התפרסם בעלון של מטה צפון לפרשת בלק
הדבר הראשון שאני קורא בדרך כלל במקור ראשון הוא המדור של חגי סגל. כתיבתו השנונה והקולעת, הידיעות הנושנות שהוא יודע לזכור ולהזכיר בדיוק ברגע הנכון, והקריאה לדברים בשמם הנכון בלי לבלבל ובלי להתבלבל, כמעט תמיד עושים לי את השבת.
חגי היקר, הפעם פיספסת ובגדול. כתבת על זמביש כאילו לא היתה מפולת תשס"ה. בשבילי, מוקד מרכזי בטראומה של הגירוש והעקירה היה זמביש. לפני תשס"ה הערצתי את יכולותיו ומסירות הנפש שלו וראיתי אותו כצירוף של כלב בן יפונה, גדעון ודוד בן ישי. כששמעתי על הקשרים ההדוקים שלו עם שרון ועם עמרי בנו חשבתי שמדובר כאן בתחכום של מנהיג שיודע לחדור ללב מחנה האויב ולהטות את הרכבת הדוהרת, מתוך הקטר אל מטרתה הנכונה. בתוך כפר מימון לא הקשבתי לאותות האזהרה כמו הסיסמאות האויליות "חייל שוטר אני אוהב אותך" וכמו הודעתו של פינחס לכתבת חדשות שהחבר'ה נמצאים בשליטה ורק רוצים להביע מחאה. עוד באמצע הסיבובים המוזרים בתוך גדרות כפר מימון עם 'סדרנים' מיוחדים שהשגיחו שאיש לא יגע בגדר, הייתי בטוח שיש כאן איזה טריק סודי, איזה פתח נסתר, שלא איש כזמביש יסתובב סתם בתוך הגדרות. רק בסופו של הערב קלטתי שזמביש ובר-חי רימו אותנו וביזו אותנו ואת מאבקנו. עדיין הייתי תמים ושלחתי מייד אחר כך פקס בהול לכל חברי מועצת ישע שהכשילו בכפר מימון וביקשתי שיתנצלו בפני הציבור ומייד יפנו לארגן פריצה אמיתית לגוש קטיף. לא זכיתי אפילו לאישור על קבלת מכתבי. אחרי שראיתי את הסרט של רינו צרור על התנהגותם המחפירה של 'מנהיגים' אלה בנוה דקלים ואחרי שנודע שבתוך החמ"ל שלהם ישב בקביעות קצין משטרה, קלטתי שהאנשים האלה היו שפוטים של אריק ועמרי שהפכו את כולנו לשוטים. אוי ואבוי לנו אם המאבק הבא על מפעל חיינו ועל חלום הדורות ינוהל שוב בידי האנשים האלה. כותבי ה'פשקווילים' הם צעירים נאמנים ומסורים שמבינים את הענין. המודעה שלהם פנתה אל זמביש בכבוד, ופתחה בברכת יישר כח גדול לזמביש על כל מה שפעל בעבר ובקשה נמרצת שיניח את מאבקי העתיד לאנשים שאין להם קבלות של כשלון והכשלה במאבק הקודם.
יואל אליצור
עפרה
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל