אבל אשמים אנחנו… במצב שהסתבך בגבעת האולפנה.

קרב-מאסף נואש: צעירים שעוד רוחם בם חפצים בארץ ישראל, על חולצותיהם כותבים באדום: 'מכרתם את אמא', ויואל צור כמו שלא חלם בחלומותיו הפרועים, מאלצם לצאת מן הבית ולקיים את הפינוי.

אנחנו חבורת מתנחלים חלשים וקטנים מול מערכת שכבר החליטה לדרוס אותנו לפני שנים; אנחנו נאבקים וצועקים זה על זה בשעה שאנו מבודדים בבועה, נזרקים כלאחר-יד, מרעישים לכל היותר כזבובים טורדניים אשר תיכף ישקוט זמזומם, בעבור השיירה הלאה.

חמשת הבניינים הללו הם תמצית המאבק על ארץ ישראל? בזאת אינני בטוח.
היכן היא ארץ ישראל? כלום לולא פונו המבנים האלו היא היתה בידינו?

האם יש בכלל טעם לדבר על ארץ ישראל במקום שקילומטרים ספורים ממנו נמצא מרכז התיאום והקישור הגדול ביותר ביהודה ושומרון בין צה"ל ל'משטרה הפלסטינאית'?

היש טעם לדבר על ארץ ישראל, כשאת כל תוואי-הדרך, דרך רמאללה, עזבנו מרצוננו?

ארץ ישראל, כלה נעזבת, את לבך שברו כבר מזמן ועתה נאבקים על סיכת-שערך ועל בגדייך. מה הם חמשת הבניינים?? שלמת בטון ומלט על גבעה שטעמה סר, נסיון להחזיק בקרני האור כשהחמה כבר שקעה.

.. ואני זוכר כמו עכשיו: נהם-המכונות על ההרים, סלילת הכבישים העוקפים שצרבו בבשרי.
בחרנו בנוחות, חשבנו להגדיל את האוכלוסיה, לא עמדנו על עקרונות. ואני זוכר את המבטים הזחוחים, את החגיגות במועצת יש"ע, את האמירה הכמו-הומוריסטית: 'אז בסוף יצא משהו טוב מאוסלו!…'
והם היו מרימים 'לחיים' על כל כביש שסלילתו נגמרה, אמרו: עתה נכפיל את מספר המשפחות!!… – ולבי נפל חלל.

הידד!! כבר לא צריך ליסוע דרך בית לחם!! – חגגתם אז, ואתם במו-פיכם הסגרתם את הארץ לנכרים.
וכי לא נאה היא בית לחם עבורכם???
לא חשתם בצעדיו של דוד המלך, לא שמעתם בכיה של רחל.

הידד!! עוקפים את שכם!!
- ויוסף שנשאר בבור??
- נו, מהו… בבור היה כל חייו.

ועוקפים גם את רמאללה!!! – ומה טוב בזה??? כי נסתם מפחד רוצחים ונטשתם את הארץ, סיליתם מסילתכם מן ההר אל הבקעה ועברתם בוואדי, והנחתם את העיר לראש הפתן האכזר – כלום חשבתם כי יישאר במאורתו ולא יישך על הגדרות ובכבישים???

דהיישה, בית-להיה, עזה, בית-חנון – - קללות!! אלה 'מקומות ערביים'. טוב להתיישבות לעקוף אותם: מעודנים הם היהודים וענוגים, ואינם רוצים לשבור ראשי-ציפורניהם בחברת זורקי האבנים. וכיצד יבואו לישובים הפורחים אם עליהם לעבור דרך אותם 'מקומות בלתי-נעימים'?… כך אמרתם.
והנה מה שבניתם: התיישבות מנותקת, חיה לעצמה, מתעלמת מסביבתה, והוגה בשמות הקדושים כשלבה בל-עמה: ארץ ישראל – אבל לא שכם. נחלת בנימין – אך לא רמאללה. יהודה ערש המלכות – אבל לא בית לחם.

ואני אומר וגם אמרתי אז, בדמעתי – דמעת בן י"ח – זעקתי: אם לא שכם אז מה כן???
אם לא רמאללה, בית לחם, חלחול – אז מה כן ריבונו של עולם????
אפרת??
האם מהגגות האדומים ניבנה?? מהמכוניות היקרות בחצר?? מן 'הנוף הבראשיתי בחלון' שרגלינו לא פסעו וגם לא יפסעו בו, שלא לקלקל את השלווה הפסטוראלית????

ונמצאנו אנחנו נצורים בין גדרות-ברזל, נטועים על חלקת-אדמה ותקועים ככפיס בעץ, מהלכים בבהונות על נחלות צרות כסכין של שחיטה, ונאבקים על בניין פה ובניין שם. סביב רשעים יתהלכון ומדינה תיבנה, אבל אצלנו עוד חושבים על ריח אתרי הבנייה ועל נורות-הפלסטיק בכניסה: מספר הבית ושם המשפחה יבהיקו באותיות שחורות על רקע הצהוב והממטרות תשקינה את הדשא, והופ! הנה יישבנו את ארץ ישראל.

..

וארץ ישראל היא סלע עליו לא ישבתם, תאנה שאת פריה לא אכלתם, מעין שבמימיו לא טבלתם.
היא כל אותם מקומות נידחים, שאתם עם היס"מ הכתום שלכם תשושו לפנותנו מהם.
היא הלילות הלא-מוארים בשדה, היא ריח התלתן, הבקיה הפורצת באביב ועקבות-הצאן בפתחי האוהלים.
היא המקום המאובק הזה עליו דורכים בסנדלים ומגיעים הביתה מזיעים, לא מפני שהלכת אל מרכז-הזיעה הלאומי בצאלים אלא משום שיצאת מביתך ופסעת הרחק, גומא את המרחבים, מתמודד עם מה שצריך להתמודד מי שהוא בן הארץ הזאת באמת.

זעקות 'אנחנו נורמטיביים!!!' לא יצילוכם. אם אתם נורמטיביים, רדו לארץ הנורמטיבית!!! בתל אביב אלפי משרדים מחכים לכם.

אבל אנחנו בנים לארץ הזאת, שוכבים אל חיקה, מחפשים את מקורי-יניקתה כגמול עלי אמו. ואת זה הפסדתם והפסדנו אנחנו איתכם ביחד.
אז באמת מה יתנו ומה יועילו לנו הבניינים???

חדל הוא המאבק העלוב, ועלובים אנחנו המתכתשים בינותינו: כי בעוד אתם והם מתווכחים האם נכון הוא לפנות 'בתנאים הנוכחיים' (אוי, שתיחרק בשיניים המילה הזאת) את גבעת האולפנה, אני נושא עיני לרמאללה ושואל: ולמה אנחנו לא שם??…

והקולות והרעש מבליעים את שאגתי,
ועולם כמנהגו נוהג.

http://www.hakolhayehudi.co.il/?p=36223