פשוט בושה כל ההסכמים האלה! אחרי כל הדיבורים גבוה גבוה.
אף אחד-אפילו לא כאן, לא מרים את הכפפה.
להלן מכתב שכתבתי לאיתי הראל-מקים מיגרון ומוביל ה'מאבק' של מיגרון.
שלום וברכה.
שנינו מכירים כבר הרבה זמן אז אדלג על דיברי הפתיחה והנימוס.
אני זה שאמרת לו לפני כמעט ארבע שנים שאני הולך אחרי דניאלה וייס בעיניים עצומות ושהיא מפעילה עליי תרגילים פסיכולוגים.
אתה בעצמך עובד בזה ואתה מכיר את זה.
אני זה שהקמתי מאחז סמוך למיגרון, להראות לעולם שיש יהודים שלא מוותרים
אתה כנראה נעלבת, ונלחמת בי עד חורמה. כאילו אני בא נגדך
סילקת אותי פעם אחרי פעם מבית הכנסת שלך.לפעמים במכות
ברצונך וכדי להראות כמה טוב לב אתה לא הרשת לנו לשתות מים מהברזים שלך
אפילו את האוויר מראותיי היית מוציא לו היית יכול, כי זה אוויר שמעל הגן שלך
סיפרת לרבנים סיפורים משונים אודותיי. עשית הכל כדי להילחם בי.
אמרת לי שזה היישוב שלך.
הודעת לנו שלא תוותר עליו. "אתם לא נחוצים", אמרת "לכו לחפש מקום אחר לריב עליו"
אני סבלתי בשקט וחיכיתי.
חיכיתי ליום שבו עם ישראל יבין שהמלחמה שלי, בניגוד לשלך היא לא 'מקום'.
המלחמה שלי היא על ארץ ישראל, ושלך היא על ה'מקום' שלך.
ו...
את המשך המכתב ניתן למצוא בhttp://www.lms.org.il/Page.aspx/Blog/202 מפאת זכויות יוצרים...
