היקש מדויק לא צריך, אאלא בירור עקרונות יסוד שעל פיהם ניתן להשליך בזהירות על מציאות ימינו. אמר כבר מי שאמר: "ההיסטוריה היא השיעור הטוב ביותר" - ואכן, אם נשכיל ללמוד מההיסטוריה נבין שמלחמת אחים לעולם לא טובה. לא משנה באיזו מציאות. הקנאים, נלחמו גם בבני עמם, היו מוכנים להקריב את מי שלדעתם טועה, ולשרוף לו את המזון, רק כדי להוכיח שהם צדקו (והם לא), ורק כדי להגיע למצב שבו יהיו חייבים לנקוט במחלמה ישירה במקום בדרכים עוקפות (למשל, מצור). עדיאל - הקנאים לא פגעו רק בגויים, באויבים - זאת הייתה מלחמת אחים כפשוטו, מה שהוביל בסופו של דבר לחורבן הבית. להזכירכם - בית שני חרב על שנאת חינם. ולא, זה לא רק הסיפור של קמצא ובר קמצא אלא רחב הרבהיותר...
רבן יוחנן בן זכאי היה בעל ראייה לטווח רחוק. הוא הבין שמצד אחד הקנאים הורסים אותנו, ( להזכירכם, קרוב משפחתו היה מנהיג המרד), והם אלו שיגרמו בסופו של דבר לחורבן האמיתי אף שלכאורה הם פועלים בשם התורה ובשם ערכי הקודש של לא להכנע מול האויבים - הוא הבין שבמציאות הקיימת, עם כל כמה שכואב, החורבן כבר נקבע, הוא ידע שהרומאים ינצחו כעת, ועל כן העדיף להמנע ממלחמת אחים, העדיף לכאורה "לברוח" עם קבוצת העילית של תלמידי החכמים ליבנה, להשאיר תורה בעם, להביא לכך שבעתיד יכתבו את המשנה, את הגמרא, את כמעט כל עולם הרוח היהודי - בלעדי רבן יוחנן ספק אם היינו מתווכחים כאן היום על חשיבותה של ארץ ישראל מול אהבת ישראל.
אז כן, במחילה מכבודכם, אני כן חושב שאפשר להשליך לפחות במשהו מאז על היום. כמה צריך להיזהר, כמה צריך להישמר ממלחמת אחים. כמה זה קשה. כמה רבן יוחנן הרחיק לכת עד כדי, למעשה, "מסירת המקדש" לידי הרומאים (שעם כל גדולת גבעת האולפנה, המקדש הוא קצת יותר חשוב ממנה), כדי להרוויח משהו אחר שבמבט שטחי נראה ש"איך אפשר לוותר על העקרונות שלך בשביל זה?", ובמבט עמוק: "טוב עשה רבן יוחנן ככה, שהציל בסופו של דבר את עם ישראל, שהוא מלוכד לפני הכל בזכות תורת ישראל ועם ישראל עצמו, ורק אחר מכן בזכות ארץ ישראל". גם בחורבן ובגלות הארוכה - מה ששמר עלינו היה התורה והאחדות הלבבית בין כל יהודי הגולה בכל מקום שהם - יהודי עזר לכל יהודי בכל מקום שראה אותו, בלי לעשות חשבונות שמיים. לא שהיום בארץ זה לא ככה, ורואים את זה יותר מכל בצבא שאנשים מרקעים שונים מחרפים נפשם עבור כל חלקי עם ישראל, בלי לעשות חשבון של השקפה וכו'...אני צריך לשמור גם על ביתו של יריב אופנהיימר, ומנגד גם נער הגבעות הכי קיצוני צריך לחבק (אם לא בפיזי, לפחות מבחינת ההרגשה הפנימית) כל יהודי גם אם לא חושב כמוהו - מותר לו להגיד לו שהוא טועה, מותר לו לצעוק ולהתחננן וזה אף הגיוני ומי שלא עושה את זה הוא כהה חושים, אבל מכאן ועד לפגוע ביהודי אחר? הרי כך נגיע לא עלינו למצב של מחלמת בנימין והשבטים, כשכמעט הושמד כל שבט בניימין. והלא ככה לא עלינו נגיע למקרים כמו באלטלנה, כמו במלחמות בין המחתרות כשהסגירו זה את זה לידי הבריטים. לשם אנחנו רוצים להגיע? או לאחדות אמיתית?
