בס"ד! הרב כהנא צדק!
אני ממליצה לך לקרוא את פרק נקמה ב"אור הרעיון"
ואני אצטט את מה שקשור לשמעון ולוי :
"
כמו כן, שמעון ולוי נקמו את נקמת דינה, ובכלל את נקמת ישראל. ומי שאומר שהמעשה שלהם בשכם היה חטא אינו אלא טועה ותועה, כי הנה ציוה הקב"ה לאמר (במדבר ב:ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב:ז): "סימנים היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן... כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו... שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצוייר עליו שכם". ואילו היה מעשה שמעון בשכם חטא, איך יתכן שהקב"ה יצוה להניף ולפרסם את החטא הזה על דגלו! מה עוד, שמהרז"ו מפרש שם: "שכם - על הגבורה ומסירת נפשם בשכם, ואף שלוי היה אתו, שמעון היה הגדול והעיקר וזהו שבחו על שקינא על הזנות".
גם בפרקי דר"א שיבחו את שמעון ואת לוי, וגינו רק את נשיא שבט שמעון שזנה עם המדינית, וז"ל (פ' מז): "שמעון ולוי קינאו על הזנות, שנאמר (בראשית לד:לא) 'הכזונה יעשה את אחותנו'. והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו ולא גער בבחורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא בזנות על המדינית". הרי שוב שבח לשמעון ולוי על מה שעשו.
[[קכד]]
א"כ, ודאי שבשכם לא היה חטא אלא מסירות נפש על נקמה במקומה ובזמנה הנכון. ומי שמעיין היטב במקרא יראה שאף יעקב לא נזף בשמעון ובלוי בטענות של מוסר כאילו המעשה היה בלתי מוסרי. יעקב אבינו פחד רק מתוצאות המעשה והסכנה שתצא ממנו, כמו שכתוב (בראשית לד:ל): "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתֵי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". והם אמנם ענו לענין (שם:לא): "ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?!" כלומר, ודאי שאין כאן מעשה של חטא, כי נקמנו את נקמת אחותנו שעשו אִתה מעשה שלא ייעשה; ולגבי מה שאתה מפחד מהגוים, הרי בחילול השם חייב אדם למסור את נפשו. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ:יב): "אמר רב יהודה בר סימון: [אמרו]: עכורה היתה החבית וצללנו אותה. 'ויאמרו, הכזונה', אמרו: מה הם נוהגים בנו, כבני אדם של הפקר!" ואכן לאחר שענו לו בניו, אין זכר בפרשה לתשובה מיעקב לטענתם, אלא הפרשה ממשיכה: "ויאמר אלקים אל יעקב: קום עלה בית אל...".
כמו כן, המפרשים הראשונים הצדיקו את מעשה שמעון ולוי בשכם. הרמב"ם כתב (הל' מלכים ט:יד): "ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". והרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית לד:יג) חולק על הרמב"ם, וז"ל: "אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להינקם מהם בחרב נוקמת. והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם...".
אך אם כך, מתעוררת השאלה מדוע קיללם יעקב אבינו (בראשית מט:ה-ז) ואמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכֵרֹתיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"? התשובה היא זו: בודאי, אחרי שהשיבו שמעון ולוי את מה שהשיבו ליעקב - "הכזונה יעשה את אחותנו" -- זו מכירתו של יוסף". הוא שתק וקיבל את טענתם, מכל הסיבות דלעיל. ובודאי לא היה בהריגת שכם שום חטא, ואדרבה, היתה זו מצוה גדולה של נקמה ומסירות נפש, ומשום כך חרט הקב"ה לדורות את דמות העיר שכם על דגלו של שמעון. אך לאחר מכן, שמעון ולוי ניסו להתנכל ליוסף, וחשבו אף להרגו, וכמו שאמרו חז"ל (לקח טוב, בראשית מט:כג): "'וימררהו ורֹבו' (בראשית שם), אלו אחיו; 'וישטמוהו בעלי חצים' (שם), אלו שמעון ולוי, דכתיב (שם לז:יח): 'ויתנכלו אותו להמיתו'". וכן (תנחומא ישן, וישב יג): "'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו', מי הם [איש אל אחיו]? שמעון ולוי". וכן (בראשית רבה פד:טז): "'ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה' (בראשית לז:כד), ויקחהו כתיב. מי היה זה? שמעון. ואימתי פרע לו? להלן (בראשית מב:כד): 'ויקח מאתם את שמעון'". ובסופו של דבר הם שקבעו את מכירתו של יוסף, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ה): "'כלי חמס מכרותיהם'
וכאשר שמע יעקב אבינו את כל זה, נדהם, והבין שעל אף שהמעשה שעשו בשכם היה מעשה של נקמה ומצוה וחובה, אך הגורם, המניע שלהם בעשיית המעשה, היה מכוער, ושורשו היה ברשעות של כעס, שהוא דבר כה מגונה עד שאמרו חז"ל (נדרים כב.-כב
: "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו... אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו... [אף] משכח תלמודו ומוסיף טפשות". ועוד אמרו חז"ל (פסחים סו
: "אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו", עיי"ש; והכל בגלל גאוה וגסות הרוח.
