בס"ד
הרב אלי סדן פירסם חוברת שהוא קורא לה "קריאת כיוון לציונות הדתית"
אני מפרסם כאן מכתב שנכתב בתגובה לרב בעקבות פרסום החוברת. אשמח לשמוע מה דעתכם על המכתב תגובה
תודה מראש
נדב מרון- חבר במרכז הליכוד וחבר "במנהיגות יהודית ".
מכתב פתוח - לרב אלי סדן
בתגובה לחוברתו - "קריאת כיוון לציונות הדתית"
לכבוד הרב,
קראתי בעיון רב את דבריך היפים והחשובים. הזדהיתי באופן כמעט מוחלט עם כל מילה, ואני מתאר לעצמי שההתקרבות שלי ושל אשתי למחנה של הציונות הדתית בשנים האחרונות, יחד עם החלטתנו לחיות עפ"י אורח חייה ולחנך את ילדינו בהתאם נבעה מקרבת דעים זאת. אני מעריך מאוד מאוד את כל מה שכתבת, את מפעלך האישי ואת המפעל של הציונות-הדתית כולו. יחד עם זאת, אני מרגיש צורך עז להציג בפניך ובפני כל מחנה הציונות הדתית תחושות עמוקות של חסרון בלתי-מתקבל על הדעת במסר שאתם רוצים להעביר, תחושה שיש דברים שצריכים להיאמר שאינם נאמרים, תחושה שאולי הדברים היפים שאתה כותב היו רלוונטים בעבר אך אינם מותאמים לצרכים הגדולים של היום.... ובעיניי, מסיבות שעוד אסביר, קריאת הכיוון שלך, למרות חשיבותה, חסרה בנקודה מהותית, אפילו קריטית.
קריאתך היא קריאה טקטית, וכנראה במכוון. אתה מבקש להוקיע תופעות אנטי-ממסדיות, ובצדק. הקריאה שלך נועדה להרגיע כוחות, לשים קץ לתגובות מזיקות ולא רצויות, להמשיך בדרך הנקובה. קריאתך נועדה לקנות זמן לממש תוכנית גדולה יותר ... אבל כבר הגיע הזמן להיערכות אסטרטגית חדשה ולא רק לעוד כיבוי שריפות! ובעיניי דוקא המשך המאמץ לכיבוי השריפות הוא הוא שמוסיף עוד שמן למדורה...
אתה קורא לא להתנתק מהמסגרת הדמוקרטית של המדינה למען האחדות והחסינות הלאומית. אך אין זה מספיק רק לא להתנתק. ואף לא מספיק להשתלב בלבד. אנו מוכרחים לנסח דרך חדשה להתחברות מסוג אחר שהרי ללא שינוי מהותי בתפיסתנו הבסיסית סבורני כי המשך התפוררות החברה היהודית בארץ ישראל וחס ושלום התדרדותה למלחמת אחים בלתי-נמנעת. הסיבה פשוטה: עם ישראל כולו מוכן כבר מזמן לאלטרנטיבה כנה ואמיתית לדרך בה הוא הולך זה כמה עשורים. מגיעה לו האפשרות לדון באופציות, לשקול את ערכי היסוד של החברה בפתיחות ובגילוי לב.
לא מספיק לדבר על אחדות, וגם לא מספיק רק להצטרף ולפעול במוסדות משותפים. צריכים אנו לבנות אחדות רעיונית ממשית וחזון משותף שלוקח בחשבון את הכאבים והמאווים העמוקים ביותר של כל המגזרים השונים. דרושה רגישות גדולה בשביל לראות את הטוב שבכל חלקי העם, לחבר את אותן נקודות האמת הנמצאות בכל פלג ופלג, לחברם לאש אחת גדולה.
וכאן אני חושב שהציונות הדתית פיספסה משהו עצום: העם במדינת ישראל כבר מזמן הגיע למסקנה שהמצב הפוליטי הנוכחי אינו בר שימור. אולי לא שמתם לב, אבל השמאל צועק את זה שנים ואף תרגם צעקה זו לפלטפורמה פוליטית. ובשנים האחרונות זה הפך למיינסטרים בשיח הפוליטי: עם ישראל חש שאין לו לא את הכלים ולא את הרצון לשמור על השטחים שנכבשו ב-1967.האמירות האלו קיבלו תרגום פוליטי מעשי בהסכמי אוסלו ובעקירה מגוש קטיף. חלק משמעותי מהעם אינו רואה דרך לשמר את מה שהוא מכנה "הכיבוש", אינו רואה איך שליטה בעם אחר יכולה להיות דבר מוסרי או ערכי. והאמת היא שזה ברור לכולם, בימין ובשמאל, שהמצב הנוכחי אינו טוב, אינו יציב, אינו בריא, אינו אופטימלי.
כאן הכשלון: איננו מציגים בפני הציבור בישראל אלטרנטיבה אמיתית וברורה. השמאל הישראלי כבר הפנים את הבעיה ואמר אמירה ברורה- אנו רוצים להיפרד לשתי מדינות. הם קבעו כי המצב הנוכחי אינו יכול להמשיך להתקיים מבחינתם, שהוא אינו מוסרי בעיניהם, שאסור לנו להשתלט על עם אחר לאורך זמן. הם מביאים טיעונים מוסריים חיובים כמו "אנו רוצים לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית". הם מבינים שאי-אפשר להמשיך באותה הדרך של אי-החלטה, חוסר הגדרה, חוסר הכרה במציאות – אותה הדרך שהובילה אותנו ב- 40 השנים האחרונות, ולפיכך הם הגיעו למסקנה – יש להיפרד מיהודה ושומרון וללכת למודל של שתי מדינות לשני עמים. והימין? הימין מודה שהמצב הנוכחי אינו טוב, אבל בא בטענות כמו "אין לנו ברירה" ו- "הערבים רוצים להרוג אותנו" . במילים אחרות, עלינו לשמר את המצב הנוכחי כדי שלא יהיה יותר גרוע. אבל איפה האמירה החיובית? לאן הולכים? מה החזון, מה הצדקתו? איך הוא מביא את השאיפות היהודיות של עשות "צדקה ומשפט" לידי ביטוי אמיתי מתוך הסבך בו אנו נתונים?
הציבור ה"ציוני" הרחב, על כל גווניו, נתון במשבר עמוק. הוא רוצה במדינה יהודית ודמוקרטית. הוא גם מבין שיש לו זכות על כל הארץ. אך הוא מבין שכרגע הדרישות האלו סותרות ויוצרות מצב בלתי-אפשרי. הנסיון הנואש האחרון להציל את המצב הוא תוכנית ה"שתי מדינות לשני עמים", תוכנית שיותר ויותר מתבררת כחלום רחוק ואפילו הזוי. בעוד הרבה גורמים בימין מנסים להציג את הכמיהה הזאת לפתרון של שתי מדינות כתוצאה משחיתות, רשעות, אוטו-אנטישמיות, חולשת הדעת, ניתוק ממורשת העם וכו' וכו', האמת היא שכמיהה זו נובעת גם מתביעה מוסרית עמוקה מאוד – תביעה שהציונות הדתית אינה מצליחה לענות עליה, תביעה שאליה אפילו מסרבים (!!) להתיחס בכבוד. וכאן נפלנו- נפלנו כולנו...
ואני אפרט: יחד עם הרצון למדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, הציבור דורש –למעשה תובע! – להתיחס באופן מוסרי לאחר! אל תטעה -אין לו בעיה לצאת למלחמה ואפילו להרוג ולהחריב – כל עוד יש אור בקצה המנהרה. הם אומרים "רק תביאו לנו מודל, רק תסבירו: איך במדינה יהודית מתיחסים באופן מוסרי לאחר? מה נעשה עם הערבים ושאר הגויים שבקרבנו?" אתם אומרים "תנו לצה"ל לנצח" – ואז מה? מה התוכנית ליום שאחרי? אתם אומרים נדרוש מהערבים נאמנות... איך? ואם אינם נאמנים? אתם לא עונים על אף אחת מהשאלות הללו! לכן יש שתי אפשרויות. או שאתם בונים על הקב"ה שבבוא הזמן יתברר הפתרון, או שאתם בעצם מתכננים מעשים לא יתוארו.. והציבור מבין שאין לכם באמת אלטרנטיבה למצב הנוכחי וחושד בכם מוסרית, בלשון המעטה.
