עבר עריכה על ידי Admin בתאריך כ"ב אייר תשס"ח 18:54
לכסות אוסנתי !
(מתוך סיפור קצר)
בביכורים מאז: ו´ אייר ה´תשס"ח
(מתוך סיפור קצר)
בביכורים מאז: ו´ אייר ה´תשס"ח
הוא כבר לא היה יפה כמו פעם.
היא נגעה בו בנגיעות קשות, מאוכזבות. מנסה לסדר אותו לתלתלים הגדולים שלה, אך מיואשת נוכח הגוש החום והבהיר כזה, גוש כזה של שערות, מעורבבות האחת בתוך השניה.
היא בכלל לא רצתה לעשות את זה, נוח יותר היה לה להישאר עם המטפחות הצבעוניות שלה, האלו שכל כך קשה היה לה לשים אך לפני שנה, אבל הרב התעקש שתוריד, רק ככה היא תוכל להתחיל פרק חדש בחיים, פרק ב', כך קוראים לזה, פרק ב' בחיים.
את צעירה, הוא אמר לה, סך הכל בת 25, אין שום סיבה שתמשיכי לכסות את הראש. ואת תהליך הגירושין, הוא הפציר בה אנא, סיימי כבר. תשדרי לעולם שאת פתוחה, שאת משוחררת, שמה שהיה נסגר לו ועכשיו מתחיל משהו חדש.
הרב ידע שזה לא נכון. ידע שמה שהיה לא נסגר לו, ממש לא. שזה הכל עדיין פתוח, חשוף, כואב, כל כך כואב שאין לזה מילים, ובכל זאת אמר את הדברים האלו. על יד הפעולות נמשכים הלבבות, כך הסביר לה, כך הסביר לעצמו.
היא ידעה שכולם יביטו בה שתלך כך, ינעצו את העיניים ויהנהנו בראשם, מסכנה, מסכנה, איך נפלה בפח, איך דווקא היא, ותראו איך השיער שלה נראה עכשיו, ואיזה יפה הוא היה. הרב גמגם שאולי אפשר ללכת לספר או משהו, הוא אמנם לא ממש מבין בענייני שיער, אבל בטח אפשר לעשות משהו, לא? והיא רק בכתה לו בתשובה, דרך הטלפון שהרימה אליו מבוהלת, אי אפשר לעשות כלום הרב, כלום. אפילו קרם לא הייתי שמה עליו, אפילו בשמפו כאב לי הלב להשתמש, היא ניסתה להסביר, הוא ניסה להבין ולא הצליח, רק חזר על אותם המילים שוב ושוב, חזר ואמר לה- את צריכה להביט קדימה.
היא תביט קדימה. כך החליטה בתוקף לפני היציאה למכולת, היציאה הראשונה שלה כך, גלוית ראש. היא תביט קדימה ולא תשפיל את העיניים, בפני אף אחד היא לא תשפיל אותן כי אין לה למה, כי אין לה במה להתבייש, היא בכלל לא אשמה, לא הייתה לה שום דרך לדעת.
ברחוב לא היה כמעט אף אחד, שמש חמה שרפה את העולם ושילחה את כולם להצמד אל המזגן, ריחם עלי, בורא עולם, היא חשבה לעצמה, לא הבינה למה הראש כל כך שורף פתאום ואז נזכרה כמה זמן לא הלכה כך, נותנת לשמש לבעור לה על השיער.
קוטג' חמש אחוז, שנים עשר ביצים, אבוקדו, רך כזה, אין לה סבלנות לחכות שיתבשל. היא צעדה אל הקופה ונתקלה בגברת ברונשטיין, לא זיהיתי אותך היא מביטה בה ואומרת, וכולם מסתכלים בה, כן כולם שם- המוכר, ומסדר הסחורה, וילד קטן אחד, כולם מביטים בה והמוצרים נופלים לה מהידיים והיא רצה אל הבית. רצה מהר, אולי לאט היא כבר לא זוכרת. זוכרת רק את הייאוש הזה, את ההשפלה, את הטלפון לרב, את הבכי, את הידיעה שהיא לא מסוגלת, לא מסוגלת לעולם.
