אפשר עוד פרטים על האזכרה?

את רוצחיו מלשבת בכלא...

מ-YNET שר"י:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556013,00.html

רוצחיו מסתובבים חופשי!

אולי אפשר להגיד שצדיק כזה שחילול ה' כזה,שעמ"י מושפל על ידי כמה מנהיגים עלובים וערבים,בוער בו כ"כ והוא הולך ונוקם (ברוך גולדשטיין,נתן זאדה) הוא בחינה מסוימת של פנחס? התעוררתי לחשוב על זה בשבת הקודמת,כשבדיוק קראתי על האירוע של ברוך גולדשטיין הי"ד.

ל"בריתי שלום"

מחתרות יהודיות הם לא הדרך לעשות זאת.

תיזהר לא לזלזל בכבוד המת, ועוד בכבוד מישהו שנרצח על קידוש ה'!

חוצמזה: מה היה מחתרת במה שעדן נתן זאדה עשה, ומה רע במחתרת בכלל????

לא מפחד לירות כי איזה שמאלני טיפש יזרוק אותו לכלא,תקיף עם הערבים וכו'. הייתי מסכים איתך. אבל כשבג"ץ והשמאלנים שולטים לנו על המדינה בצורה מושחטת ואנטישמית,לא יזיקו לנו כמה חבר'ה כאלה.

בטח הכוונה למ.מ.י.ר

ואנחנו משתדלים ללכת אחריהם.
הגר"א שפירא, הגר"ש ישראלי, הגרמ"צ נריה זצ"ל
ויבלחט"א - הגר"ד ליאור שליט"א, הגרז"ב מלמד שליט"א והגר"י אריאל שליט"א -כתבו בפירוש שכל עניין המחתרות היהודיות והנקמות הפרטיות הללו הוא אסור.

אין לי כוונה לזלזל בכבוד המת ח"ו, דיברתי על הנושא בכלליותו ולא על אדם פרטי.

במה נמדדת "גדלות" של גדולי דור?

בא נאמר שהרבנים שציינת תהיו פוסקים אחרת - היית מצטט אותם ומביא את דבריהם כגדולי הדור?

ומה עם רבנים שפוסקים וחושבים אחרת, למשל הרב מרדכי אליהו שיבריא מהר, שבעצמו היה חלק מ"מחתרת עג'מי" - שלא נלחמה בערבים אלא ביהודים - שרפה חנויות חזיר בירושלים וכד'? הוא כבר לא "גדול דור" רק כי היה חבר מחתרת?

אני לא בטוח אם הוא היה קשור ישירות באופן פעיל לשריפת חנויות החזיר, מה שכן - הוא נתפס (ואולי גם ישב על זה קצת בכלא) באותה תקופה על הכנת מטען חבלה שיועד לחברי ממשלה.

מרן הרב אליהו שליט"א (שה' יאריך ימיו ושנותיו!) כנראה היה עסוק בללמוד וללמד תורה רוב המוחלט של ימיו.
אם תוכיח לי אחרת...אקבל.

תשאל את ההורים שלך. אתה יכול להוכיח לי שבן גוריון היה ראש ממשלה?

אתה רוצה לינק לאתר של ערוץ 7 משנות החמישים?

תכתוב בגוגל "מחתרת ג'למי" או - הרב אליהו מחתרת - ןתראה.

אליסף כתב: "מרן הרב אליהו שליט"א (שה' יאריך ימיו ושנותיו!) כנראה היה עסוק בללמוד וללמד תורה רוב המוחלט של ימיו."

כמובן שאתה צודק, אבל כידוע שלא מספיקה רק תורה אלא גם "מעשים טובים" - ואכן זכה הרב אליהו שליט"א גם לאותם "מעשים טובים"

ולא נשכח את הרב ישועה בן שושון המוכר לכולם מעצרות התפילה הרבות, שבעצמו ישב 7 שנים על חיסול כמה פרעושים מחוצפים, ותכנון בפגיעה ב"שיקוץ"(=המסגד בהר הבית).
אני מניח שאין לגדולי הדור שהזכרת הרבה נגד המחתרות, אבל בתור רבנים ראשיים (אני לוקח לדוגמא את ר' אברום זצ"ל) היה מחוייב להתנגד למחתרות, כמו שהראי"ה קוק זצ"ל היה חייב להספיד את הרצל ימ"ש.

שנזכה ללכת בדרכי הרבנים, ולגדול בתורה כמותם!

ע"ש הכלא שהם ישבו (הרב אליהו קיבל עשרה חדשים כמדומני, לא יוע כמה ישב בפועל) - כלא העמקים הנקרא גם כלא ג'למי.

ומתי זה היה?
כשהוא היה אברך צעיר, בסביבות גיל העשרים.
ואני רק אזכיר קצת היסתוריה - גדולי ישראל אז, ובהם החזון איש, יצאו נגד מחתרת ברית הבריונים ששרפה איטליזי טריפה.

אני לא זוכר שהרב מרדכי אליהו שליט"א קרא בשיעורים שלו להרוג ערבים.
בהספד בהלוויה של הגר"א שפירא הוא אמר להקים התנחלויות, ישיבות וכו' - אבל לא להרוג ערבים בצורה פרטית.

אם גדולי ישראל הללו היו אומרים שיש מקום למחתרת יהודית - הייתי מביא את דבריהם, כי זו דעת תורה.
אלא שזו לא דעת תורה..

תודה רבה.

הציונות הדתית הממוסדת בזמן המחתרות, העדיפה לתמוך בראשי היישוב ובהגנה נגד מחתרות האצ"ל והלח"י, והצרה את צעדיהם. כמו אז גם היום.

וזעק לשלום בין כל המחתרות, ולהפסקת המלחמה הפנימית ביניהם שרק גורמת להרס.

בזמן אמת הרצי"ה לא הביע תמיכה בלח"י ולא קרא לתלמידיו להתגייס ללח"י, אלא ישב על הגדר כמו יתר הצה"ד.

בבתי הכנסת העדיפו את המלך ג´ורג'

הרבנים הראשיים הדביקו להם כינויים כגון "רוצחים" ו"מטורפים". מאמרי המערכת ב´הצופה´ הוקיעו אותם. תנועת בני עקיבא התנערה מהם נחרצות. אם היום נדמה שהציונות הדתית מאמצת בחום את זכרם של לוחמי המחתרות, הרי שבזמן אמת, בימי טרום המדינה, התמונה היתה שונה לחלוטין

חגי סגל, מקור ראשון

במוזיאוני המחתרות למיניהם כבר התרגלו לתופעה סוציולוגית מוזרה: רוב המבקרים הפרטיים הם חובשי כיפה או לובשות שמלות ארוכות. בחופשות הקיץ ובחולי-מועד מגיעות לשם משפחות דתיות בהרכב מלא ומתרפקות על העיזבון ההירואי של האצ"ל והלח"י. באופן מובהק, כלא ירושלים, כלא עכו ומוזיאוני האצ"ל בתל-אביב-יפו הם אתרי ביקור החביבים יותר על דתיים מאשר על חילונים. מי שנתקל שם בנוף האנושי הזה עוד עשוי להתרשם שהאצ"ל היה הזרוע הצבאית של בני עקיבא, ושמפקדי הלח"י ענדו סרטים כתומים.

עשוי להתרשם בטעות, כמובן. באצ"ל ובלח"י היו לוחמים דתיים רבים, אך הללו התגייסו למחתרות כשליחים מטעם עצמם. אחד אחד, ובאין רואה ורועה. חברותם שם היתה מעשה בלתי טבעי, מנוגד לכיוון הזרימה של המחנה האמוני באותן שנים. הציונות הדתית, שכעבור דורותיים הרעידה את אמות הספים העבריות ופרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה, התנהלה אז באופן מתון ומדוד, כמו מי השילוח ההולכים לאט. רועיה צייתו לצווי ההבלגה והאיפוק שהנפיקה הנהגת היישוב החילונית. רבני הדור ותלמידי חכמיו התקשו לעכל את רעיון הצבאיות העברית, קל וחומר לוחמת גרילה עברית. רובם שללו מאבק אלים בכובש הבריטי ואף באויב הערבי. החרדים שביניהם האמינו שמלכות ישראל תרד באש מן השמיים, ללא מגע יד אדם. הלאומיים קיוו שהיא תקום בדרכי מדיניות והתיישבות, עוד דונם ועוד עז. נפשם הענוגה נקעה משימוש בכלי משחית ומשפיכות דמים. אבות-אבותיו של הנוער שמתנדב היום בהמוניו לכל יחידה מובחרת בצה"ל, נטו להסתפק אז בשירות בארגון ההגנה, שבכל הנוגע למלחמה בבריטים התנהל רוב הזמן כיחידה עורפית.

ב'ספר הציונות הדתית' - שני הכרכים עבי-הכרס שבהם סיכמה הציונות הדתית את פועלה הרב במאה השנים הראשונות לקיומה – אין מאמר אחד על חלקה במאבק המחתרות. הסיבה פשוטה: לא היה לה חלק מאורגן במאבק. מנהיגי המחנה, מתווי דרכו ואנשי המעש שלו היו שווי נפש לדרמה המחתרתית שהסעירה את הארץ וקרעה את העם. הם השקיעו את רוב תעצומותיהם בזריעת קיבוצים ומושבים על מפת הארץ: טירת-צבי, שדה-אליהו, עין-הנצי"ב, כפר-עציון, כפר-דרום. גם ישיבת כפר-הרא"ה, אם הישיבות התיכוניות, לא נתנה דריסת רגל לרעיונות של מרד כוחני. תלמידים רבים רחשו אהדה לאצ"ל וללח"י, אך הם הורשו להצטרף רק ל'הגנה'. ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, הסביר לי בערוב ימיו כי חשש שהתגייסות תלמידיו לאצ"ל או ללח"י תסכן את עצם קיום הישיבה. הבוגר הראשון שנפל חלל במערכות ישראל, אשר טרטנר, היה אמנם חבר אצ"ל, אבל הוא הצטרף לארגון רק אחרי שעזב את הישיבה. טרטנר נורה, נפגע ונלכד כאשר הדביק כרוזים ברחוב חסן שוקרי בחיפה. הבריטים לא חבשו את פצעיו, והוא דימם עד מוות. סיפור מותו הדהד ברחבי הארץ, אך לא הפך אותו לגיבור או למופת לחיקוי בקהילה שבה צמח.

הבריטים, מעניו של טרטנר, לא קוטלגו בתודעה הדתית כאויבים לכל דבר, אף לא כממשלת זדון. רבנים ומורי הוראה גרסו שעקרון 'דינא דמלכותא דינא' חל גם על שלטון המנדט. הם טענו שרק המוסדות הלאומיים רשאים להכריז מלחמה על הבריטים, אבל זאת כבר היתה יותר טענה פוליטית מאשר פסק הלכה. "עמדת הציבור הדתי לגבי המחתרות, הטרור והלגיטימציה של השלטון לא נבעה משיקולים הלכתיים טהורים, אלא היתה פועל יוצא של השקפה פוליטית", קובעת החוקרת הילדה שצברגר. בספרה 'מרי ומסורת בהלכה' הצליחה שצברגר לחשוף הרבה בלבול ביחסם של רבנים חשובים לפעולות גרילה אנטי-בריטיות.

"אילו הייתי צעיר, הייתי גם אני יוצא לנקום את הדם היהודי שנשפך", הכריז בהתרגשות מי שלימים היה שר הדתות הראשון, הרב יהודה ליב מימון, אחרי שהאצ"ל נקם את רציחתם של חמישה פועלים יהודים ליד קריית-ענבים. לעומתו פסקה הרבנות הראשית באותם ימים: "כל הריגה של בני אדם, יהיו מי שיהיו – שוטרים, פקידים, חיילים, אזרחים – שפיכת דמי נקיים היא". אפילו בן-גוריון, אויבן הגדול של המחתרות הרוויזיוניסטיות, הגיב פעם בחוסר נחת על פסיקה שכזאת, שבעצם שללה מוסרית כל מלחמת גרילה לחירות לאומית. בן-גוריון גם פקפק במידת ההשפעה של פסיקות כאלה על הנוער הדתי.

מילה זו מילה

הרבנים הראשיים העדיפו שהנוער הזה ימצא פורקן צבאי באפיקים ממלכתיים, ולו גם ממלכתיים זרים. הרב יצחק הרצוג פסק בתקופת מלחמת העולם השנייה כי מי שמתגייס לבריגדה היהודית של צבא בריטניה "מקדש שם שמיים". בנו הבכור, חיים הרצוג, היה קצין בדיוויזיה ששחררה את הולנד מידי הגרמנים; הבן הצעיר, יעקב, הצטרף לארגון ההגנה.

בביוגרפיה שפרסם לפני כשנתיים, מביא מיכאל בר-זוהר סיפור שמדגים את רתיעתם של ההרצוגים מלהתמרד נגד הבריטים: בשנת 1946 נלווה יעקב לאביו לביקור אצל אסירי מחתרות, שהוגלו על ידי הבריטים למחנות כליאה בקניה ובאריתריאה. מיד לאחר שובו מאפריקה, כשנפגש עם חיים לנדאו, חבר הפיקוד העליון של האצ"ל, גילה יעקב הרצוג שיש באמתחתו מכתב מוצפן. את המכתב הזה שיגר אחד האסירים הבכירים במחנות הכליאה, יעקב מרידור, סגן מפקד האצ"ל. לנדאו סבר שהרצוג הצעיר עומד למסור לו את המכתב, אך לתדהמתו הבהיר בנו של הרב הראשי כי מבחינה מוסרית הוא מנוע מלעשות זאת: לפני צאתו לאפריקה הוא הבטיח לבריטים שלא ינצל את הביקור להעברת מסרים בין העצורים למפקדיהם, ומילה זאת מילה. רק לאחר הפעלת לחץ כבד התרצה הרצוג למסור את המכתב בכל זאת, ולסייע בכך בעקיפין למאמץ הצבאי של המחתרות.

בציונות הדתית פקפקו גם בהיגיון הפוליטי של הרעיון המחתרתי, והעדיפו את ההיגיון של ההגנה. שפרה שטיינר, בתו של הרב שלמה מן-ההר, מהרבנים היותר נחשבים בציונות הדתית, מתארת בספר הילדים המפורסם שכתבה על נפילת הרובע היהודי בתש"ח, כיצד שכנע אותה אביה שאין טעם בפעולות האצ"ל. "אתה באמת חושב שבדיבורים נגרש את האנגלים מן הארץ?" היא שאלה אותו כשהיתה בת שבע או שמונה. אביה התיישב לצדה, נטל את ידה בידו, ואמר: "רוב היישוב מאורגן בהגנה. ההגנה היא גוף גדול וכבד משקל. אני חושב שפעולות מדיניות יש להן ערך רב. הרי אם נצליח לשכנע את ממשלת אנגליה שאנו מסוגלים לנהל מדינה בעצמנו, ואם רוב האומות המאורגנות ב'אומות המאוחדות' יתנו לכך תוקף, ניהפך למדינה עצמאית. דבר זה לא נוכל להשיג בפעולות טרור".

בני נוער דתיים שבכל זאת הצטרפו לאחת המחתרות קוטלגו ככישלון חינוכי, אם כי במשך הזמן הלכו הכישלונות הללו והתרבו.אחוז המתגייסים הדתיים לארגוני הפורשים היה גבוה משיעורם בהגנה. לשומרי המצוות יש גם נוכחות מרשימה ברשימת החללים של אצ"ל ולח"י, ואף ברשימת עולי הגרדום. מבין תריסר לוחמים שהבריטים הוציאו להורג, רק עולה גרדום אחד נודע כחילוני דווקאי: אליהו בית-צורי, אחד משני המתנקשים בשר המושבות הבריטי, לורד מוין. בית-צורי סירב להגיד תפילת וידוי לפני תלייתו. ברגעי חייו האחרונים הסביר בעדינות לרב הראשי של קהיר שאינו רוצה לעשות שקר בנפשו. לעומתו, רוב עולי הגרדום באו מבתים שומרי דת ומסורת: יחיאל דרזנר, למשל, היה בן ישיבה שהצטרף למחתרת בניגוד לרצון אביו, ונאלץ לעמול רבות כדי להסתיר זאת מהוריו. גם משה ברזאני היה ירא שמיים. בצוואתו ביקש מבני משפחתו לקרוא דף יומי בספר קודש שכתב סבו המנוח. מאיר פינשטיין למד עשר שנים בישיבת 'עץ החיים' אצל הרב אריה לוין, רב האסירים. מאיר נקר, מרדכי אלקחי ויעקב וייס גדלו בבתים דתיים. בעיזבונו הדל של דב גרונר באגף הגרדום נמצא חומש.

גם דור המפקדים הראשון של אצ"ל והלח"י הגיע מבתי גידול דתיים: מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, למד בצעירותו בישיבת מרכז הרב. זקני הישיבה סיפרו לביוגרף שלה, ד"ר יוחאי רודיק, שרזיאל נהג לקיים תרגולי כושר בחדרו, ליד כרעי המיטה. חברו ויריבו של רזיאל, אברהם 'יאיר' שטרן, ביסס על אדני מסורת את 'עיקרי התחייה', קריאת המרד המפורסמת שלו לנוער העברי. אבל שני מנהיגים אלה לא נחשבו לברי סמכא תורניים בעיני צעירי הדור. תנועת הנוער הדתית המובילה, בני עקיבא, המליצה לחניכיה לבנות את הארץ, לאו דווקא לשפוך את דמם עליה. היא עודדה אותם להצטרף להגנה בלבד, הצטרפות שבמשך שנים רבות לא היתה כרוכה בסכנת נפשות או בסכנת מעצר. רוב תקציביה של בני עקיבא באו מקופת הסוכנות היהודית, שהובילה את מסע ההוקעה וההכפשה של האצ"ל והלח"י.

אתחלתא דפורענותא

דם ואש ותמרות עשן היו המאפיינים הבולטים של חודש ניסן תש"ו, החודש לפני 60 שנה. המחתרות העבריות הכו ללא רחם בכובש הבריטי, אך גם ספגו מכות נאמנות. שישה לוחמי אצ"ל ולח"י נפלו בקרב, וכמאה לוחמים נעצרו במהלך פעילות מבצעית, ביניהם דב גרונר. בעצורים היה גם קצין המבצעים הראשי של אצ"ל, איתן לבני, אבא של ציפי. 1,400 מעפילים נלכדו בלב ים. ואז, כשנראה היה שמאזן הנפגעים החודשי נוטה לרעת היהודים, תקפה יחידת לח"י מתקן צבאי קטן של הבריטים ברחוב הירקון בתל-אביב, וחיסלה שבעה חיילים. לא רק הנציב הבריטי היה מזועזע מההתקפה, גם מועצת הרבנות הראשית הזדעזעה. היא פרסמה הודעת גינוי שוצפת. פרוטוקול הרבנות מאותם ימים אדומים של פרעות ודמים עמוס בהודעות גינוי שכאלה.

עזרא יכין, שבגיל 16 היה ללוחם דתי בלח"י, נוצר בלבו תרעומת בת 60 שנה על יחסו המתנכר של המחנה הדתי-ציוני למחתרות דאז: "כולם היו נגדנו. המזרחי, הפועל המזרחי, בני עקיבא, הרבנות הראשית". כשיכין וחבריו יצאו לקרב, לא ליוו אותם תפילות מי-שבירך מטעם הממסד הרבני. בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים נישאה מדי שבת תפילה לשלום "המלך ג'ורג' ירום הודו", כשכל המתפללים קמים לכבודו. רק פה ושם אזר מתפלל בודד אומץ להישאר לשבת. תגובת שכניו לספסלי התפילה היתה לפעמים נזעמת יותר מתגובת הבריטים.

"והוא רחום יכפר עוונם", אמר באותה תקופה על לוחמי המחתרות הרב מאיר בר-אילן, עורך 'הצופה' ובנו של הנצי"ב. והרב משה אביגדור עמיאל, הרב הראשי של תל-אביב, כתב: "לא בחיל ולא בכוח נצא למלחמה, אלא בספר נגד ספר" - כלומר, בתנ"ך כנגד הספר הלבן. לפי פשט הפסקים שהנפיקו אז רבני הדור, פעולות הלוחמה בבריטים היו מעשי רצח גרידא.

הרבנים הראשיים פקדו על ראשי המחתרות את עוון הפרישה ממועדון מקבלי המרות של הממסד הציוני. בשלהי חודש טבת תש"ז, חודש סוער במיוחד במלחמה נגד הבריטים, הצהיר הרב עוזיאל: "על פי תורה, פעולותיהם אסורות וכל פרישה ממרות ציבורית היא עוון ציבורי. יש להילחם נגד הספר הלבן אך ורק לפי ההוראות של המוסדות הנבחרים". הוא הדגיש כי הכרוזים נגד הפורשים "לא נבעו מרצון לצאת ידי חובה כלפי ממשלת המנדט, אלא מתוך הכרה דתית ומצפון לאומי שיש במעשיהם משום רצח". "אלמונים מטורפים", כך כינה את לוחמי האצ"ל שתקפו באביב 44' את בניין הבולשת בחיפה, וחיסלו שם ארבעה חיילים בריטים. הוא התקשר אישית למזכיר הראשי של ממשלת המנדט כדי להתנצל: "יש לטהר את הארץ מטומאת דם נקיים, לחדול מדרך התועבה המסוכנת הזו, העלולה חס ושלום להמיט שואה על ישראל כולו".

כבר ב-1939, אחרי שלוחמי האצ"ל השליכו פצצה קטלנית במיוחד לעיבורו של השוק הערבי ההומה בחיפה, התארגנה עצומת גינוי דתית, עתירת חותמים נשואי שם. היא כללה את איש ההגות והעט ר' בנימין ואת המתמטיקאי הנודע פרופ' אברהם הלוי פרנקל. כותבי העצומה כינו את פעולות הנקם של האצ"ל בערבים "אתחלתא דפורענותא אשר אחריתה מי ישורנה". לבני הנוער הוסבר שמלחמת העם על ביתו הלאומי חייבת להיות טהורת אמצעים. במקום לאחוז בנשק הטרור נקרא הציבור ירא השמיים לעסוק ב"המשך הבניין במכסימום של אמונה, ביטחון, אחדות, התאזרות בהקרבה עצמית והתרחקות כמטחווי קשת מן הכיעור ודומה לו".

ב'קול קורא' פרטי משלו גינה גם הסופר ש"י עגנון את לוחמי המחתרות, נוקמי דמם של נרצחי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: "אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה. ומובטחני בכל אדם מישראל שתורת אלוקיו בלבו, שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל שמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישות יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד. ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שייזהרו בנפשם ולא ייתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו".

תקרא בספר "צבי קודש" על הרצי"ה.

קודם כל המצב משתנה כל הזמן,ככה שלא ברור בכלל שמשהו שאמר אחד הרבנים לפני 10 שנים הוא יחזור על אותו דבר היום. דבר שני אני מאמין שהפחד מפני מחתרת כזאת הוא בעיקר משום פגיעה בצה"ל,אבל אם הדבר לא פוגע בצהל (כלומר-למחתרת כזאת אין עניין להתרחב ולהפוך לצבא שני אלא להרתעת ערבים מפיגועים ולנקמה) לא בטוח שרבנים יצעקו בבהלה.

הבריטי של הוד מלכותה (גרסת הבטא של ראשית צמיחת גאולתינו).

ולא חזר בו.
ואין שום סיבה להגיד שהגר"ש ישראלי והגרמ"צ נריה חזרו בהם, בוודאי כשלא הגר"ד ליאור, הגרז"ב מלמד והגר"י אריאל (שהם למדו מהם) - אומרים שאין מקום למחתרות יהודיות.

והיא פעלה לאחר קום המדינה, ובכ"ז גדולי הדור התנגדו אליה.

כך ממיר כתב.

אם כך, אז אם הרב אליהו שליט"א היה חבר פעיל בברית הקנאים, וגדולי הדור התנגדו לברית הקנאים - משמע שלשיטתך הרב אליהו הוא לא מ"גדולי הדור".

ואז חוזרים לשאלה הראשונה שלי - לפי מה נמדד ה"גדלות" של ה"גדויילים" שלך? לפי רמת ההזדהות שלהם עם דעותיך?

אבל ההתנגדות היא בפומבי בלבד כי הם לא רוצים להיות בחקירה בשב"כ כל יומיים....

כאילו גדולי הדור עושים משהו עם חשבון לכל מיני דברים כאלו.
כתוב בתורה "לא תגורו", וזה ממש זלזול לומר שרבנים יחתמו רק בגלל לחץ וכדומה.

מאוד לא יפה איך שהתבטאת על הרב מרדכי אליהו שליטא.

לא זכור לי שכתבתי משהו פוגע ברב אליהו שליט"א.
ועוד שאני אכתוב על רב שכל המשפחה שלי פוסקת כמוהו? (אני אישית לא).

הייתי השבת בחברון והרב שלום ארוש שליט"א נתן שם שיעור, ובדבריו הזכיר שברוך גולדשטיין הי"ד הקדיש לו איזה ספר , ואמר שהוא (ברוך גולדשטיין הי"ד) היה יהודי צדיק (משהו כזה, לא זוכר בדיוק ת'מילים) וש'חבל על דאבדין' וכו' וכו'.

והציל הרבה אנשים.

בכל אופן, השרשור התחיל מעדן נתן זאדה הי"ד.

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...