בס"ד
לע"נ של משה מנחם בן צלאח
דבר תורה לפרשת ראה
מבוסס על מאהלי תורה של הרב יעקב אריאל שליט"א
בפרשתנו מופיע האיסור להתגודד: “לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (דברים יד,א). חז"ל למדו מהפסוק הזה שאסור לשרוט את הגופנו על מות קרובים. אמנם, חז"ל למדו (יבמות יג
מהפסוק הזה גם את האיסור לעשות אגודות אגודות. לפי הרמב"ם (ה' ע”ז יב, יד ובספר המצוות ל”ת מ”ה), האיסור הזה אפילו דאורייתא מדין עבודה זרה! לדוגמא, יש להעדיף להתפלל במקום ציבורי ברוב עם מלהתפצל במניינים קטנים. מה כ"כ חמור בזה?
עיון בפסוקי פרשתנו מבהיר לנו את הקשר בין הדברים: הכנענים היו רגלים להתפצל בעבודת הגילולים שלהם: “על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן” (שם יב,ב). לעומת זאת, לנו יש דרך אחרת: “לא תעשון כן, לה' אלוקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם וגו...” (שם יב,ד-ה). עבודת ה' שלנו צריכה להיות מרוכזת. על המושג הזה פרשתנו חוזרת הרבה פעמים: “השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, שם תעלה עולותיך”(שם יג-יד). למה עבודת ה' לא יכולה להיות מפוזרת? הרי יש בה גם פרסום של גודלת הקב"ה! “כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו” (מלאכי א,יא).
עבודת גילולים היא מאוד שטחית: הכל בא מהפירוד: האלילים שלהם מולידים עוד אלילים ולכל אליל ואליל יש כוח מסוים. כך שכל אחד עובד אליל או אלילים שמתאים לו. בעצם, בעבודת אלילים שכזאת, האדם הפרטי נמצא במרכזה של העבודה שלו, עבודה שיכולה להשתנות לפני מצב הרוח של האדם ונטיותיו. כל העבודה שלהם אינה אלא דבר פרטי עם האדם במרכז.
אליבא דאמת הדבר שונה: בנקודת המבט של הקב"ה “השמים כסאי והארץ הדום רגליי. אי-זה בית אשר תבנו לי” (ישעיהו סו, א)? כל השמיים והארץ מקומם של הקב"ה. גם בציווי בניית המשכן, אנו רואים דבר דומה: “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם” (שמות כה,ח). לא כתוב בתוכו – בתוך המקדש אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד, בזכות המקדש. הסכנה היא שכל אחד יבנה במה בראש גגו, ויעבוד את הקב"ה כפי שנראה לו, כפי מצבו הרוח, כפי האינטרסים שלו. עבודת ה' הפרטית היא דבר חשוב, אבל היא לא באה כתחליף של עבודת ה' הציבורית, אלא בנוסף לה.
בציבור, יש כל מיני אנשים שונים. יש אנשים שיודעים להתפלל ויש שאינם. יש רבנים וצדיקים ויש שפחות. “כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל נקרא רשע” (רמב"ם הלכות תפילה ח,ב). בן אדם שחושב שהציבור לא ברמה שלו ועדיף לו להתפלל לבד הוא רשע. “תפילה בציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חטאים. אין הקב"ה מואס תפילתן של רבים” (שם). אותו בן אדם יהיה זקוק לציבור.
כולנו שונים, לכולנו יש בקשות שונות, אבל אנחנו עם אחד והאחדות שלנו היא נצרכת לעבודת ה'. האינטרס הראשי שלנו הוא האמת. אנו לה' ולה' עינינו. ודווקא בתוך הציבור, בתוך הידעה שכולנו מתפללים לה' שהוא אחד ומקורו של הכל, יש חשיבות לפרטים.
שבת שלום!
