לק"י
אני תוהה אם באמת לא מצאת תשובה לכל מה שכתבת.
ובכ"ז אני לא הולכת לכתוב באריכות,
אבל תמצית העניין הוא כך:
[מעבר לרמה הרוחנית של העניין- שבגלל שלא הורשנו אותם-"והיו לשיכים.."]
לפני כמה עשורים, חיו יהודים וערבים ברוב איזורי הארץ בשלום יחסי והבנה הדדית,
בלי מחסומים ובלי בדיקות מעבר,
עד שהם החליטו-שלא מתאים להם שהקמנו פה מדינה.
מה עושים? רוצחים.
בהתאם לכך נעשו כל גדרי הבטיחות. כולל מחסומים ובידוקים ארוכים,
על אכזרים לא צריך לרחם!
ברגע שהם החליטו שכל המטרה שלהם זה לפגוע בנו כמה שיותר,
ולא 'רק' בחיילים שמתעללים בהם במחסומים אלא גם בנשים וילדים קטנים באוטובוסים..
זוכר את התקופה הזאת של כמה פיגועים בשבוע,
אולי גם אז היינו צריכים לומר להם "אוי, אנחנו מבינים כמה אתם מסכנים.. בואו נפתח את המחסומים ותעברו חופשי.."
ניחוש מה היה קורה? השקט ובטח? לא! רצח, והרבה.
אז אפשר לדמות בין ערבי מתוסכל ליהודי מתוסכל.
אבל זו השטות הכי גדולה.
אני חושבת שאם הייתי ערביה, הייתי בוחרת לגור במדינה אחרת, ולא מנסה להידחק על משהו שהוא לא נוח לי, ולא נעים לי.והיו לי מספיק מדינות לבחור בהם.
לך ולי ולכל יהודי אחר-אין הרבה אופציות.
אבל מה? דווקא ככה רואים שזהו מהלך שהוא מעל הטבע. משהו שאלוהים מכוון מלמעלה-עם חשבונותיו שלו.
כי את ארץ ישראל לא מקבלים בכלכך קלות.