גם אז היא חשבה שהיא לא מסוגלת.
היא ידעה שאסור לו לעשות לה דברים כאלו ושאסור לה לוותר לו, אבל לא הרגישה יכולת לעשות נגדו משהו. נגד החיוך העצוב שלו, נגד ספר הלימוד הענק שכיסה את פניו, נגד ההסברים האלו, שטופי הפסוקים והתורה הקדושה שחיפתה על הכל.
היא צרחה עליו שלעולם לא תאמין לו שוב, לעולם. היא צרחה ובכתה, והוא עמד ובהה מולה. כאילו כלל לא שומע, כאילו לא רואה בעצמו את הבוץ שעשו צעדיו לאורך הבית השטוף, הבוהק, הזה שהיא צחצחה מהבוקר בכדי שבערב יוכלו לחגוג רגעים קטנים של פיוס מיום האתמול. היא פרסה סמרטוט עוד בכניסה, וביקשה בחיוך: נקה את רגליך וחכה עד שתתייבש הרצפה.
מה?? הוא שאג, לחכות? את חושבת שמותר לך לדרוש ממני לחטוא בביטול תורה? ואז צחק בקול גדול והתחיל ללכת, הלוך ושוב, בצעדים חומים, דביקים, רטובים כאלו. מה אתה עושה? היא לחשה בפחד, תגיד לי, מה אתה עושה? אבל הוא לא ענה לה, רק המשיך ללכת סביב עצמו, מחפש פינה אותה לא הפסיק להכתים ברגליו.
אחר כך הגיע השקט שלו. השקט הנורא הזה, המתסכל. כזה כמו של קירות שאין טעם לנסות ולדבר אליהם בכלל. ועם השקט שלו הגיעו הצעקות שלה, תמיד זה היה ככה, כאילו לא יכול היה הבית להכיל את הצעקות של שניהם יחד.
שנינו יחד. היא כתבה לו, בשבוע שלפני החתונה בו לא דיברו, אני כל כך רוצה כבר שפשוט נהיה רק שנינו יחד. שתעבור החתונה, השבת חתן וכל הרעש שמסביב, ואז ישאר לנו רק את עצמנו, רק שנינו, אבל יחד.
היא כל כך רצתה להכיר אותו כבר, להכיר אותו באמת, לא כמו עכשיו, הרב אמר שזה בסדר ושזה מספיק, שאם יש את הרצון להכיר, זה דבר גדול בפני עצמו, גם אם תצאו עכשיו שנתיים לא תכירי איתו הוא הסביר לה, בקול החם הזה שלו, בעיניים הכחולות שכמעט והצליחו לחבק אותה.
שבועיים הם יצאו. דייטים מדוייקים. כיפה גדולה, חצאית ארוכה, עבודת ה' ולימוד תורה ולימוד תורה ולימוד תורה. הוא לא פסק מלשנן באוזניה, והיא לא פסקה מלחייך מולו. לשם מה עמלה כל חייה? לשם מה אם לא הרגע הזה בו ה' הראה לה שהיא ראויה, שהיא אכן במקום מספיק גבוה כדי לזכות לחיות לצידו של תלמיד חכם אמיתי.
הרב אמר לה ממהתחלה להתכונן, להצטנע, לא לעשות הצגות אבל להשתדל קצת יותר, לנסות להבליט קצת יותר את הרוחניות שבה. בחור מצויין, מיוחד מאוד, הוא הסביר לה, זכות גדולה לך להפגש איתו. והיא רצתה שיבין שאין צורך שיסביר לה זאת, ושהיא מצידה נפגשת עם הבחור פעם אחת וזהו, שהיא סומכת עליו, סומכת עליו ברמה כזאת בלתי מתוארת, כזאת שנוצרה רק אחרי שנים רבות של המסירות שלו אליה, של הקשר המיוחד שלהם, של רב ותלמידתו שהם ממש כמו אב ובת, כן, ממש כך.
מתי היא התחילה להבין שמשהו לא בסדר? נדמה לה שזה היה בערב השני של השבע ברכות, שנערך בבית ההורים שלה. שבע ברכות הכי יפה אנחנו נעשה לך, הם הבטיחו לה, כלה מתוקה שלנו.
הכל באמת היה נורא יפה, הכל חוץ ממנו.
צלחות סגולות, מפיות לבנות מעוטרות פרחים סגלגלים, סכום חציו לבן, חציו איך לא, סגול. שני כסאות באמצע השולחן, גבוהים יותר, מקושטים בטוב טעם. לחתן ולכלה היקרים, אמרו ההורים, כן, אחרי הכל הם קראו להם ביחד יקרים. על אף שלא מצא חן בעינם התלמיד חכם הזה שראשו לא זז מן הספר. הרב שלה התקשר והסביר, התקשר והפציר עד כמה מיוחד, עד כמה חשוב שיקבלו את החלטתה. גם ככה היא חסרת בטחון בסיסי בעצמה, אם תפסלו אותו, תהרסו אותה לגמרי.
הם לא פסלו אותו. החליטו להקשיב לעצות שנתן להם הרב, לרמיזות הקלות והכואבות- אין הרבה סכוי שתמצא בחור כזה. בכל זאת, מושלמת היא לא, וגם לא קרובה לזה.
כמה פעמים היא ניסתה לשכנע אותו לעזוב את הספר ולבוא לשולחן? פעם ועוד פעם ועוד אחת. מדי פעם הם קראו לה שוב, בתחילה בעדינות, אחר כך בכעס. אחר כך הגיע אביה ומשך אותו, כן, משך ממש לשולחן, ולא הקשיב לתחנוניה שיפסיק, שהנה עוד רגע והוא קם.
שאול נגרר אחרי אביה בצעדים כבדים, לא מרפה מהספר שבידו, לא מביט בה, אפילו לא כועס. והיא שוחקת מולו, מול התורה הקדושה שממנה לא הרפה לרגע. או אולי כן הרפה, היא חשבה לעצמה, נדמה היה לה שכשדיברה איתו הוא לא הביט בכלום.
בהתחלה היא לא סיפרה לרב דבר. היא ידעה שיקשיב לה, ידעה שלעולם לא יכעס אך העדיפה שלא לדבר, להפסיק ולהיות אותה בחורה בעייתית. שיהיה גאה בה קצת, שיראה אותה ככה, נשואה לבן תורה, רעננה, מאושרת. תמיד הודתה על כך שהפצעים הכחולים לא נראים כלפי חוץ, צנועה היא תמיד הייתה, כך שחוץ מפניה וכפות ידיה לא נראה ממנה דבר, ואת פניה היא תמיד נהגה להסתיר כשהיכה אותה. הוא לא עשה זאת הרבה, רק כשממש חצתה את הגבולות. רק כשזה ביטל ממנו זמן יקר ללימוד, והיא אפילו לא ביקשה סליחה. היא השתדלה, היא כל כך השתדלה.
תביני, הוא היה עונה לה כשהייתה שואלת איך הייתה הארוחה, תביני שזה לא משנה לי מה טעם האוכל. אני אוכל, שותה, ישן רק למען מטרה אחת, אין בילתה. ולרגע היא קיוותה שיגיד שהיא המטרה הזאת אך הוא רק הביט אל הספרים שלו ולא הוסיף דבר.
בפעם אחת הגיעו השכנים אל הבית, הגיעו שנגמר הכל, ברגעי הבהיה שלו, שתמיד הגיעו אחרי המכות, הם מצאו אותה שכובה על הספה, בוכה בלחש, מתנגדת לדבר ומבקשת שילכו.
הם הלכו. מה להם ולהתערב בענינים שבין איש לאשתו, אחרי הכל, זוג צעיר, חושבים שלהתחתן זה גן עדן, לא מבינים שחיי נישואים זאת עבודה קשה, יומיומית.
כך גם אמר לה הרב, בפעם הראשונה בה אמרה לו שלא הכל טוב כל כך, שהוא צועק לפעמים, שהוא פוגע, בעלה.
אוי נאוולה', נאוול'ה, מה חשבת, הוא אומר לה בחיבה, מה חשבת שלהתחתן זה פשוט?