הציבור דורש להתיחס באופן מוסרי למיעוט שבתוכו! ולכן הוא פונה למודל היחד שהוא מכיר שאיכשהו עונה על הדרישות – המודל של מדינה מערבית המבוססת על שויון זכויות מלאה לכל תושביה ללא הבחנת גזע, דת, מין וכו'. המודל של התרבות הגוית, בלשונך. אינך רואה כי עצם הדרישה הזאת היא זו שהולידה את הרצון ללכת לקראת אוסלו, לקראת שתי מדינות!? בהיעדר מודל מדיני אלטרנטיבי המבוסס על צדק, מוסריות, ואמת שיגדיר בברור את מקומם של הלא יהודים במדינה יהודית, האוכלוסיה היהודית הדורשת צדק פנתה לאותו המודל הקיים שכן מגדיר סוג של יחס מוסרי כלפי האחר- המודל של האו"ם, של המערב. זהו המודל המבוסס על שויון זכויות כאידאל, על שויון אזרחי מלא, על שותפות מלאה בדמוקרטיה לכל. זה מודל שאומר שכל עוד אינך שולל בקיצוניות את שלטון הדמוקרטיה אזי דעותיך לגיטימיות. מודל המתיימר להילחם עד חרמה באפליה כלשהי, על אחת כמה וכמה באפליה אתנית! וכל בר דעת מבין את הצביעות שב"מדינה יהודית ודמוקרטית" בכלל ובמיוחד בזמן שאנו שולטים בעוד מליוני ערבים שאינם רוצים בנו.
אז בואו נשמע את הימין: "אבל אין לנו ברירה". "אם נוותר זה יסכן את המדינה". "תנו לצה"ל לנצח" יותר טוב, בואו נשמע את הימין הדתי: "הארץ שלנו, מאת הקב"ה" "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". במילים אחרות, אין לנו תשובה, יהיה בסדר.
אנו חרשים לתביעה המוסרית של אחינו השמאלני! הוא אוהב את ארצו ואוהב את עמו! וכן, יש כאלה שכל כך נמאס להם מהצביעות המובנית שבציונות שהם החליטו לוותר על הרעיון הזה לגמרי. הם-שלא כמונו- קיבלו החלטה והחליטו ללכת עמה עד הסוף: מדינת כל אזרחיה. כי בעיניהם זהו הפתרון המוסרי היחידי למצב הנוכחי. למסקנה זו הגיעו כי אנחנו לא הצבנו אלטרנטיבה חוץ מהמנטרה הישנה - "אבל אין לנו ברירה". הכשלון הוא שלנו.
ובנוסף, אלה מהציבור הדתי-לאומי- המכונה "הציבור שלנו" -שהולכים ומתנתקים מצה"ל ומהמדינה עושים זאת מאותה הסיבה. ללא חזון חדש ומגובש למדינה – למדינה שתהיה יהודית באמת – אין להם ברירה אלא להתנתק. הרי הם רואים שהדתיים שהולכים עם המדינה תקועים בקונספציות ישנות, מיושנות, וכן – מזיקות.
אז בעיקר, אנו חוטאים לשעה אם איננו אומרים את האמת בנדון. מה החזון למדינה? אילו זכויות וחובות חלים על העם היהודי בארץ ישראל? אילו חובות וזכויות חלים על שלל האנשים שאינם יהודים אך רוצים להיות שותפים בגורלם של עם ישראל (אלה המשרתים בצה"ל ומשתתפים במשק הישראלי)? אילו חובות וזכויות חלים על הערבים המוכנים לוותר על דרישתם להחליף את מדינת ישראל במדינה פלסטינית? ולאלה שאינם...? ומה נעשה עם גוי פליט הבא לארצנו? נראה כי אנו זקוקים לאסטרטגיה שלמה, חזון לטווח ארוך.
האירוניה היא -שבאמת יש אלטרנטיבה. יש אלטרנטיבה לאותו המודל של יחס מוסרי לאחר המוצע בתרבות המערב. יחס צודק ומוסרי שאינו מבוסס בהכרח על המודל של "שויון זכויות" מוחלט. לא רק זה, כולנו כבר יודעים שהמודל המערבי על סף קריסה כי אינו עונה באמת על צרכי הדור ועל המציאות הגלובלית. הוא כבר פסק מלתפקד כראוי באירופה, ובמזרח התיכון, איפה שהתקיים התקיים בתור אשליה אופטית.
