בס"ד
סיפורו של הרב יוסף ריבלין
ביום י"ח אייר תרכ"ט, ל"ג בעומר, הונחה אבן הפינה לבית הראשון של רבי יוסף ריבלין. בחגיגה השתתפו רבים מתושבי העיר שיצאו לראות את מקומו של ה"דערפיל" (כפר) הראשון. כעבור כמה ימים הניח גם רבי מיכל כהן את אבן הפינה לדירה שלו. בט' תמוז של אותה שנה עמדו שני הבתים על מקומם מוכנים למגורים. ביום כ"ז אב תרכ"ט חנך רבי יוסף ריבלין את ביתו והתיישב בו.
בימים הראשונים היה הולך לישון בבית החדש רק בימות החול בלוית יהודי אחד, נסים שמש. אשתו נשארה בעיר העתיקה. בבוקר היו מחכים לו בשערי העיר כמה מקרוביו ומיודעיו, כדי לראות אם הוא שב חי. בהמשך הזמן התרגלו למצב והשלימו עם העובדה שאפשר לשוב מהמדבר חי בריא ושלם.
במשך שנתיים ושמונה חדשים גר שם רבי יוסף ריבלין לבדו. למרות הרוח הנלהבת ששררה בין תושבי ירושלים לצאת למרחב, פחדו רבים לסכן חייהם וחיי משפחותיהם ולגור ב"מדבר", אף כמה מאלה שנרשמו כחברים לבנין הבתים אמרו, שהם מוכנים להתיישב מחוץ לעיר רק כשייבנו לא פחות מחמישים בתי דירה, מוקפים בגדר גבוה וחזק. בשנת תרל"א נבנו שם בתים אחדים ואף הם עמדו ריקים, הוא לא נרתע גם כשהקריב שני קרבנות יקרים ונשאר בודד וגלמוד.
פעם אחת הוזמן הרי"ר ע"י קרוביו לבית אחיו ר' זלמן חיים ודברו אתו קשות ע"ז שהוא מסכן את חייו. ואחד מהם סגר את הדלת ולא נתנו לצאת עד שייתן תקיעת כף שלא יצא ללון שם. אך הוא התפרץ וקרא - ה' שוכן בציון וכו'.
פעם הזמינוהו לבית דין ותבעו מהב"ד להוציא פסק, שאסור לו לסכן חייו וחיי אחרים ללון אתו במקום מסוכן. בין קרובין הנ"ל היו אחרים שאחרי כמה שנים הצטרפו ליסודה של שכונת "מאה שערים": ר' ישעיה אורנשטיין, ר' אברהם קורפו ור' זלמן בהר"ן. אחד מהם אמר לר' יושעה שאם יקרה מה שיקרה יהיה דינו כמאבד עצמו לדעת. והוא, ר' יוסף, באחת ומי ישיבנו, ואמר ג"כ: "אם יצא פסק דין כזה לא אזדקק לו, כי בנידון זה נתון אני לפקודת הבית דין של מעלה, שליחות שמים היא בידי".
התראה לשמים: אחרי האבקות רבה, במשך שנתיים ושמונה חדשים שהרי"ר גר במדבר הזה לבדו, כאמור לעיל, - באה התקדמות גדולה וגם מופתית, בקיץ שנת תרל"ב, ע"י מעשה שהיה, לפי סיפורי עדי ראיה. ביום ר"ח אייר תרל"ב הזמין אליו הרי"ר מניין תלמידי חכמים לביתו בשכונת נחלת שבעה ואמר להם: "שמעו נא רבותי! הנני מעמיד אתכם לעדים לפני הקב"ה, זה שלושים ושנים חדשים גר אני לבדי במקום הזה, עברתי הרפתקאות רבות וקשות וגם גרמתי צער רב לכל יושבי עירנו הקדושה , בדאגם תמיד בחרדה לשלומי ולחיי. פניתי לרבים מנדיבי עמנו החפצים בכל לבם בבניין ירושלים, ותשובתם הייתה שכל זמן שאין באפשרות לבנות בפעם אחת ישוב גדול ומובטח, אינם יכולים לסייע בדבר שיש בו סכנת נפשות. הכל עשיתי כדי לעשות רצונו של הקב"ה שהוטל עלי מן השמים ב"רמיזין קדישין", להוציא מן הכח אל הפועל משאת נפשם של אבותינו תלמידי הגר"א בבנין ירושלים וכו'. ועתה, גלוי וידוע לפניך, רבש"ע, שאין לי עוד היכולת להמשיך בנסיון הקשה הזה, אם ח"ו לא תשלח ישועה מהירה מן השמים".
הוא אמר את הדברים בקול בכי נרגש ומזעזע. ואחרי שבועות אחדים, ביום ד' סיון, נתקבלו בועד הכללי מכתבים אחדים ממקומות שונים, בצירוף המחאות על סכומים חשובים לעזרת הרחבת הישוב. אחד מגבאות ארה"ק שבאמסטרדם, אחד מגבאות ארה"ק שבעיר שקלוב ומאת הגביר שמריה צוקרמן ממוהילב. למחרת היום נתאספו ראשי העדה והרבנים בבית הועד הכללי, ובעודם יושבים באספה נתקבל מכתב גם מאת מונטיפיורי, שבו הודיע שהוא שולח סכום כסף למטרה זו. כל הנאספים ראו בכל אלה אות מן השמים. באותה אספה הוחלט ג"כ להשתמש ב"קופת שבעת האחוזים" של הכוללים. ההתעוררות הייתה עצומה וגם כמה אנשים אמידים בירושלים התנדבו סכומים חשובים בתורת "הלוואות חסד" למטרה זו... [1]
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל