מעשה בדוב גדול, כבד ומסורבל, שהתעורר לו משנת החורף הארוכה, מפהק ורעב עד מוות.
התרומם לו לאיטו מהמיטה החמה, אסף את עצמותיו הכואבות, והחל לגרור את עצמו במרחבי היער הנורא, בחיפוש אחר טרף מה, להשביע את רעבונו.
פונה הוא כה וכה, בין שיחים וצמרות עד, ולפתע מוצא הוא את עצמו, במרכזה של מטרה מסומנת היטב, ע"י צייד בן אנוש, המכוון אליו את קשתו האימתנית.
אבריו דא לדא נקשו...
החל מחנחן במתק שפתיים: "ידידי בן אדם, מדוע פניך למלחמה? למה זה לא נשב בידידות וננסה לרצות איש את רעהו?"
והצייד לעומתו: "אל תיקח את זה אישי. באמת שאין לי שום דבר נגדך. יש לך הצעה אחרת בשבילי? הבה נשב לדבר.."
"טוב", עונה הדוב. ראשית יש לבחון קווים בסיסיים למשא ומתן.. "מהי באמת המטרה בשלה אתה כאן?"
"אני", עונה הצייד, "חפץ בסך הכל, בפרוותך המחממת והנעימה, לעטוף בה את גופי הצנום. וודאי תבין עד כמה זה חשוב.."
"ואני", טוען הדוב, "מאוד מאוד רעב כעת. לא הייתי מתנגד בכלל, לארוחה טובה ומזינה".
טוב, הסכימו שניהם. צריך לשבת ולדבר. שני הצדדים צריכים להיות מרוצים....
וילכו שניהם יחדיו, הצייד והדוב המסורבל, בידיים שלובות, על עבר המאורה. הם ישבו וילבנו את הבעייה עד תומה..
כעבור שעה, יצא משם הדוב, שבע ומדושן עונג..
כולם היו מרוצים. הדוב השבע, והצייד שהיה עטוף כעת מכל עבריו, בפרוותו המחממת של הדוב...