היא לא חשבה כך, מעולם. היא ניסתה להסביר לו שעוד במדרשה הסבירו להן היטב שאין הדברים כך, שחיי זוגיות הם עבודה מפרכת, גם עם בני תורה. הם הסבירו להן, הדברים לא תמיד קלים. הם רגילים לוכוחים, רגילים להוכיח מי צודק רש''י או רמב''ן, רגילים להרים קולם ברעש של תורה, לא רגילים לעדינות שאתן זקוקות לה. וזה התפקיד שלכן, רכנה אותן, תהיינה נעימות, מתוקות, טובות.
היא הייתה כזאת, באמת שהייתה אך דבר לא ריכך אותו, תמיד אותן פנים קשות, אטומות, מכונסות בתוך הספר.
היה זה דווקא הרב שהציע את רעיון הפסיכאטר, אחרי שלושה ערבים בהם היא התקשרה אליו, ממוטטת.
אף אחד לא צריך לדעת מזה, הוא הסביר לה, לפעמים כדור אחד קטן יכול לשנות הכל.
היא הכינה לו את האוכל שהוא הכי אוהב, התאפרה. היא תהיה יפה הערב ותציע לו, תהיה מתוקה, אשת חיל מי ימצא.
היא גמגמה בהתחלה, והוא לא הבין מה היא מנסה לומר, כשהבין את המילה 'כדור' קירב את פניו אל פניה, סטירה אחת הוא נתן לה. אחת כזאת, שורפת, כואבת יותר מכל המכות שנתן לה אי פעם. ואת האוכל הזה, הוא אמר לה, את יכולה לזרוק לזבל. היא לא התייאשה, כל כך הרבה התכוננה לערב הזה, שסטירה אחת, צורבת ככל שתהיה, לא תגמור אותו כך. אף אחד לא ידע, היא הסבירה לו, אף אחד לא ידע, זה רק משהו קטן במערכת שצריך לרפא. היא השתמשה במילים של הרב.
התורה הקדושה, הוא צחק בקול צרוד, טומנת בחובה את כל רפואת הנפש, מי שעוסק בתורה לא זקוק לשום רפואה של החילוניים, את מבינה?
היא לא הבינה.
הייתה זאת הפעם הראשונה בחייה בה לא הבינה כלום, לפחות עד ההריון הזה. ההריון שנגמר אחרי המכות שלו. מבית החולים היא כבר הבינה, שאל האיש הזה היא לא חוזרת.
אצל הפסיכאטר היא ביקרה בעצמה, כך הרב המליץ לה, אחרי חודש שלם בו נטמנה במיטה בבית הוריה.
כדורים הוא רשם לה, כדורים כאלו שניפחו אותה, ניפחו כל כך עד שכולם שאלו אותה- מתי היא צריכה ללדת.
ערב ערב היא הייתה מתקשרת אל הרב, איך קרו הדברים כך, היא שאלה אותו, זאת תורה וזו שכרה? והוא אמר לה שנסתרות דרכיו של קודשא בריך הוא, ואולי זה ישמע לה מוזר, אבל שתנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, תעשי רשימה, של כל הדברים הטובים. הרב הורה לה, תעשי רשימה כזאת עוד הערב.
על הדף הגדול והריק נרשמה לה רק מילה אחת, הרב. רק הוא, היה האור היחיד שהאיר בה, הנחמה, המקום בו אפשר היה למות מעייפות ועדיין לפקוח עיניים. היא אמרה לו את זה, למחרת היום. והוא מלמל שאין הדברים כך, היא לא הסכימה איתו, רק אמרה לו תודה, שוב ושוב, כשתגיע לשמיים, בבוא היום, היא אמרה לו, כשתעמוד לדין, רק מה שעשית למעני, רק זה ואתה בגן עדן, במקום הכי מכובד שם.
הוא נאנח כשסגר את השפופרת. שאול ישב מאחוריו והוא אמר לו שכדאי לו למהר את תהליך הגירושין איתה, יש לו מישהי בראש בשבילו, אישה כזאת, טובה, עושה רצון בעלה.
עריכה: עימוד מחדש, והקטנת האותיות לגודל קריאה
