחִים עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קג, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: גְּדוֹלָה (*) לְגִימָה (אכילה שמאכילין אורחים), שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם'' (דברים כג, ה). וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁמְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים (*) וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן. מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, (*) כְּעַמּוֹן וּמוֹאָב, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, כְּיִתְרוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר ''קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם'' (שמות ב, כ), זָכוּ בְּנֵי בָּנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִשְׁפְּחוֹת (*) סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ (*) תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־ רֵכָב'' (דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב הָתָם: ''וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם'' (שופטים א, טז).
  נפש יהודה     לגימה. אכילה שנותן לפיו נקרא לגימה: מעלמת עינים מן הרשעים. מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו: עמון ומואב. קרובין לישראל שבאו מן לוט אחי אברהם ורחקן המקום שלא יבואו בקהל. לישנא אחרינא קרובין ממש ליכא למימר דהא מדין בני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל ומדין רחוקים מהם היו: סופרים. שהיו בסנהדרין: תרעתים וכו'. כולן שמות בית אבות הן:
מַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, (*) מִמִּיכָה. וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, מֵעִדּוֹ, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־ בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וַיֵּשְׁתְּ מָיִם: וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ'' (מלכים־א יג, יח־כ). וּכְתִיב: ''וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה'' (שם שם, כד). (*) וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן, מִיהוֹנָתָן, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא הִלְוָהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם לֹא נֶחְרָבָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו.
  נפש יהודה     ממיכה. שעשן פסל מיכה וקרבנות שילה היו מתערבין ובקשו מלה''ש לדחפו ואמר הקב''ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ואותו מיכה שהיה יודע השם שעשה את העגל עשה פסל זה ומשרה שכינתו מהנביא שקר שהחזיר לעדו נביא אמת כדי שיאכל אצלו והקב''ה אמר לו לא תאכל לחם במקום הזה ובזכות שהאכילו שרתה עליו שכינה שנאמר ויהי דבר ה' אל האיש הנביא השקר: ושגגתה. של יהונתן שלא הלוהו לשון לויה כלומר כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם לא נהרג נוב שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב ולא היה דואג מלשין עליהם ולא היה שאול נהרג על אותו עון:
וְהַזָּהִיר בְּדָבָר זֶה נִצּוֹל (*) מִן הַמְּאוֹרָעוֹת הַבָּאוֹת אֶל בֵּיתוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל לוֹ וּלְזַרְעוֹ מִתְּלָאוֹת הָעוֹלָם.
  נפש יהודה     מן המאורעות. שראוי לבא לביתו אם לא יקיים מצוה זאת:

פרק שלישי [קפח]
אַף עַל פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים. אֲבָל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר עַל זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין, כְּתִיב הָכָא ''תָּמִיד'' (שמות כט, לח) (*) וּכְתִיב הָתָם ''עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד'' (מלכים־ב ד, ט). וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו אֵין לוֹ בְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: '' (*) אֵין־שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ'' (איוב כ, כא). וְאֵין ''שָׂרִיד'' אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא'' (יואל ג, ה).
  נפש יהודה     וכתיב התם. בשונמית שנהנית לאלישע: אין שריד. אין ת''ח על שלחנו שמהנה אותו במזונותיו:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (סג, ב): כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ (*) לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻּלָּם (*) בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה (*) רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: ''וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'' (שמות לג, ז) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן מְרֻחָקִים (*) מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, (*) אָמְרָה תוֹרָה: ''וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה''' (שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִין מַשָּׂאָן עַל כִּתְפֵיהֶן וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד פָּתַח וְדָרַשׁ: ''וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה (*) פָּנִים אֶל־פָּנִים'' (שם שם, יא) וכו'.
  נפש יהודה     לכרם ביבנה. על שם כשלומדים היו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחים בבתיהם: ראש המדברים. במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום: שלש פרסאות. י''ב מיל מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים תלתא פרסי: אמרה תורה. כלומר קראו הכתוב מבקש ה' למי שבא לשם לבקש למשה לת''ת. כ''ש המארחים אצלם ת''ח שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה שזכותם יותר גדול שיזכו על ידם שכר טוב שמכבד לאותן שנקראו מבקשי ה': פנים אל פנים. כשם שאני הסברתי לך פנים כך תסביר פנים והיינו דכתיב פנים בפנים כך כמו שהאכסניא מראה פנים לאורח כן הקב''ה יסביר לו פנים של ברכה וראוי לאורח לדרוש בפנים טוב עליו כמו שהראה לו פנים:
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי'' וגו' (שמואל־א טו, ו) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּתְרוֹ, שֶׁלֹּא קָרַב אֶל מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''לֹא־תְתַעֵב מִצְרִי'' וגו' (דברים כג, ח) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִּצְרַיִם שֶׁקֵּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ''וַיְבָרֶךְ ה' אֶת־עֹבֵד אֱדֹם'' וגו' (שמואל־ב ו, יא) וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, (*) אֶלָּא שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּזְנָא: (*) חֲמוֹתָהּ וּשְׁמֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד וּבְיֶרַח אֶחָד, (*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים'' (דברי הימים־א כו, ה). וּכְתִיב: ''כָּל־אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם'' (שם שם, ח).
  נפש יהודה     אלא שכיבד וריבץ לפניו. כך דרכן של המכבדין את הבית מרבצין זורקין מים קודם לכן לרבץ העפר כדי שלא יעלה האבק מן האדמה ובלשון מקרא מטאטא (אויס קערין בל"א): חמותה. אשתו של עובד אדום וח' כלותיה שהיו לה מח' בנים: שנאמר פעולתי השמיני. בני עובד אדום קא חשיב כל אחת הולידה ז' בנים הם חמשים וארבע מוסף עליהם ח' בנים בעליהן של כלותיה הרי ששים ושתים לעובד אדום:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיּאִים כֻּלָּם (*) לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלִמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו וּלְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן '' (*) עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'' וגו' (ישעיה סד, ג). 

פרק ראשון - בו יבאר גדל מצות הכנסת אורחים
אמרו חז''ל (סכה מ"ט) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: שהצדקה בממונו; גמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. צדקה לעניים; גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים; גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. והנה בשני חלקים הראשונים דברנו מענין גמילות חסדים שבממונו, ועתה בחלק הזה נדבר בעזרת ה' מענין גמילות חסדים שבגופו. דע דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו, על ידי שהוא מטריח גופו לזה. והוא - הכנסת אורחים [שמצותו הוא ההשתדלות אודותם לקבלם בפנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו, וכדלקמן] ובקור חולים; משמח חתן וכלה והלוית המת וקבורתו והספדו ונשיאת מטתו, ועוד כמה וכמה ענינים, אשר נבארם אם ירצה ה' לקמן. ומתחלה נבאר גדל מצות הכנסת אורחים וגדל שכרו עבור זה, ואחר כך נבאר את אפן ההנהגה, שצריך להתנהג בזה עמהם.
כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השם יתברך, שנכתבה פרשה שלמה בתורה (בראשית י"ח א') המדברת מענין זה, והיא לאות לנו, שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו. וכמו שמצינו, שתכף אחר מעשה זו, שבח אותו הכתוב (שם י"ט), עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו. איתא בגמרא (שבת קכ"ז.) אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, עין שם (*). עוד איתא בגמרא (שם) גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ג') ''ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך'' [הינו, שהניחו והלך לקבל אורחים, ואמר לשכינה שימתין, ולא יעבר עד שיחזר]. גם היא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא (שם). וכן יתר המעלות הטובות, שאדם זוכה על ידי דבקותו במדת החסד, זוכה גם על ידי זה, כי הוא גם כן בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בגמרא (שם קכ"ז). ונשואי רבקה ליצחק זמן ה', אשר הוא גדול העצה ורב העליליה, שיבוא הסבה על ידי שקרבה את עצמה לאורח, כמו שכתוב (בראשית כ"ד י"ד) ''והיה הנערה אשר אמר אליה וגו', אתה הכחת לעבדך ליצחק''. וכפרוש רש''י שם: ראויה היא לו, שהיא גומלת -חסדים וכו'. מכל זה אנו למדין, לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצוה זו בלב טוב כראוי, וכמה שהיה במעשה דרבקה, שהיא הוסיפה בכמה דברים על בקשתו, עין שם בקרא. גם זוכה עבור מצוה זו, אם הוא מחזק בה, לבנים, כדאיתא בתנחומא פרשת תצא (סימן ב'). וזהו מה שרמזה התורה במעשה דאברהם אבינו, שלאחר שאכלו, אמר המלאך (בראשית י"ח י') ''שוב אשוב וגו' והנה בן לשרה אשתך''.
(*) הג''ה. והנה לפי זה, אם השכים לילך לבית המדרש, ונזדמן לו אורחים - מוטב יותר שיתעסק במצוה זו. ונראה דהני מלי, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהגן. [ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם]. דאי לאו הכי, הלא קימא לן ביורה דעה סימן רמ''ו (סעיף י"ח), דאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלין מתלמוד תורה. ובודאי דאפילו כשעדין לא התחיל ללמד, גם כן דינא הכי דאין מבטלין מתלמוד תורה, דהא ידוע דתלמוד תורה נגד כלם. וגם דהא בגמרא פרק קמא דמועד קטן (ט') יליף זה מקרא, ד''וכל חפצים לא ישוו בה'' (משלי ח' י"א) והינו, חפצי שמים. ואם כן בודאי תלמוד תורה עדיף ממצוה בכל גוני, אם אפשר לה להעשות על ידי אחרים; דאי לאו הכי, הלא שוה לתורה. ומדלא חלקו הפוסקים בין מצוה למצוה, שמע מנה, דאפילו בהכנסת אורחים גם כן דינא הכי. וגם הקרא כולל כל החפצים בענין אחד, ואמר דכלם לא שוו בה. ואף על גב דאיתא בכתבות י''ז; דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, והינו, אפילו ביש לו מתעסקין לקבורה ועוד הרבה יותר, כדאיתא שם בגמרא. התם הינו טעמא, כיון דהוא קרי ותני, כבוד התורה הוא שיהיה נטילתו כנתינתו, עין שם בגמרא. וכן למאן דמתני, דאין לו שעור כבוד התורה הוא בכך. ולמאן דלא קרי ותני, באמת דינא הוא, דאם יש לו מתעסקין כדי קבורה, שוב אין לבטל עבורו, כמו שכתבו הפוסקים. ואף על גב דקבורה הוא מצות עשה דאוריתא, וההתעסקות בענין זה הוא גדול מאד, והוא גמילות חסד של אמת, אפילו הכי, כיון שהמצוה תוכל להעשות על ידי אחרים, ויש לו אנשים כל צרכו לענין זה - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו. וכן מה דאמר שם, דמבטלין להכנסת כלה, הלא מסים שם הבריתא במה דברים אמורים וכו', אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו.
ומסתברא, דהאי, 'במה דברים אמורים' דבריתא אכלהו קאי. [ואחר כך מצאתי ב'שיטה מקובצת' שם, דיש דעות בזה אי קאי ה'במה דברים אמורים' אזה גם כן, עין שם הטעם, והוא לא שיך בעניננו]. ואף על גב דמשמע בגמרא (בבא מציעא פ"ו), דמה שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו לקח -מים, שאמר (בראשית י"ח ד') ''יקח נא מ-עט -מים'' פחת בזה את המצוה. ושלם לו הקב''ה גם כן על ידי שליח. התם, כיון דבלאו הכי היה מכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים [כי אצל אברהם אבינו היה שיך כל עניני התורה, כי נתגלה לו הכל בנבואה, כדכתיב (בראשית כ"ו ה') ''עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' חקותי ותורתי'', וכמו שפרש רש''י שם], טוב יותר שהכל יעשה בעצמו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין (מ"א.). אי נמי, כיון שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים, ונתלבשו בדמות אנשים, נכון שהוא בעצמו ישמש הכל לפניהם לכבודם. ואף על גב דהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח, לא היה לפי כבודם, ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. גם הכנסת אורחים דאברהם אבינו שאני, שהקריא על ידי זה שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה, כמו שדרשו חז''ל (סוטה י'.) על הפסוק (בראשית כ"א ל"ג):''ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברם בשם ד' אל עולם''. על כן כל פעלותיו בזה הוא בכלל תורה, שהודיעם על ידי זה יחודו של הקב''ה והשגחתו על העולם. ומכל מקום בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו כדכתיב (בראשית י"ח י"ז) ''וד' אמר המכסה אני מאברהם וגו'; (שם י"ט) ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט''. משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא. ועין לעיל בפתיחה בהג''ה (ד"ה ולכאורה), במה שבארנו את הפסוק הזה.
ודע עוד, דמצות הכנסת אורחים נוהג אף בעשירים, כמו שכתב בספר 'יש נוחלין' בשם המהרי''ל. ואף שאין צריכין לטובתו, אפילו הכי, הקבלה שמקבל אותם בפנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם - היא מצוה, וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה, שמקים בזה גם מצות צדקה, וכמו שכתב בספר הנ''ל בהג''ה עין שם. [ובעונותינו הרבים, נהפוך הוא; דכשבא רעהו עשיר אצלו - יכבדנו בכל הכבודים ובשמחה ולב טוב; וכשבא אצלו איש עלוב ונכה רוח, שמקים בזה (ישעיה נ"ח י') ''ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וגו' '' - אין שמח בו כל כך, ולפעמים גם בלב עצב]. ואיתא (ביורה דעה סימן רנ"ו סעיף קטן א') בש''ך בשם המרדכי, דכופים בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. ומה שמאכיל אדם לעני על שלחנו, נחשב כקרבן במזבח, כדאיתא בחגיגה כ''ז.: ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: בזמן שבית המקדש קים, בית המקדש מכפר עליו [על ידי הקרבנות], ועכשו שלחנו של אדם מכפר עליו. ואיתא במסכת דרך ארץ רבה פרק ב': הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערמים ומחלקי צדקות עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י') ''אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו''. ובפרט אם הוא מארח תלמיד חכם בתוך ביתו שכרו הרבה מאד יותר על זה, כדאיתא בברכות (י') אמר ר' יוסי בר' חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו - מעלה עליו הכתוב, כאלו מקריב תמידין. כתיב הכא: ''תמיד'', וכתיב התם [בשונמית, שהיא היתה מהנית לאלישע] (מלכים ב', ד' ט') ''עבר עלינו תמיד''. ומי שאינו רוצה להנותו מנכסיו חס ושלום - ענשו גדול, כדאיתא בחלק (סנהדדין צ"ב.) אמר ר' אלעזר: כל מי שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו - אין לו ברכה, שנאמר וגו', עין שם.
אמרו חז''ל (סנהדרין ק"ג) גדולה לגימה [אכילה שמאכילין לאורחים], שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובים - מעמון ומואב [שקרובים לישראל, שבאו מלוט בן אחי אברהם, ורחקן המקום, שלא יבואו בקהל, משום שלא קדמו אותם בלחם ובמים, כדכתיב בקרא (דברים כ"ג ה')]. ומקרבת את הרחוקים - מיתרו, דאמר ר, יוחנן: בשכר (שמות ב' כ') ''קראן לו ויאכל לחם'', זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר וגו'. ומעלמת עינים מן הרשעים [שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה] ממיכה [שעשה את הפסל, וכדכתיב בשופטים (י"ז ד')], דאמר רבה בר מרי: שמעתי, מפני מה לא מנו את מיכה [בהדי ארבעה הדיוטות, שאין להם חלק לעולם הבא]. ? מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר וגו'. ומשרה שכינה על נביאי הבעל וכו', דכתיב (מלכים א', י"ג כ') ''ויהי הם בים וגו' '' [דעדו הנביא נתנבא על המזבח בית אל שיחרב, מפני שהעמיד בו ירבעם העגלים. ובא נביא השקר והטעהו לעדו, והשיבו לבית אל, והעבירו על מצות הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, ''לא תשוב לבית אל'', והאכילו. ובזכות שהאכילו, שרתה עליו שכינה, שנאמר (שם): ''ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו'', להאכילו אצלו]. ושגגתה עולה זדון - דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם [לשון לויה, כלומר, כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם, לא היה צריך דוד לשאל לחם מכ -הני נב, ולא היה דואג מלשין עליהם לפני שאול], לא נהרגה עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו. מכל זה אנו למדין גודל הזהירות שיש לו לאדם להיות בזה, שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים; ובשכר זה יציל אותו הקב''ה וכל זרעו מתלאות העולם.

פרק שני - בו יבאר איך להתנהג עם האורחים
הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה') ''עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי''. ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט') ''והלכת בדרכיו'' - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: (*) (בראשית י"ח ה') ''ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו''. הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז') ''ויתן אל הנער'', וכפרוש רש''י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.
(*) ואגב נבאר מה שאמרו חז''ל (בבא מציעא פ"ו) כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב''ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב''ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז') ''ואל הבקר רץ אברהם'' - (במדבר י"א ל"א) ''ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים''. ''ויקח חמאה וחלב'' - (שמות ט"ז ד') ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים''. ''והוא עמד עליהם'' - (שמות י"ז ו') ''הנני עמד לפניך על הצור וגו'''. ''יקח נא מעט מים'' - ''והכית בצור וגו'''. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת ''יקח נא מעט מים'', צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב''ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש''י על הפסוק (בראשית כ' א') ''ויסע משם אברהם ארצה הנגב'', שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א) ''רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד''; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז''ל (בבא בתרא ט'), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד.
כתבו הספרים הקדושים: כשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לאכל, כי אולי העני רעב ומתביש לשאל. ויתן להם בפנים צהבות, ולא בפנים זועפות, ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יכסנה בפניהם. ויראה את עצמו להם שהוא עשיר - ואפילו הוא עני - וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם, בחשבם שבשבילם אומרו, וכמעט שמאבד שכרו עבור זה. ובשעת האכל יראה עצמו כמצטער, על שאינו יכול להשיג לתן יותר, שנאמר (ישעיה נ"ח י') ''ותפק לרעב נפשך''. רוצה לומר, רצון טוב, על דרך (בראשית כ"ג ח') ''אם יש את נפשכם''.
איתא בזהר ויקהל (דף קצ"ח ע"א) על הפסוק (ישעיה נ"ח ז,) ''הלוא פרס לרעב לחמך'', שצריך בעל הבית לחתך חתיכות לחם לפני האורח, כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתביש. ואם ילינם אצלו, ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב; ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו: אלו הייתי מתארח אצל זה, בודאי הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני וישקני, ויתן לי לינה טובה; אעשה לו כן גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם, כדאמר לה ר' חיא לדביתהו (לאשתו) (שבת קנ"א).
והנה פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לקח אורח על שלחנו, מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה, כי אם כשיש אחר שיקחנו להאורח ויכבדנו כראוי; מה שאין כן, כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב להאורח שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר בלי מזון כלל.
ואחר שאכל האורח ושתה ויוצא לדרך, יזהר ללוותו. וחז''ל (בסוטה מ"ו) הפליגו מאד במצוה זו, ואמרו, ששכר לויה - אין לו שעור. גם דרשו על הפסוק (דברים כ"א ז') ''וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו''. וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הן ? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלי מזון, ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו (שם): כל המלוה חברו אפילו ד' אמות בעיר, שוב אינו נזוק [אותו היוצא לדרך]; וכל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. וכופין על הלויה, כמו שכופין על הצדקה (*). ובפרט אם האורח אינו יודע היטב הדרך, והדרך מתפרש לכמה נתיבות, מצוה רבה היא לילך אתו ולהראות לו, או על כל פנים לברר לו היטב, כדי שלא יכשל בה. וזכותו של האיש ההוא, שמלוה את -חברו, ומורה לו הדרך שלא יכשל, גדול מאד מאד, כי זהו עקר מצות לויה, וילף התם הגמרא גדל מצות לויה, מדכתיב (שופטים א' כ"ד-כ"ו): ''ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד; ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו''; ונאמר (שם) ''וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז''. תנא וכו' היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה; בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות, אין לו רשות לעבר בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. והלא דברים קל וחמר: ומה כנעני זה, שלא דבר בפיו, ולא הלך ברגליו [אלא באצבע הראה להם], גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה.
(*) הג''ה. ועוד כמה מאמרים שם בענין חיוב לויה עד היכן. וזה לשון הרמב''ם (פרק י"ד מהלכות אבל), דבתחלת הפרק חשיב שם כמה מצות, הינו: הכנסת אורחים ובקור חולים ונחום אבלים. ואחר כך כתב (בהלכה ב'), וזה לשונו: שכר הלויה מרבה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ב'), ''וירא והנה שלשה אנשים וגו'''. ולווים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים (סוטה מ"ו) כל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. כופין ללויה, כדרך שכופין על הצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאלו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות - יש לו שכר הרבה. וכמה שעור לויה שאדם חיב בה הרב לתלמיד - עד עבורה של עיר [הינו, שבעים אמה ושירים מבית החיצון של עיר]; והאיש לחברו - עד תחום שבת; והתלמיד לרב - עד פרסה; ואם היה רבו מבהק - - עד שלשה פרסאות, עד כאן לשון הרמב''ם. ולפלא על העולם שמקלין בזה. וחפשתי ומצאתי כי בחשן משפט סימן תכ''ז בסמ''ע (ס"ק י"א) הביא בשם ה'דרכי משה', דהאדנא אין נוהגין אפילו תלמיד לרב עד פרסה, משום דמוחלין על כבודם; ויש לילך עמו או אפילו עם חברו עד השער, או לפחות ארבע אמות, עד כאן לשונו. והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים.
אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב''ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש''ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש''א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים.
כתיב בתורה (בראשית כ"א ל"ג) ''ויטע אשל בבאר שבע וגו' ''. ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עין שם; וכן איתא בסוטה (י.). ומה טוב הוא לאדם, אם יכול ללמד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקים בעת צאתם בבקר מצות לויה. כי אשל נוטריקון אכילה (ו)שתיה לויה; ויש אומרים, לינה, כמו שאמרו חז''ל (סוטה שם). וכי בשביל שאין אנו יכולין לקים אכילה ושתיה כראוי, לא יקים גם כן לויה ולינה ? ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים, שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא. ומסדר בדעתו שכלם צריכים לו: זה צריך לענין זה, וזה לענין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כלם גם בית קטן לנפשו? ועל כל פנים, אם היחיד אין בכחו לבנות בית מלון בשביל האורחים, על הרבים בודאי יש חיוב בזה, שיהיה להם מקום מיחד ללינת האורחים, שלא יצטרכו ללון בחוץ. וגם יחושו למזונותיהם, ולא יפטרו אותם מהעיר בלי מזונות חס ושלום. וכמו שאמרו חז''ל (סוטה מ"ו) על הכתוב (דברים כ"א ז') ''ידינו לא שפכו את הדם הזה'', דהינו, שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלי מזונות. וגם אמרו (סנהדרין ק', ד.) אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם וכו', וכנ''ל בפרק א'. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברה ''הכנסת אורחים'' המתחזקים במצוה זו, ואשרי חלקם.

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

קשוט עצמך תחילה.

הפוסל במומו פוסל.

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

1. אוהב לרדת על בנות [משו מציק לו, כך זה נשמע..]

2. חכמולוג אמיתי

3. אוחז מעצמו פחד

4. שנון

5. תופתעו לשמוע - יש לו קטע דיסקרטי

6. רוצה לתקן את העולם. בכל מחיר. בדרך כלל בדרך הקשה

7. ידען גדול

8. יודע להקשיב!! [כמה מפתיע..]

9. איש טוב!

10. ירא שמיים

11. מכור למילה 'הבלים' [כנראה מזכיר לו משו שהיה מעדיף לשכוח..]

12. אוהב לעזור

13. הדם עולה מהר למח

14. כשהוא מחוץ לתמונה ורק אז - הוא מגלה אמפתיה מיוחדת לחלשים...

15. ומשפט המחץ: כריש בין דגיגונים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בהצלחה נקדימון!

מישו מכיר כזה אדם?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

הגבעונים זה נטו מסירות נפש.

במי שלא, יש כאלו שהמניעים טהורים ויש כאלו שזה מעורבב.

אבל חבר'ה - בבקשה כנות!!!

אל תנופפו בדגלים שלא שלכם!!

יש עניין ומצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל ובמיוחד במקומות בהם רוצים אויבים להתיישב ומנסים לגרש אותנו מהם.

זה שזה גם נוח מבחינות מסויימות שולל את המצווה שבזה?

אם כיף לך לשבת בסוכה ואתה נהנה לשבת בחוץ בצל הסכך וללמוד זה הופך את זה לפחות מצווה מאשר מישהו שלא נהנה עושה את זה במסירות נפש? 

מופיע אם זה בת או בן (מסר למחבר או שיחה אישית עם המחבר או אם זה בת מסר למחברת וכו')

למי שרשם בהגדרות שלו את המגדר, מי שלא עשה את זה לא יופיע לו

אבל התכוונתי לתגובה הקודמת שלי, שבה כתבתי למי שכתבה לי 'צודק', שאם כבר אז 'צודקת', חשבתי שמובן מזה שאני אישה

אלוקים יברך את כל המתנחלים

אם אתה באמת רוצה לדעת, אפילו בגבעונים לא אצל כולם זה מסירות נפש,

כמו בכל מקום לא כולם מאה אחוז.

אני גר ביישוב נורמלי וזה לא מרגיש שום התנחלות מיוחדת או הבדל מיישוב שלא מוגדר "התנחלות",

וכמו שכבר כתבו, זה לא חייב להיות מסירות נפש,

מסכים עם @שוקולד לבן. 

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

לא מבין ת'שאלה

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

נקודה אדומה 🔴 מלאה: תגובה עם טקסט

טבעת אדומה ⭕️ : הודעה עם כותרת בלבד ללא טקסט בגוף התגובה 

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אין עצה אחרת

בעצם יש, אבל תתחילי עם זה