יש לנו אלטרנטיבה, כולנו יודעים שבמקורות ישראל יש הוראות מפורשות איך נוכל כאחד להתיחס בכבוד ובאהבה כלפי האחר ובו בזמן לשמור על השלמות והיחודיות של עם ישראל (כגון המעמד של גר תושב, בן נוח וכו'). אבל אלפיים שנה היינו חסרי כוח לממש אלטרנטיבה שכזו. האחר עבורינו היה סוג של גורם מאיים בלבד, וכל תפקידנו ביחס אליו הסתכם בהדרתו. כאמור, זה היה בגלות. כיום אנו חופשיים וחזקים. אז אני שואל: מה הוא המקום של האחר בחברה יהודית חזקה ובריאה? זוהי השאלה הלא תמיד מודעת שעם ישראל שואל את עצמו, והיא דורשת תשובה. חובתנו להתעמת ברמה הלאומית עם תפיסת הצדק והמוסר המעוותת של הסדר העולמי העכשווי שבשם הטוב זורה הרס. האם לעולם התורה יש דבר מה להציע? האם קיימת אלטרנטיבה אחרת שמטיבה לא רק לעצמנו אלא שאף לה אמירה אוניברסאלית? או שאנחנו פשוט רוצים ש"האחר" ייעלם? שלא נצטרך להתמודד איתו. האם נמשיך לשאול רק אותה שאלה יחידה- "מה טוב ליהודים"?
ללא תשובה אמיתית לשאלה הזאת, לא יכולה להיות, בעיניי, "קריאת כיוון לציונות הדתית". וללא קריאת כיוון, המגמות תמשכנה: יהיו אלו שימשיכו להתנתק מהמדינה ויהיו אלו שימשיכו לבצע התנתקויות, ויצאנו כולנו מופסדים. זה אמנם מפחיד, אבל הגיעה השעה: הציבור הישראלי צמא לדיון מעמיק בערכי היסוד של החברה, וזה יכול לקרות רק עם נציג אלטרנטיבה מדינית שלמה לרעיון של המדינה המערבית הליברלית השלט בעולמנו. וכן, דיון זה צריך להתרחש במסגרת דמוקרטית, ובתנאים שציינת. הציבור הישראלי צמא לזה, ומגיע לו. אבל אם לא תוצגנה האלטרנטיבות זו מול זו, בריש גלי, אז חוששני שהן תפרוצנה דרך הדלת האחורית, כהתפרצויות האלימות והבלתי-מוסריות של ה"אנרכיסטים" מזה ו"נוער הגבעות" מזה. הרצון לחפש אחדות ע"י הדגשת המשותף לבד רק משמש להשתיק את הדיון היסודי שחייב להתרחש. כפי שאמרת, הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. יש דברים טובים בעולם המערבי שאיננו מוכנים לוותר עליהם ויש דברים בעולם המערבי שחייבים להוקיע.
קל מאוד לדחות את דבריי אלה בטענה שהשמאל הישראלי אינו באמת מונע ע"י תביעה מוסרית. קל יותר פשוט לדחות את אנשי השמאל עצמם ולקרוא להם "תינוקות שנשבו", לראותם כמנותקים משורשיהם היהודיים במקרה הטוב או כאוטו-אנטישמים במקרה הרע. וכמו שכתבת, קל לדבר על אהבת חינם, אך קשה לבצע. אהבת חינם אומרת להרגיש את הכאב העמוק, את משבר האמונים, את החסרון של בני עמך. כאשר ידי השמאלית כואבת לי אז ידי הימנית ממששת אותה, בודקת מה כואב לה, מרגישה את כאבה. היא לא מתעלמת. היא לא ממשיכה קדימה בתקוה שיהיה בסדר. אם היא באמת שייכת לאותו הגוף, היא פשוט לא תצליח להתעלם.
