בעזרתו ובהשתדלותינו.
דמיינו מצב היפוטטי, שאתם הולכים לשמח חבר/ה בליל חתונתו/ה.
אתם מתארגנים והכל טוב ויפה. קצת ממהרים, כי אין מצב לפספס את לחישת החתן לכלה..
אתם יוצאים בחפזה מהבית ורצים אל עבר תחנת האוטובוס.
תוך כדי ריצה אתם מגלים כי הנעליים קטנות עליכם במידה. מידה אחת, אבל מידה (!!).
אתם מנסים להתעלם וממשיכים בריצה, שמהר מאוד הופכת לצליעה עקב שפשופים בצד האחורי של כף הרגל.
אתם מגיעים לתחנה שניה לפני שהאוטובוס סוגר ונוסע.. פיוו..
אתם מתיישבים וישר חולצים את הנעליים המעיקות. נרגעים קצת--
ונזכרים כי אתם צריכים להעביר מחר שיעור במסגרת העבודה המעשית.
טוב, אתם מחטטים בתיק ומחפשים את הפון, כדי להתקשר לחבר/ה שאמור/ה להעביר איתכם את השיעור.
אבלל-- שכחתם את הפון בבית. אוווך..
אתם מגיעים לתחנה, לא לפני שאתם נועלים את הנעליים, ורצים אל עבר בית הכסא הסמוך כדי לקחת טישו רטוב שירגיע את הכאבים.
אבל הוא כל הזמן בורח מהרגל..
אתם מגיעים לאולם בדרך לא דרך והליכה לא הליכה, בדיוק כשהחתן מכסה את פני הכלה.
הכל טוב ויפה.
מתחילים הריקודים- אתם שוב חולצים נעליים ומתחילים להשתולל,
אבל שוכחים שזה מדבק וגורם לרגלי האחרים שלא להתחשב ברגליים החשופות..
מגיעה השעה לצאת, והרגליים כואבות. אתם מחליטים להמשיך ללכת יחפים ולהחזיק את הנעליים ביד.
פרצופים של לימונים בוהים בכם. נו שוין..
יש לכם טרמפ עד לצ. גהה, כשאתם צריכים להגיע לת"א.
אתם מגיעים לגהה, ומגלים ששניה לפניכם עבר האוטובוס האחרון לעזריאלי/ רכבת (ואתם גרים בסמוך..).
ארררר..
אתם מחליטים ללכת לתחנה אחרת, שבה ניתן לחכות למונית שירות. יחפים. המונית לא מופיעה..
מגיע אוטובוס שאפילו לבורסה לא מגיע (!!), אבל מגיע למקום אחר בת"א.
אתם עולים מותשים, והנהג מסתלבט עליכם: "חיכית כל כך הרבה זמן אז כבר הורדת נעליים?!".
אתם יורדים באיזו תחנה, שהנהג אמר כי היא לא רחוקה כ"כ מהרכבת.
ומתחילים ללכת.. יחפים.. בדרך אוספים כמה קוצים ומסייעים לרצפה להיות קצת יותר נקיה.
אתם מגיעים הביתה כ3/4 שעה אחרי שירדתם, מתנחמים בכך שישר תקפצו לאמבטיה.
אך לא, המים קפואים. אררר אתם שוטפים רק את כפות הרגליים, מה שלוקח קרוב ל10 דק'!!
ו.. מתחילים להכין מערך שיעור.
עד פה.
עכשיו תתעוררו.