מזה הבין יעקב אבינו שמעשי שמעון ולוי נובעים מכעס, ונכון שבשכם עשו מעשה טוב, אבל מכיון שהמניע שלהם היה כעס, הגיעו גם למצב שניסו להרוג צדיק [[קכה]] כיוסף. והבנה זו של יעקב, שמעשה שכם היה טוב והנסיון לעקור את יוסף היה רע, משתקפת מתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית מט:ז) על דברי יעקב אבינו "ארור אפם כי עז", שפירשם לא כקללה לשמעון ולוי אלא לעיר שכם, וז"ל: "ליט הוה כרכא דשכם כד עלון לגוה למחרבה ברוגזיהון דתקיף, וחמתהון על יוסף ארום קשיא". הנה רואים בעליל שמעשה שכם לא היה ראוי לקללה, ורק המעשה ביוסף היה ראוי לקללה.
זאת היתה כוונתו של יעקב באמרו: "כי באפם הרגו איש", שפירשו חז"ל (בראשית רבה צח:ה): "זה חמור אבי שכם". ומה שאמר אחר כך "וברצונם עקרו שור", כוונתו ליוסף, כלומר, שרצונם היה לעקור את יוסף שנקרא שור, כמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית מט:ו): "'וברצונם עקרו שור', זה יוסף דכתיב ביה (דברים לג:יז): 'בכור שורו הדר לו...'". וכן בלקח טוב (בראשית שם): "'עקרו שור' - זה יוסף, שנאמר (בראשית לז:יט): 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא', אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא לשמעון... וכתיב (שם מב:כז): 'ויפתח האחד את שקו' - זה לוי שנשאר יחיד, כי נותר לשם שמעון ושמו לו כספו בפי אמתחתו [של לוי] כדי לבהלו".
משום כך, לא קילל יעקב ח"ו את שמעון ואת לוי, אלא הוא קילל את אפם, את כעסם, שהיה המניע הרע שהביא אותם לחמס. ולכן נאמר "ארור אפם כי עז", ודרשו חז"ל (בראשית רבה צט:ו): "לא קילל אלא אפם". וכן (לקח טוב, בראשית מט:ז): "'ארור אפם כי עז'... תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן". כלומר, הקנאות והנקמנות דברים גדולים הן, אבל זאת אך ורק אם הן נעשות לשם שמים, כמו בפינחס ובאליהו וכדומה. אולם אם המניע והשורש של הקנאות ושל הנקמה הם רעים, ובאים מתוך כעס וחמס, יש לגנותם. עצם הדחיפה לקנאות ונקמה יש בה דבר גדול, אלא שצריך לרכך אותן ולמעטן כדי שיהיו תמיד לשם שמים, וצריך שנדע גם מתי לא להשתמש בהן.
על כן אמר יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מצד אחד, הפרידם זה מזה, ומצד שני לא נתן להם מקום קבוע, כדי שלא תהיה להם נחלה קבועה, ויהיו זקוקים לחסדי הזולת וירגישו יסורים, שכל אלה ממעטים את הגאוותנות ואת האנוכיות שהן שורש הכעס. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה שם): "כל מי שמסבב על הפתחים, משבטו של שמעון. אמר הקב"ה: אף לוי יהא מסבב". וכן (בראשית רבה צח:ה): "'אחלקם ביעקב' - זה שבטו של לוי... 'ואפיצם בישראל' - זה שבטו של שמעון, הדא אמרה, רובן של עניים משבט שמעון היו".
מכל מקום, רוח הקנאות שהיתה בהם, הביאה את הקב"ה לתת לשמעון את התפקיד להעמיד סופרים ומלמדי תורה, שיתפרנסו בדוחק, אך תהיה בהם הדחיפה להתמסר, וכמו שתירגם יונתן (בראשית מט:ז): "אפליג ית שבטא דשמעון סברין מלפי אורייתא בכנשתא דיעקב". ולשבט לוי נתן את הכהונה, כי דוקא עקשנותם לדבוק בה' הביאה אותם שלא לעבוד ע"ז במצרים ובעגל הזהב, וכן לאזור אומץ ומסירות נפש להרוג את יקיריהם. אמרו חז"ל (במדבר רבה טו:יב): "'קח את הלוים' (במדבר ח:ו) - זה שאמר הכתוב (תהלים יא:ה): 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר (דברים לג:ט): 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', זו המילה, ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר (שמות לב:כו): 'ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר מי לה' אלי] ויאספו [[קכו]] אליו כל בני לוי'. כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו [עִברו ושובו משער לשער במחנה והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו]', מה עשו? שֹמו, ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם (דברים לג:ט): 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...'". איזו מסירות נפש ואיזו קבלת עול מלכות שמים! רק אדם שיש בו נפש גבוהה עם אהבת ה' ואהבת צדקת ה', ושנאת הרשע ושנאת הרשעות, מסוגל להגיע למעלות כאלו. לוי ושמעון, שכללו בתוכם את מידת הקנאות והאהבה העזה לה' עם מידת הנקמה ברשעים וברשעות, אחרי שהקב"ה צרפם בכור ומיעט את הגאוה והשנאה שלהם - יצאו כמנהיגי עם ישראל וכקדושיו.
אכן "במקום שצריכה נקמה, דבר גדול היא". "
עד כאן..
ועכשיו בקשר לדרך ארץ "אין דרך ארץ אלא תורה" - התורה מכתיבה לנו מה דרך ארץ ואיך להתנהג!!!!!
ואתה מפרש את התורה לפי המוסר שלך והדיעות שלך... אבל לפי התורה אנחנו צודקים