משהו לא מסתדר לשמאל הישראלי. הם צועקים שנים כבר שלהבנתם המצב הנתון אינו מוסרי. האם הימין באמת שומע את הצעקה העמוקה הזאת? האם הוא ניסה להציע פתרונות? או האם הוא מחפף את דרישתם ודואג רק לבניית מה שמכונה "הציבור שלנו" בתקוה שיום אחד כולם יראו את האור ואת טעות דרכיהם- עד שגם הם יצטרפו ל"ציבור שלנו"?
זה לא יקרה. אם אנו באמת רוצים למנוע מלחמת אחים יש לנסח חזון חדש שיכיל את כל הטוב שב"ציבור שלנו" יחד עם התיחסות רצינית לתביעה האמיתית של השמאל. התיחסות כנה לא מניחה קבלה, אבל היא כן מניחה הבנת טיעוניהם תוך לימוד זכות לפני כל נסיון פסילה. זהו צו השעה- בניית חזון יהודי מקורי ואוניברסלי למדינת ישראל. היעדר חזון שכזה הוא המביא לפילוג, לא רק בעם כולו אלא גם בשורות הציונות הדתית עצמה. זהו צו השעה, להציג אלטרנטיבה שלמה הכוללת שינוי בערכי יסוד ושינוי כולל במנגנוני המשטר, שתתיחס באופן יסודי לבעיות האמיתיות של המדינה.
דיברת רבות על "לקיחת אחריות" ואני חותם על כל מילה. דיברת על השתלבות בכל תחומי החיים, על החיבור בין קודש לחול בכל זירה וזירה, ובאמת היתה לציונות הדתית הצלחה בלתי- רגילה במשימה זו. אבל משום מה עד כה ראינו רק התעלמות מהשאלה הערכית המשמעותית ביותר בדורנו, שאלת היחס הראוי לאחר שבתוך המדינה היהודית, והיחס לאחר שמחוץ לגבולות המדינה היהודית. עלינו לבחון את אמות המידה של האוניברסליות עפ"י התרבות המערבית ולהעמידה מול אמות המידה האוניברסליות של התרבות הישראלית המקורית. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
אמנם הציבור הדתי-לאומי יצא מן ה"בונקר" שבנינו בגלות, כדבריך. אך חוששני שנשארנו עם רגל אחת בפנים, לשם מקלט מהיר. במצב ביניים זה השאלה המרכזית הופכת להיות "כמה מהחבר'ה יורידו את הכיפה". למה? כי צופים לפגיעה. אבל באמת מי שבחזית אין לו תמיד פריוילגיה של בונקר. צריכים לצאת ממרחב מוגן ולהתמודד עם השאלה העומדת במרכז התודעה הישראלית.
אם נצליח להתמודד כראוי- לא רק תאורטית אלא מתוך החיים- עם שאלה מרכזית זאת של מקום האחר במדינה היהודית, אזי סבורני כי כל עם ישראל יבין כי יש דרך חיים אלטרנטיבית טובה ושלמה לפניו. או בדרך השלילה: עצם הכישלון להעמיד חזון ערכי ביחס לשאלה מהותית זאת הוא הוא אשר מעכב בעד המכונים "חילונים" לראות ולהעריך באמת את המפעל העצום של החיבור בין הקודש לחול שהונע ע"י הציונות הדתית. הכלים קיימים, ועלינו לממש אותם במחשבה ובמעשה.
אין זה מספיק רק להתאחד ולקוות לטוב. ואין זה מספיק רק להשתלב תוך כדי אחדות. אינני חושד בך שאתה סבור שכן. וגם אינני מבטל שום מילה מדבריך העמוקים, הרגישים, והחכמים. כל מה שאמרת בחוברתך היה צריך להיאמר. אך לעניות דעתי באמרך שדבריך הם "קריאת כיוון" היה חסר עניין מהותי מאוד, המתיחס לצורך האמיתי של השעה. הרצון העמוק של עם ישראל, בכל מגזריו ושבטיו, הוא לשמוע קריאת כיוון חיובית להתאחד תחת חזון כולל חדש למדינת ישראל עם כל המשתמע מכך. השעה דוחקת. וזה ה"אין ברירה" האמיתי. עז לעמו יתן...
גבריאל ריס
יוזם פרויקט ההסברה – "ימין ושמאל תפרוצי" – בדרך לשיח הציבורי החדש
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל