אבל אני לא אגיד כי כולם פה התנפלו עלי על איך שאני מדברת על יהודי...

אפילו אם נאמר שהוא רשע, לא אומרים על כל רשע - ימח שמו. זה מוגזם לגמרי.

אני לא מסכים עם דעותיו, אבל על עצם מה שהוא עשה - יכול להיות שהוא פוסק בעניין סירוב פקודה כמו הרב ליכטנשטיין שליט"א, שפוסק שאסור לסרב פקודה.

א') הגאון ר' זלמן ברוך מלמד שליט"א כתב:"אני מכבד מאד את הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל. ואולם אני מניח שאף תלמיד בישיבתינו לא ישתתף ח"ו באיסור תורה זה. על כן אין מהצורך לדון בשאלתך."

http://www.yeshiva.org.il/ask/?cat=31

ב') הרב אליעזר מלמד שליט"א:

"עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה, צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב - האם ייחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל"

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=228&id=3388&q=הרב%20ליכטנשטיין


שוב, אני לא מסכים לגמרי עם מה שהוא אמר, אבל על עצם המעשה - יכול להיות שהוא פוסק כמו הרב ליכטנשטיין.

הגרז"ב שליט"א כותב שבישיבתו, שהולכת אחרי רב אברום, שפוסק שזה איסור תורה - לא נראה לו שיש תלמיד החושב לעשות מעשה כזה. אבל מי שהולך אחרי הרב ליכטנשטיין, יכול. הבאתי את זה בעיקר כדי שלא יהיה פיתחון פה לביזוי ת"ח, כי יש כמה שהרב ליכטנשטיין והרב עמיטל 'לא נראים' להם.

וסתם להבהרה, כשכתבתי שאני לא מסכים לגמרי אם מה שהוא כתב - התכוונתי שאני לגמרי לא מסכים (זה יכול להישמע שונה).

פה לא מדובר על סירוב פקודה, אםזה היה המצב אזהייתי מבין(לא מסכים) אוליי יש לו סיבות לו לסרב, אבל פה מדובר על מקרה שבו הצבא לא חייב אותו להשתתף, אך הוא בכל זאת שש אלי קרב, כדי לבצע את משימת גירוש היהודים בנחישות ובאכזריות.

אין הרבה רשעים יהודים שאומרים עליהם 'ימח שמו', והוא בוודאי לא נכלל ברשימה.

אפילו אם לא חייבו אותו, תראה את עצם המעשה. - הוא גירש יהודים מביתם, ומותר לחייל לעשות את זה ע"פ הרב ליכטנשטיין, לכן הוא לא עבר פה על איסור.

ברור שה"חומרא" הזאת לגרש יהודים מביתם היא לא קדושה וטהורה, אבל יש הבדל בין אי-נקיות ('נקיות', במובן של מסילת ישרים) לרשעות. צריך להבחין. עם הדעות הללו אין להסכים לחלוטין, אבל לא צריך לזרוק מייד תוארים.

הרב ליכטנשטיין פסק שאסור לסרב פקודה, הוא לא פסק שמותר לגרש, פה מדובר במקרה שהבנאדם יכל לא לגרש יהודים בלי לסרב פקודה אך הוא בחר לשוש אלי קרב ועוד העז לומרשהוא גאה בכך שהמשימה בוצעה.

לא שאני משכימה אותו ח"ו

אז מי שפוסק לפי הרב ליכטינשטיין שיילך לפנות?1 איזו שטות! שיפסיק לפסוק כמו הרב ליכטינשטיין! אתה חושב שאחד הרבנים שהזכרת קודם היה אומר למישהו לפנות כשהוא היה בא אליו פנים אל פנים? אולי לא היה אומר לו לסרב פקודה בקול רם כמו שהם אמרו לתלמידיהם. אני בכלל לא מבין את המחשבה הזאת-אם הרב שלי פוסק לי שמותר לי לאכול חזיר אז אני יאכל? נו באמת.

החיים הם ל א שחור-לבן. ויש דעות אחרות, שיתכן שהן צודקות...
הרב ליכטנשטיין הוא רב גדול, ואם הוא פוסק שאסור לסרב - כנראה שהוא מצא שהדבר מותר. מי אתה, מר אליסף, שתאמר לו ולרב זלמן מלמד (ולעוד כמה רבנים) שזה לא בסדר?!

נו, באמת. אתה באמת חושב שרב גדול יאמר לך לאכול חזיר?

ואני זה שהולך פה לפי הרבנים,לא את,חכמלוגית. ואם יש רב שמתיר לפנות יישוב בא"י,הוא גם יכול להתיר אכילת חזיר,למה,את חושבת שזה יותר חמור?

תתחיל לקבל את הרעיון, שיכול להיות (רק יכול להיות) שלא רק אתה צודק. שיש עוד דרכים.

לא אמרתי שהרב זלמן מלמד מתיר פינוי ישובים. הוא רק אמר שמי שתלמיד של הרב ליכטנשטיין (מן הסתם הוא התכוון ל"תלמיד" ממש, לא מישהו שהחליף רב לצורך העניין) - יש לו על מי לסמוך. כמובן שזאת לא דעתו האישית, אבל...

הוא לא יתיר אכילת חזיר, מכיון שזה דבר אסור מפורש. אבל פינוי ישוב בא"י (אחרי החלטה מדינית, ושבין כה וכה יתבצע וכו' וכו', עוד מלא סיבות) - זה לא דבר ברור כל כך, ויש הרבה תנאים - ולכן הוא יכול להתיר.

שלא תבין לא נכון, אני בעד סירוב פקודה במצבים מסוימים.

נ"ב: אני לא הולכת עפ"י רבנים, בגלל שהם לא תומכים בדעה שלך?

לי אליכם.

לא,את לא הולכת אחרי רבנים כי אני הולך אחרי גדולי הדור,ואם אנחנו לא מסכימים,אז כנראה שאת לא.

הרב ליכטנשטיין מספיק גדול בשביל לפסוק בעניין סירוב פקודה.לך לפי הרב שפירא, אשריך, ותלמידיו של הרב ליכטנשטיין ילכו אחרי רבם.

אדם שיילך ויפנה,ולא מעניין אותי ע"פ איזה רב הוא עשה את זה,הוא אידיוט,בוגד,ואין בי שמץ כבוד אליו.

כתוב בגמרא "כל המזכיר שם רשע ואינו 'מברכו' עובר בעשה שנאמר:ושם רשעים ירקב.

יש רשעים שאומרים עליהם "שם רשעים ירקב", וה'מיוחדים' - אומרים עליהם ימח שמם.
גם המשנה במסכת יומא, כותבת "שם רשעים ירקב", ולא ימח שמם.

אתה רוצה להשמיד את זרעו מעל פני האדמה?

גדלים יהודים שמבינים שצריך להיות נאמנים למדינה לפני התורה. ברור שרועי לא גירש כי הוא פוסק כמו רב כזה או רב אחר אלא רק בגלל הרצון המטופש להוכיח נאמנות למדינה בכל מחיר.

הנה סימן שאפשר להיות מספיק חכם בשביל חיל האוויר אבל מטומטם גדול (ע"ע דן חלוץ). השתתפות בגירוש מעידה על בגידה במדינה ולא על היותנו חלק בלתי נפרד ממנה.

לא חייבים להסכים, אבל אסור לבזות בגלל זה.
אגב, הערה: הרב ליכטנשטיין הוא חתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל מבוסטון, והוא ממשיך את דרכו (ולכן דרכו שונה מתלמידי הרב קוק והרב צבי יהודה).

זה המכתב של הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל לתלמידי ישיבת הר עציון (ובנותיה בעוד מקומות בארץ, ויש לרב עמיטל והרב ליכטנשטיין לא מעט תלמידים):


ב"ה, ה' לפ' מה טבו אהליך יעקב
ז' תמוז תשס"ה


לכבוד
תלמידי ישיבתנו די בכל אתר ואתר,
השלום והברכה,

הננו בזה להביע את דעתנו, בקציר האומר, ביחס לשאלות מפתח המתעוררות בימים אלה:

א) אנו חוזרים בזה על דעתנו הברורה, שהובעה מזמן ובכמה הזדמנויות, שעל חיילי צה"ל לקבל את מרות הממשלה והצבא ולבצע, כמיטב יכלתם, פקודות שבהן יצוו ביחס לתכנית ההינתקות ובמישכה.

ב) לתלמידי הישיבה אחריות מיוחדת, דוקא בימים קשים ובתקופת דילול שורותיהם, להתאמץ לחזק את פן תלמוד תורה ועבודת ה' ברמה האישית, ולבצר את בית המדרש, בו מגדלים תורה ותפלה.

ג) כל המגיע להתכנסות בה יתכן ויעמוד מול כוחות הצבא ו/או המשטרה – במיוחד, אם הוא בן תורה, וקל וחומר, אם יש לו זיקה לצה"ל – נדרש, בכל לשון של בקשה ותביעה לכבד את החוק ולפעול בהתאם לו, ולהימנע לחלוטין מכל פגיעה, פיזית או מילולית, בכוחות אלה, המבצעים את המוטל עליהם בנאמנות.

מי יתן ויערה עלינו אדון כל רוח קדשו ממרומים, ולא נדע פרץ וצוחה ברחובותינו ובחברתנו.


בברכת התורה והמצוה,


הרב יהודה עמיטל הרב אהרן ליכטנשטיין
ראש הישיבה ראש הישיבה

המכתב מדבר על חייל שקיבל את הפקודה, ולא על חייל שהתנדב לכך

קודם כל, ברור שיש כאן מחלוקת בין הרבנים, ולא סתם - אלא מחלוקת רצינית.

בכל אופן, דעת הרב ליכטנשטיין (וקל וחומר לפי דעת הרב עמיטל) היא שאסור לסרב פקודה, ואין בעיה הלכתית להשתתף בהתנתקות.
לכן, שוב - יש פה ללא ספק אי-נקיות, אבל רשעות (במעשים לפחות) אין פה.

ב"ה, ל' בסיון תשס"ה

הרהורי ימי פקודה

תומכי הסרבנות מבין רבני ישראל זכו בימים אלה לתגבורת מכיוון בלתי צפוי לחלוטין – לשכת המטכ"ל וסביבתו. ההצהרות האולטימטיביות שהופנו בתמצית, מפי הרמטכ"ל עצמו, וביתר הרחבה, בשם מקורביו, בכתבה מפורטת ב"מעריב" – לעבר מוסדות הציונות הדתית המעורים בחיי צה"ל וכלפי ראשיהם ומחנכיהם, אמנם לא נועדו לכך. מטרתם מן הסתם היתה להפעיל לחץ, שיבהיר לבעלי השפעה בשדרות העולם הדתי הלאומי כי רצוי להם, פרגמטית ומוסרית כאחת, לפסול את רעיון הסרבנות ביחס לביצוע ההינתקות ולגונזו; לשכנעם כי טובת האומה וקידום מאווייהם מחייבים הכרה בחיוניות לכידות צה"ל על פני הגשמת שאיפותיהם האידיאולוגיות.

אך דא עקא, חוששני כי ההצהרות המאיימות החטיאו את המטרה, וכי האזנים שהיו אמורות להיות כרויות לשמיעתן קלטו מסר שונה למדי. למרות נימת התקיפות, מקננת חששה שמא אנו עדים לחולשה מוסווית, הנעוצה באכזבה, מובנת כשלעצמה, מציבור ומנהיגותו, שצה"ל התרגל לסמוך עליהם, ואשר לעת מבחן, עלול לנטוש אותו; ושקיים, בנוסף, תסכול שקשור בחשש מאבדן שליטה. נוצר רושם – המצער למכביר את כל מי שצה"ל וכבודו קרובים ללבו – שהצבא הרים ידים במערכה ההסברתית על לבבות החיילים, ומשנטש את שדה הויכוח, נאלץ להפעיל את כח הסמכות; שמשהרגיש באזלת היד המושטת העדיף לשלוף את האגרוף הקמוץ. אם כך פני הדברים, אין לנו אלא להצטער עמוקות, שכן אנו רוצים להאמין כי חוסן צה"ל בנוי במידה רבה על רמתו המוסרית והרוחנית.

שנית, ההצהרות שהופרחו מקשות למדי דוקא על רבנים, אשר עמם אני נמנה מזמן, הפועלים להוציא את אופציית הסרבנות משיח הציבור הדתי ביחס להינתקות. במקרה הטוב, פעולה כזו לא היתה אמורה להיות קלה, שכן דמויות בולטות במנהיגות התורנית של ציבור זה, ולהן תלמידים רבים בשורותיה, דוגלים באופציה זו; ובחדותה הפשטנית, היא קורצת להרבה צעירים. עם זאת, החלה לקנן תקוה שניתן לגבש חזית של אנשי תורה ומרביציה שתוכל להוות משקל נגד, באופן שאף אם לא יהיה ניתן לבער את התופעה לחלוטין, יתאפשר, לפחות, צמצום משמעותי של היקפה. אלא שכאן, למגינת לבנו, נטרפו לנו הקלפים. ברגע שהוקעת הסרבנות נתפסת, ולו למראית עין, ככניעה ללחצים ולא כביטוי לעמדה השקפתית והלכתית; כאשר היא יכולה להיות מוצגת כהתרפסות הנגועה בשמירה על אינטרסים אישיים ומוסדיים, לעומת עמידה איתנה, מתוך מסירות נפש, על כבוד התורה, לומדיה ומלמדיה; כאשר אדם עלול להצטייר, בעיני עמיתיו ואולי אף בעיני עצמו, ובעיקר, בעיני הדור הצעיר, כפודל של הפיקוד הצבאי, הסיכוי שרבנים המכבדים את עצמם יצטרפו לחזית המוצעת, הולך וקטן. כך מבחינה הלכתית – חובת קידוש השם מחריפה ככל שאדם מישראל נתון ללחצים ואיומים – וכך מבחינה פסיכולוגית. ומכאן, שמנסחי הצהרות שעלולות להרתיע את אוהדיהם ולהקצין את מתנגדיהם, ספגו גול עצמי.

ובכן, אמנם הושמעו היגדים מיותרים, מצערים, ומאכזבים. אינני חושב, חס וחלילה, שמדובר בשאיפה לרסק את הציבור הדתי-לאומי או לדכאו; אך במאמץ להגיע לרמת כיפוף ידים היתה בהחלט טעות בשיקול הדעת. ברם, לא זאת השאלה העיקרית שצריכה להעסיק את רבנות הציונות הדתית כיום, ואסור שנסתנוור מהיבטיה. אחריות שוללי הסרבנות בשעות ובשבועות שעלולים להיות הרי גורל עבור המדינה ותושביה, הינה להתעלות מעל מכשולים ומשגים, להביע נכונה את עמדתנו, ולמנוע סחף בשורותינו – וזאת, אף בהעדר קונצנזוס לגבי יוזמת ההינתקות כשלעצמה. ההשלכות, ברמת הפרט וברמת הכלל, בטווח הקצר ובעתיד הנראה לעין, משוועות "לא תוכל להתעלם", וחס לנו ואל לנו להיגרר אחרי היבטים שוליים בדרך לליבון והבעת עמדה.

משנתנו מורכבת אבל סדורה; והיא מתייחסת לשני מישורים. ברמה אחת, יחסית פרגמטית, גם מי שחושב שזכותו וחובתו ההלכתית והאזרחית, לסרב לפקודה מסוימת, ללא כל חשש למרד במלכות, חייב לשקול, בכובד ראש מירבי, את ההשלכות וההשפעות של נקיטת עמדה, שאפילו אם היא מוצדקת בבדידותה, עלולה להניב תוצאות הרסניות ואפילו להמיט אסון על הצבא ו/או על החברה. אין שום יכולת, מוסרית או אופרטיבית, להפריד בין הדבקים, ולדון בנקודה בניתוק מן המכלול.

בהקשר הזה, יש לציין לפחות שלשה סיכונים. ראשית, קיים חשש התפשטות התופעה. לא צריך לדבוק במשנת קנט כי החלטה מוסרית היא כזו שאם כולם יאמצו אותה יהיה זה לברכה, כדי להפנים משמעות הסכנה הזאת. בעולם נקיי הדעת המוחלטים, קיים לא פעם רצון שזכות הסירוב תהיה שמורה להם אך שכל השאר יהיו צייתנים שלווים. בפועל, כמובן, מצב כזה, מעבר לבעייתיותו המוסרית, אינו יכול לשרור. כל אחד עם עקרונותיו ונימוקיו, וככל שהתופעה פושה יש לכך משמעות לגבי פיקוח נפש ממש. ידי צה"ל הולכות ונכבלות, כושר עמידתו כלפי פנים וכלפי חוץ נשחק, ומעמדו כגורם מרתיע נפגם, על כל המשתמע מזה לגבי בטחון המדינה.

פגיעה ברמה זו כמוה כאבדן כלי מלחמה, כהשמדת מלאי טנקים או מטוסים. אך קיים כאן, שנית, רובד נוסף, היות ולא מדובר בפן הצבאי והמבצעי גרידא אלא בהיבט האנושי והחברתי. לכידות הצבא, הנשיאה המשותפת בעול המשותף, קירוב הלבבות והעמקת ההבנה והאיכפתיות ההדדית – כל אלה נכס לאומי היקר מפז, בר משמעות עמוקה לגבי המתרחש בין שורות הצבא, אך המשפיע, הרבה מעבר להן, בשדרות החברה כולה. השירות הצבאי מאפשר מפגש בין פלגים שונים של העם – וזאת, במסגרת אשר דגליה המרכזיים מתנוססים מעבר ומעל לאינטרסים סקטוריאליים ואישיים, ברמה לאומית. פלגנות עלולה לפרום את המרקם החברתי שבצה"ל, ולהפוך את החיכוך הבונה והמקרב למפריד ומנגיד.

שלישית, קיים גם מחיר פנימי, אותו משלם דוקא הציבור הדתי-לאומי. לכידות לאומית אינה רק צורך הצבא או המדינה במרחביהם. היא צורך חברתי ורוחני של קהל שומרי תורה ומצוות כשלעצמו. ערכי אחדות ישראל וחובת הערבות ההדדית לא יובאו לבית המדרש משדות זרים. הם צמחו בתוך אהלה של תורה ושם הם גם צריכים למצוא ביטוי. הדברים נכונים כלפי כנסת ישראל בפיזורה אך, כמבואר במהר"ל על יסודות הגמרא בסנהדרין (מג, יש להם משקל נוסף בארץ ישראל, בה הזיקה הקיומית האורגנית בולטת; וכפי שנרמז בירושלמי בסוטה (ז: ה), במיוחד בזמן שלטון ישראל בביתו. למרבית הצער, המאבק הממושך והנוקב מסביב לעצם ההינתקות, תרמה להתרחקות מן הציבור הכללי, ולדילול הזהות הלאומית הכוללת, אצל רבים אשר לא מזמן היו רוממות הלאומיות בגרונם. וחבל.

זיקתנו להיבט זה רבת-אנפין. במונחים שהוטמעו בתודעתנו דרך "קול דודי דופק" של מו"ר הגרי"ד סולוביציק זצ"ל, ישנה, ראשית, ברית הגורל המושרשת בעבר משותף ומעורה בחשיפה עכשווית משותפת לסיכונים: הסירה הקולקטיבית בה יושב בית ישראל, לעתים כמיטלטל בסערת ים, ולעתים כשוכן בחוף מבטחים. שנית, אשר לברית היעוד, המסכת הערכית והחזון ההיסטורי ואפילו אסקטולוגי המאגדים , אנחנו אמורים להתחבר לציבור הכללי כפלים. ראשית, דרך התכנים המהווים חלק מחזוננו הרוחני אשר מקובלים גם על הציבור הכללי והמהווים חלק ממטען עגלתו, גם כאשר אינו מוכן לאמץ את כל משנתנו. ובנוסף, אנו קשורים באמצעות מאמצינו להעניק לאותו ציבור ידיעת והערכת – מי יתן, עד כדי הפנמה אמונית – של אותם התכנים שכיום טרם מקובלים עליו. שמירה על הקשר עמו – לא כפוזה ולא כמהלך טקטי אלא באמת ובתמים – הינה, אם כך, צורך קיומי של הציבור הדתי-לאומי; ואם תרצו, כביכול, של הקדוש ברוך הוא. המצוה לאהבו, כוללת, על פי דברי הספרי, החובה להאהיבו "אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן". מחובתנו, אם כך, להיזהר משנה זהירות מיוזמות וכיוונים שלא רק שאינם מאהיבים מלכות שמים אלא עושים, חלילה, את ההיפך. ביחס למרכיב זה, כלגבי האחרים שהועלו, אין פשר הדברים שבשום פנים ואופן, באף מצב, לא ננקוט בדרך שתעורר תרעומת, ושנתרגל לרקוד אך ורק לפי צלילי הציבור הכללי. הנקודה הינה כי מוכרחים להעריך נכונה, בבואנו לשקול שכר כנגד הפסד, מימדי ההפסדים הכבדים אשר, במציאות העכשווית, עלולה הסרבנות לגרום.



המישור השני הינו הענייני והממוקד. באיזו מידה, כאשר אנו מתעלמים מהשלכות עקיפות, סרבנות מוצדקת, אם בכלל, והאם ההצדקה הנדרשת קיימת ביחס להינתקות הממשמשת? אשר להתוויית מדיניות עקרונית, קווינו המוסריים וההלכתיים ברורים. אם ולכשניתן לבודד את המישור הזה מקודמו - ויש לחזור ולהדגיש כי, בנידון שלפנינו, בידוד כזה כרוך בדיני נפשות ממש – בהחלט יכולות להיות נסיבות בהן סרבנות לא רק מתאפשרת אלא מתחייבת. בויכוח עתיק היומין בין אנטיגון לבין קריאון, מצפון מוסרי ורגיש, ועל אחת כמה וכמה, מצפון דתי, יעמוד לצידה. והרי, בעולמנו, ההכרעה הזאת מעוגנת בהלכה מפורשת: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו" (רמב"ם, מלכים, ג: ט). עיקרון זה אף מקובע במורשת צה"ל, המאששת ומאשרת סירוב ככל שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל – באופן שאין כאן התנגשות בין המסכת ההלכתית לבין אתוס הצבא, אם כי ייתכן, כמובן, שוני בהגדרת ה"חוקי".

ברם, אשר ליישום העיקרון, אסור לנו להפעילו עם אצבע קלה על ההדק. אפשרות טעות בהשוואות ובדמיון מילתא למילתא, הינה סכנה מתמדת – ובמיוחד, כאשר מדובר בנושאים טעונים, המעוררים רגשות העלולות לשבש את ההגיון. ושוב, מודעות לסכנת השפעות עקיפות אמורה לצמצם, כפי שכבר הודגש, את מימדי הפעלת העיקרון למקרים קיצוניים, אף כאשר, ברמה התיאורטית, הוא נשאר איתן. אולם במקרה הנוכחי, הבעייתיות שבנפנוף בו מעורה בהתעלמות מהבחנה קריטית.

ככל שפותחת ממשלה ביוזמה אשר, לפי אמות מידה הלכתיות, נטולת כל הצדקה וכרוכה בעבירה על איסורים, ברור שאדם המחוייב לעולה ולעולמה של הלכה, לא יטול בה חלק. אם מניעיה זרים לפרמטרים הלכתיים ואין בפוטנציאל הגלום בתוכה תוכן המצדיק, לפי כללי התורה והמצוה, סטיות מהמערכת השיגרתית, אין ליוזמה ולפקודות המתלוות אליה כל תוקף, ובמישור זה, הענייני והממוקד, שומר מצוה ירחק הימנו. אך אם מדובר ביוזמה אשר, לדברי מציעיה, וברמה מסויימת של סבירות בעיני משקיף אובייקטיבי, יש בה כדי לקדם יעדים אשר, אף לפי כללי ההלכה, מתירים, מצדיקים, ואולי אף מחייבים, סטייה מאורח חיים הלכתי שיגרתי, אין כאן עימות כלל ועיקר בין דברי הרב ודברי העבד, והחסיד שבחסידים יאות להיקרא לדגל ולהיענות לצו המלכות.

הבחנה זו פשוטה וברורה, ואינני מעלה על דעתי שבעל הלכה רציני יחלוק עליה. ובכן, בכל הנוגע לסרבנות ביחס להינתקות, השאלה איננה, האם פינוי יישובים כמוהו כחילול שבת. כלום אין ראשי ישיבה המתבטאים במטבע לשון זו שולחים את תלמידיהם לצבא "לחלל" שבת בפעילות מבצעית מדי שבוע? הם שולחים אותם, בהבנה ובהסכמה מלאה; ולא עוד, אלא שאינם רואים בכך מעשה עבירה שנדחה מפני מצוה הגוברת על האיסור, אלא ביטוי חיובי וחיוני לפקודת "וחי בהם". ליראים ושלמים שהיססו לעשות מלאכה לצורך פיקוח נפש היה ר' חיים מבריסק מעיר האם הם גם מצירים כשמזדמנת להם ברית מילה בשבת. וכבר קדמו בעל ה"אור זרוע" שדחה על הסף לבטים של פונים ששאלו האם הם זקוקים לכפרה על שעסקו במלאכות הצלה בשבתות. אפשר להצטער עמוקות על הצורך העובדתי לסטות משיגרת שלוות השבת כדי להשיג יעדים המתירים זאת. אך אם הצורך קיים, אין מקום להתייסר על קיום צו השעה שהוא צו ההלכה.

ביחס להינתקות, אם כך, השאלה הינה לאיזו משתי הקטגוריות שצויינו לעיל היא שייכת, לזו שמתווה מעשי עבירה ללא מתיר באופק, או לזו, שייתכן, ולו מספק, שכוללת מרכיב מתיר ביסודה. שאלה זו כשלעצמה מתפצלת לשני ראשים, הממשלה טוענת (אמנם, לעתים, בהסברה רופפת) שמדובר בתכנית אשר, על כל היבטיה, בראיה רחבה ולטווח ארוך, תשפר את מצבנו המדיני והבטחוני, תחזק את חוסננו החברתי והכלכלי – אשר, גם לו, משמעות בטחונית בטחונית לא מבוטלת – ותצמצם סיכויי פריצת מלחמה. במלים פשוטות, היא סבורה כי תכניתה תניב הצלת חיי אדם – שיקול הלכתי ממדרגה ראשונה. ומכיוון שכן, יטענו סניגוריה, ראוי, הלכתית, לציית לפקודותיה בנידון. החולק על מסקנה זו יכול לנקוט באחת משתי עמדות, ניתן לטעון, כפי שהתבטא הרב גורן ז"ל בקראו לסירוב פקודה בהקשר אחר, כי שלימות ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש. בניסוח קיצוני, ניתן לערער כי גם אם יזובו במערכות הקרב רבבות נחלי דם, אין לוותר על שטחי ארץ ישראל; ומכאן, החובה לסרב לפקודה המקדמת את ביתורה, ברורה, גם לו היינו מניחים שתקוות הממשלה תתממשנה.

לחילופין, ניתן לטעון כי אמנם, לו הצפי היה ריאלי, שיש מקום לאמץ את התכנית ולפעול ליישומה, כמו ב"חילול" שבת, משיקולי פיקוח נפש. אלא, טוענים שולליה, אין להתייחס לצפי ברצינות – אם מפני שמתוך אמונה ובטחון אנחנו סמוכים ובטוחים ששומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואם מפני שניתוח אובייקטיבי ואפילו חילוני לחלוטין יניב את המסקנה שמדובר במשאלות לב וחלומות באספמיה. ומכאן, שכל פקודה הקשורה ליוזמה קוראת לעבירה על דין תורה נטו.

אשר לטיעון הראשון, הוא משתלב בנוף יותר כללי של ליבון הצבת קדושת חיי אדם לעומת קדושת אדמה, וקביעת מעמדי עם וארץ; ולא כאן המקום לרדת לעומקו או להקיפו. רק אציין כי אודה ולא אבוש כי אני בא מבית מדרש, שכמה מיריבי רואים אותו כנגוע בגלותיות, שאמנם רגיש מאד לחיי אדם בפרט ולפן האנושי בכלל. אך אני מקווה כי אף החולקים על הדגשי כור מחצבתי מכירים בצורך להתחשב במימדי שכר והפסד לשני הכיוונים. תקוותי הינה, אם כן, כי גם הם ישכילו לשקול כי אם יתאמת תרחיש הממשלה להצלה המונית מצד אחד תמורת נסיגה מחבל ארץ אשר, אם אי פעם נגיע לשלום, אין סיכוי משמעותי שיישאר בידינו, שניתן, ובאחריות ובאהבת העם והארץ כאחת, לקבל את התכנית.



התייחסותי לטיעון השני שונה, אך מסקנתי לגבי משקלו ביחס לשאלת הסרבנות, דומה. אבהיר כי, להבנתי, אין לאף אחד ערובה שהתכנית, אם תבוצע, אמנם תצליח, ואינני משוכנע שהיא תשיג את יעדיה. אני מבין את הספיקות שמתעוררים לגביה ואת החששות שלא רק שהמצב הבטחוני לא ישתפר אלא, חלילה, שאף ייגרע. ואזני כרויות לרחשים שאם כבר נותנים, היינו צריכים להשיג תמורה ולבצע את הנסיגה כחלק מעיסקה דו-צדדית, ואולי כוללת. אך השאלה איננה האם ברור שהיעדים יושגו, אלא האם ברור שלא יושגו. מסקנת סוגיית פיקוח נפש במסכת יומא (פה הינה כי אף ספק פיקוח נפש דוחה שבת, וכך, מקדמת דנא, נהוג בכל תפוצות ישראל. השוואת ההינתקות עם חילול שבת לא תספיק, אם כך, כבסיס לסרבנות. חייבים, בנוסף, לדרג את שלימות הארץ מעל ומעבר לשמירת שבת – אם מפני שהיא, מהותית, יותר חשובה או מפני שיש להבחין בין מעשה "חילול" נקודתי וחולף לבין פגיעה במרקם הלאומי, שעלולה להתמיד כצלקת קבועה עד ביאת גואל צדק. או, לחילופין, אפשר לקבוע מסמרים כי אין כאן, בכלל, ספק או צל של ספק וברור לכל בר דעת שהתכנית נידונית לכישלון חרוץ.

קשה למצוא סימוכין הלכתיים לנקודה הראשונה ובסיס עובדתי לשניה. ההערכות אמנם שנויות במחלוקת, בתוך הצבא ומחוצה לו, ובמציאות כל כך מורכבת ומסובכת ודאי שיש מספר משתנים שלא ניתנים להגדרה מדוייקת. אך עובדה זו נכונה לגבי שוללי היוזמה כלגבי מצדדיה. להצהרות הבוקעות ועולות מכיוונים מסויימים (למרבית הצער, לעתים, אף מלוות בצפיית שמחה לאיד; שיוסיפו, לפחות, "חס ושלום" בתחזיות הקודרות) כאילו אין סיכוי להצלחה, ושממילא מדובר ביוזמה בלתי חוקית בעליל אשר מעליה מתנוסס דגל שחור, אין שחר. ההנחות הנלוות – כי הכל נובע מקשר רשעים או אבדן פתאומי של "חכמת חכמיו"; שראש הממשלה וכמה משריו נפלו על הראש, ובגדו במורשתם ובמרעיהם, והחליטו להיפרד ממכורת אבות תמורת נזיד עדשים אישי או לאומי, פשוט מעליבות. ברור שאין לדבר על הצלחה מובטחת אך גם צריך להיות ברור שאין לנבא כשלון מובטח. אין להתעלם לא מן הסיכונים ולא מן הסיכויים. ואל נשכח כי אבדן הרוב היהודי במדינה, עליה דובר רבות, טומנת בחובה סיכונים בטחוניים, רוחניים, וקיומיים כאחד – וגם את זה צריך להביא בחשבון. לו התכנית היתה מיועדת לרכישת ד.וי.די. לכל משק בית, היה קל, הלכתית וערכית, לדחותה. אך כאשר היא פונה לעבר קידום שלום ובטחון, ההכרעה יותר עובדתית מאשר עקרונית; ובמישור הזה, מידי ספק לא יצאנו.

בשורה התחתונה, אם כן, אנחנו – הממשלה, הצבא, וקל וחומר, האזרחים ומנהיגותם הרוחנית – שרויים במציאות מעורפלת. במידה, אולי ניתן לדבר בהקשר זה אף על ערפל הלכתי, שכן קשה להגדיר רמת מינון הספק המצדיק חשיפה לסיכונים; והרי הכרעה בפרט הזה נתונה, מן הסתם, לבעלי הלכה היושבים על מדין. אך במישור האופרטיבי, הכרעה בנקודה זו לא תפזר את הערפל כל עוד אין אפשרות לדעת מה המינון הקיים, בפועל. גם אם נסכים כי פוסקים הם שיגדירו רמת הסכנה והתועלת המתירה אכילה ביום הכפורים, רק רופאים ידעו לקבוע עד כמה סעודה מסויימת נחוצה לחולה פלוני. במקביל, בשאלות מדיניות הלוטות בעלטה, ההכרעה אמורה להיות בידי הממשלה. בחלק, מפני שיש לה כלים ופרספקטיבה שלא תמיד עומדים לרשות אחרים. אימרת ראש הממשלה, "מה שרואים מכאן לא רואים משם", איננה סיסמה נבובה. היא הוכחה, בארצות ובתקופות שונות, כאמת מוצקת; ולא חסרות אותות לכך – עמדת המפלגות האמריקאיות לגבי העברת שגרירותם מתל אביב לירושלים הינה דוגמה נוחה ועדכנית – בימינו. אך, בעיקר – מעבר לנגישות למידע וחשיפה לאילוצים וללחצים – בגין מעמדה. אין ודאות מוחלטת שהערכותיה המציאותיות נכונות, אך יש ודאות מוחלטת שהיא המימשל, ושזכותה וחובתה למשול. אין סמכותה חובקת זרועות עולם והיא איננה נטולת מצרים. במדינה מתוקנת, קיימת מערכת חוק ומשפט, המאפשרת הבחנה בין דינא דמלכותא לבין חמסנותא דמלכא. אך בנקיטת יוזמות בתוך תחומי סמכותה וקבלת החלטות בנידון על פי הערכת המציאות, דעתה ורצונה הם הקובעים. אמנם קיים ויכוח, שלא כאן המקום ללבנו ולמצותו, לגבי מעמד "דעת תורה" כבעלת סמכות בשאלות מדיניות וחברתיות שהן בגדר דבר הרשות ואין להן תוכן הלכתי מובהק. אך גם הגורסים כי היא תקיפה רואים בכך דרישה מהמימשל להישמע להכרעתם של תלמידי חכמים בתחומים אלה. ברם – פרט למוקדים כיציאה למלחמת הרשות המצריכה אישור סנהדרי גדולה – אין בציות כזה תנאי לחוקיות החלטת מלכות בנידון.

בכל הנוגע לסרבנות ביחס להינתקות, זו הנקודה הקריטית. כאשר שורש הויכוח יותר עובדתי מאשר נורמטיבי, לא יעלה על הדעת שכל חייל או כל קצין, כל עוד הוא במדים ובשירות הממשלה, יקבע שבת לעצמו ויתפוס, הוא או רבו, מקום הרמטכ"ל, שר החוץ, שר הבטחון, וראש הממשלה. אין בכך משום קיפוח מעמד מצפון היחיד, אשר, בנסיבות מסויימות וביחס לשאלות עקרוניות וערכיות מסויימות, מקומו ושעתו יפים לו. אין כאן קריאה לצייתנות עיוורת בכל מצב ובכל מחיר. יש כאן נימת תיחום מרחביו, חידוש המודעות לסמכות לגיטימית, ועידוד רגישות לאחריות קולקטיבית.

אני מקווה כי מובן מאליו שעמדתי איננה נובעת מאטימות כלפי בעיית ההינתקות וקשייה. לפנינו תופעה כאובה, וכאבה משולש. ארץ הקודש עלולה לאבד אבר מאבריה; העם נגזר קרעים קרעים; וכמה אלפי אזרחים הנאמנים למורשתם, ומסורים למולדתם, עלולים לספוג פגיעה בעולמם הרוחני ונישול מביתם וקהילתם כאחת. ברור שכל השיקולים האלה חייבים לעמוד בפני מקבלי ההחלטות, ואני מקווה שכך נעשה אבל משנפל הפור ותינתן פקודה, אלא אם כן תשנה הממשלה את דעתה, על חייל שזכה לשרת בשורות צה"ל למלא את חובתו, לתרום את חלקו, ולהתפלל שהקב"ה את עמו לא יטש ונחלתו לא יעזוב, ויכוון את המאורעות לטובה.

מסקנה זו מתבקשת, הן מצד השיקולים הפרגמטיים של חשש לפירוד והתפוררות – שהוא, כשלעצמו, שיקול עקרוני – והן בגין ניתוח ההיבטים העקרוניים של טיב ההחלטה וההכרעה, ומקומה בהלכה. אך בראייה לעומק ולטווח ארוך, אין להסתפק בסור מרע של הימנעות מסרבנות. עלינו, כמאמינים וכאזרחים גם יחד, לחזק את עשיית הטוב. תחושת הלכידות, הנחוצה לכל חברה, אבל במיוחד לחברה יהודית על כוונת אויבים, נפגעה במחלוקת הנוכחית. תהליכי פרימה ופירוד, אשר הולכים ומתפתחים זה כמעט שנות דור, מתעצמים, ושיקולים וזהות סקטוריאליים הופכים להיות דומיננטיים על חשבון בריתות הגורל והיעוד גם יחד. אף מי שחושב שאכזבת צמרת הצבא המדווחת, על כי הציבור הדתי-לאומי נוטש אותו לעת משבר, מופרזת, חייב להיות מוטרד, קיומית ומוסרית, מעצם העובדה שבמידה זו או אחרת, היא כנראה קיימת; והוא חייב לבחון מה עשינו או לא עשינו שתרם לכך. ברור שאין אנחנו יכולים להשלים עם הרבה תופעות הרווחות כיום ברחבי המדינה. אך בניתוק הימנה, אנחנו חושפים אותה ואת עצמנו לסכנות לאומיות ורוחניות כאחד. אחריותנו ושאיפתנו לדבוק בכל נימי נפשנו בעולמה של תורה, על חזונה הנרהב ועל כל קוצו של יו"ד שבה; ואחריותנו ושאיפתנו לדבוק בכל ישותנו בכנסת ישראל ובבניינה. לעתים, השילוב הזה קשה למדי. אך זאת המשימה; והיא מסוכמת בסיומת פרק קכ"ב בתהילים: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' א-לקינו אבקשה טוב לך".

זה פשוט כי היה כתוב לדוגמא - יומא פ"ה:, שזה הסימון המקובל כידוע במקום לכתוב "עמוד ב'", וכיוון שזה היה סמוך לסוגריים זה אוטומטית הפך לסמיילי.

www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=228gid=38838q=

כי במקרה הנ"ל הוא אפילו לא קיבל פקודה אלה התנדב לעשות אותה, מקרא שוב את המאמר.

ושוב, אפילו אם הייתה דעתו של הרב ליכטנשטיין כמו שכתבת, מבחינה עקרונית:
אין איסור לפנות יהודים מביתם.
לכן אותו חייל, שאנחנו מלמדים עליו זכות הגיונית שהוא פוסק כמו הרב ליכטשנטיין, לא עבר איסור.
ברור שלא צריך לשוש ולשמוח כשמפנים יהודים מביתם לכל הדעות, אבל מ-ע-ש-ה- אסור - לא נראה שהוא עשה (ובוודאי שלא לדעת הרב עמיטל).

סירוב פקודה

הרב שלמה גורן זצ"ל
הרבהראשי לישראל לשעבר
והרבצ"ר לשעבר

שאלה:האם חייל שקיבל פקודה לעקור ישוב יהודי ביש"ע חייב לבצעה בגלל שהיא התקבלה באופן דמוקרטי, או שהוא צריך לסרב פקודה?

תשובה:א' ברור כי לפי ההלכה חייל המקבל פקודה הנוגדת את חוקי התורה, עליו לקיים את ההלכה של התורה ולא את הפקודה החילונית.ק"ו ממלך,דרשו חז"ל במסכת סנהדרין מט',א' את המקרה(יהושוע א',יח'):"כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוינו יומת",יכול אפילו לדיברי תורה? תלמוד לומר:"רק חזק ואמץ ופירש רש"י, רקין ומיעוטין. שאם בא המלך לבטל דיברי תורה, אין שומעין לו.וכך פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים הי"ט:"מבטל גזירת המלך מפני שנתעסק במצוות,אפילו במצווה קלה,הרי זה פטור,דברי הרב ודיברי העבד, דיברי הרב קודמין. אין צורך לומר אם גזר המלך לבטל מצווהשאין שומעין לו. עאכו"כ שאין לציית לפקודה צבאית הנוגדת את מצוות התורה, והרי ברור שמצוות ישוב א"יחמורה, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה,שכמו ששנינו בתוספתא עבודה זרה פ"ד ה"ג, וכן שנינו בסיפרי דיברי רב פרת ראה פיסקה פ',הדורש את הפס':"וירישתם את הארץ וישבתם בה" אמור:ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה,ברור איפוא שפקודה מהצבא המפקירה את המצווה החמורה הזו, אין לה תוקף. מה אם מצווה דוחה את פקודותיושל המלך,עאכו"כ שהיא דוחה פקודות של צבא.
ומכאן תשובה לשאלה "האם צריך לקיים פקודה של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי",הרי גם המלך בישראל נבחר בצורה דמוקרטית כמובא במס' ברכות נ"ה,א': "אמר ר' יצחק:אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלחין הבציבור", והמלך מתמנה גם על פי נביא, ואעפ"כ אין כח בפקודת המלך לדחות מצווה כנ"ל, למרות שמעמדו של המלך עלה על מעמדה של כל ממשלה חילונית בישראל. בוודאי שאין בסמכותה של הממשלה להכריח חייל לעבור על מצוות התורה.
בנידון דידן לא רק מצוות ישוב א"י עומדת בפני הפקודה הצבאית אלה גם איסור "לא תחנם" שדרשו חז"ל במס' עבודה זרה כ',א':לא תיתן להם(לגויים) חניה בקרקע. וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' עבודת כוכבים ה"ד, שאסור למכור לנוכרים קרקע בא"י, כמו שכתב שם הרמב"ם:"ומפני מה אין מוכרין להם,שנא' לא תחונם, לא תתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם חניה בקרקע-ישיבתם ישיבת עראי היא". וכאן הרי פינוי הישובים מיו"ש הוא כדי להסגיר את האדמה של הישובים לערבים, שהיא עבירה כפולה ומכופלת, ובוודאי שאין לכפות על חייל לעבור כמה עבירות חמורות של התורה.

ותשובה נוספת בזה, הממשלה הזו אינה נשענת על רוב יהודי, אלא על קולות של ערבים, ומבחינת ההלכה אין לה תוקף של רוב, ולכן הוראת הממשלה לפנות את הישובים היהודים אין לה שום תוקף וסמכות של רוב העם. אי לזאת ברור שחיילים צריכים לסרב לפקודות לפנות ישובים יהודים בא"י הסותרות את מצוות התורה, ועל זה אמרו חז"ל,"דברי הרב ודברי התלמיד, דברי הרב שומעין".
בנוסף לכך, הרי מקרא מפורש הוא בתורה(במדבר ל"ג,נא'):"כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם...והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעניכם וליצנינים בצידיכם וצרו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".עאכו"כ שאסור לנו באיסור חמור לפנות ישובים יהודים שבנו אותם בעמלם ויושבים בהם יהודים, כדי להסגירם לערבים, שאין להם חלק ונחלה בארץ זאת.

שאלה: בזמן האחרון עורכים בצבא כל מיני סד"חים בנושא פינוי הישובים וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות ישובים, האם תבצע אותה? והרבה חיילים עונים שלא יבצעו. ואז נציגי חיל החינוך מנסים לשכנע אותם שהם חייבים לבצע את הפקודה, ואף מאיימים ומודיעים. להם שהעונש על סירוב פקודה ההוא חמור, ונדמה שאף קידומם בצבא יעצר אם יצהירו שלא יקיימו את הפקודה. האם החיילים חייבים לומר את כל האמת, ולהצהיר שלא יסכימו לפנות ישובים, או שמא מותר להם להסתיר את דעתם?

תשובה: על החיילים לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, שהרי "מדבר שקר תרחק" ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר שנאה נגדם, לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה בכלל, ויקיימו את מאמר חז"ל מילה בסלע שתיקה בשני סלעים".

ובימי סער וסופה אלה, כאשר דם ישראל נשפך כמים וממשלת ישראל עומדת להרוס את כל אשר הושג בדמם של בנינו, ורואים אנו בנפילתם ע"י מרצחים של גיבורי כח רוח מבין המתנחלים, בהגינם בגופם ורוחם על שלימות ארצינו הקדושה, בימים אלו העם כולו חייב להעלות על נס את בניו ובוניו המתנחלים ביש"ע מקדשי שם שמים, שעומדים יום יום בקו האש, מוסרים נפשם ומסכנים חייהם על מצוות ישוב א"י, פשוטו כמשמעו.
אל יפול רוחכם מן המצב הלאומי והבטחוני הנורא, שהתדרדר ע"י הממשלה הנשענת על רוב ערבי, וכל החלטותיה מכוונות לויתורים על נחלת אבותינו. אל תתיאשו מן התקווה לשמור על שלימות ארצינו. המאבק ההירואי וההיסטורי למען נחלת האבות חייב להמשך. עלינו לגייס למענכם את העם כולו בארץ ובתפוצות. נעמוד כולנו כחומה בצורה נגד הבוגדים בארצינו ובתורתינו הקדושות, נאמר לממשלת ה"שלום" כביכול את חזון ישעיהו (נט',ח'):"דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם...כל דורך בה לא ידע שלום" ו"אין שלום אמר ה' לרשעים"(ישעיה,נז',כא,) "עוצו עצה ותופר,דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". הבטחת הקב"ה בברית בין הבתרים(ברטאשית טו',יח'):"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול", תקום ולעולם ולנצח נצחים.

הרב אברהם שפירא זצ"ל
הרב הראשי לישראל לשעבר

א. עצם הדבר שיתכן כיום שאנשים שומרי תורה ומצוות יחשבו וגם יכתבו דברי פקפוק אם באמת מחייבים פסקי תורה והלכה את אנשי הצבא כשהם סותרים פקודות הצבא. הדבר הוא בשבילי הפתעה עצומה, וכמעט שלא האמנתי לדברים שקראתי. האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה ועדיין יחשוב את עצמו לאדם דתי, הרי זה דבר והיפוכו! זה היה מהדברים הפשוטים ביותר לכל יהודי מקטנותו, שהדבר העליון לכל יהודי הוא קיום ציווי דבר ה', כפי שנפסק בהלכה. נכון שישנם נסיונות וקשיים לעמוד בהם, אבל בהקרה ידעו הכל שציווי של בשר ודם בטל ומבוטל לגבי ציווי התורה. יסוד מוסד מאז קבלת התורה, שחיובם או איסורים של תורה, הם החיובים העליונים המחייבים לכל יהודי מעל כל חיובים אחרים, ואם כי לפי הדין יש תוקף עצום ומריע של השלטון וצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה אין לזה כל תוקף. וראה בגמ' בסנהדרין מט', ונפסק כן ברמב"ם פ"ג מסנהדרין ה"ט, שחייבים לשמוע ולקבל ציווי של השלטון והמלך, אבל אם זה פוגע בדין תורה, אין שומעין לו. ובחז"ל מצינו בויכוח של חכמי ישראל עם נבוכדנצר מלך בבל שאמרו לו: אם למיסים-מלך אתה, ואנו חייבים לקיים את כל החלטותיך, אבל אם לתורה ולמצוות-אתה והכלב שווים. זהו ביטוי חריף ובוודאי ובוודאי שלגבי שלטון יהודי אין להשתמש בביטוים כאלה, לא כלב ולא פודל, אבל המסקנה אחת היא: החלטת שלטון חילוני אינה יכולה לחייב יהודי כשהיא בניגוד לדין. אין שום רב שיכול לעשות פשרות בפיסקי הלכה כאילו יתכן גם לפעול נגד הדין. כך החזקנו מעמד באומתינו הישראלית בהיותינו בין הגויים בזמן הגלות, שהחזקנו בהלכה היהודית ללא ויתורים.
מצוות ישוב א"י היא לפי המקובל אצל הפוסקים מצוות עשה מן התורה כמו שכתב הרמב"ן, שכוללתעליה לא"י, להתיישב בה, לכבוש אותה ולהחזיק בה, וזאת בכל שטחי א"י יש"ע והגולן, וע"כ כל יהודי חייב במצווה זו. כל העליות לא"י היו על סמך מצוות עשה זו, וגם עצם יסוד המדינה מבוסס על מצווה זו. ואם כופים יהודי לפנות ישוב ולמוסרו לידי גויים זו כפיה לעבור על מצוות עשה מהתורה ואסור לעשות כן, וע"כ פסקו הרבנים מה שפסקו. בנוסף לכך יש גם לאו מן התורה של "לא תחנם"-לא לתת חניה בקרקע לגויים..

כנראה שהחינוך כיום אינו מספיק לחנך את כל הנוער ביסודות האמונה. ויש ללמד זכות על בעלי דעה כזו כדי לימוד זכות על כל אובדי עצות בזמנינו כתינוקות שלא קיבלו חינוך שלם לאמונה בילדותם, אבל ברור שאנשים בעלי דעה כזו אינם יכולים לתפוס מקום בדרג של הנהגת ציבור דתי כשהם מפקפקים במה לבחור, אם בדין התורה, או אם לציית לבשר ודם שהוא מפקד בצבא, בניגוד לדין תורה.

ב. נוחכתי לתימהוני בעוד דבר מוזר, שיתכן ואנשים שלעצמם לא יכשלו במעשה הזה, אבל חושבים עצמם למורי הוראות ליצור פשרות, שאמנם כך היא האמת, שאסור מצד הדין, אבל בכ"ז יש נסיבות שבהם אפשר להתעלם מהדין. לפעמים זה מזכיר כאילו יש כאן ניצוץ של סילוף דעות שיש כאילו גם מצווה באה בעבירה וצריך לקיימה, ומכניסים גם מושגים לא הלכתיים של רוה"ק, ומנהיג הדור, ועבד המלך, וערכי תורה חשובים יותר וחשובים פחות וכדו', שיש לדחותם, שהם שלא כהלכה. למעשה הם דברים של אנשים שיש בהם דעת נמוכה בתורה, וחשים בחשיבה הלכתית שורשית. נכון היה אם היו אומרים שישנו ת"ח גדול שאומר שבדברים אלו ואלו הדבר מותר משום פיקו"נ, וממילא חייבים לציית. אבל להתפתל לומר לאמנם זה איסור אבל פקודת צה"ל מתרת איסורים, או מטשטשת חומר איסור של תורה, זה דבר חמור מאוד.
מה שכתבתי מזמן למחות כנגד "רבעלך" שמ"ימין" שהתיימרו לפסוק בעיניני כלל ישראל, בעניין הריגת בני אדם וביום מחרת נגד הממשלה וכ' ע"ס דעת תורה שלהם.

עתה הגיע הזמן למחות באותה מידה, מאידך גיסא, כנגד "רבעלך" שבאים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקות לפסוק בעד ציות לממשלה ולהתיר איסור גם בניגוד להלכה. גיבוב מליצות וציטוטים מדברי גאונים שיוצרים טשטוש יותר מאשר בהירות, וע"ז כתב המהר"ל בדרוש על התורה:מגדלי בהמה דקה בא"י, שעליהם אמרו חז"ל שבגללם המאורות לוקים. ואין כאן מקום להאריך. ברור שמי שלא יכול לפסוקבשאלות חמורות בכל חלקי השו"ע ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינים של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר.
כל הכנסת יסוד חדש שהאיסור איסור, אבל צריך להערים עליו או שצריך להסתיר האיסור או מותר להונות הציבור, זה יכול להגיד רק תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, שעל זה נא':"רבים חללים הפילה", ופירש רש"י: שהלימוד הוא מלשון "הפילה" שרצונו לומר: נפל, שהוא גוף שלא התפתח. וע"ז כתב הרמב"ם דברים חמורים מאוד(פ"ה מהל' ת"ת ה"ד): וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס רוח. ועליו נא':"רבים חללים הפילה וגו'". אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצים ויושבים בראש לדין ולהורות בישראל הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם ומכבית נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבקות. עליהם אמר שלמה בחכמתו:"אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים".
יש בגמ' סנהדרין כ"ו,ב' דוג' לשיקול משונה של עמי ארצות לגבי פיסקי הלכה. בדין שאסור לקבור אדם ביום טוב נא' שם: רב הונא בריה דרב יהושוע הכשיר לעדות כאלו שעברו על האיסור, ושאלו עליו: והא רשעים הם? תירץ, שהם באמת חושבים שעושים מצווה. חזרו ושאלו: והרי הם רואים שרבנים מנדים אותם על זה? ומתרץ, דסברי דכפרה מכפרי לן רבנן. היינו שעמי הארצות הללו משוכנעים שהרבנים אמנם פסקו שזו עברה, אבל הרבנים יודעים שצריך לעשות את העברה הזאת,וע"כ החליטו לטובתם לנדות אותם, כדי שיהיה להם כפרה על חטאם, אבל בעצם הרבנים מסכימים שצריך לעשות אותה. מן עיוות מחשבות כאלו אנו קוראים בכמה מאמרים בעיתונות שנחשבים לדתיים ומחוייבים למצוות. הרבנים אוסרים, אבל יודעים כביכול שצריך לעבור על האיסור, והם אוסרים סתם כך לא כדי לקיים את האיסור, ובגלל אהבת ישראל צריך לחפות על מין פעולה כזו. כל זה הם דברי שחוק מכאיבי לב. כשרבנים פוסקים שזה אסור, כוונתם פשוטה: איסור ללא כל התפתלויות וחיפוש חיפויים " אין עצה ואין תבונה נגד ה'".
ג. האמת היא, כי הופעה פומבית של רבנים בפס"ד לאיסור במקרים ציבוריים קורית רק כשיש חשש שיכופו אנשים דתיים בכוח לעבור על איסור מהתורה, אבל כשכבר ניתן איסור כזה, אין לשנותו.
כמה חוקים התקבלו בכנסת שאין רוח חכמים נוחה מהם, אבל אין הם כופים על יהודי לעבור על דתו נגד רצונו. לענ"ד לא היה עדיין חוק ציבורי בכנסת שכפה על יהודי דתי מכוח השלטון לעבור על הדת, חוץ מחוק כפיית גיוס בנות לצבא, ובזה התאחדו כל הרבנים להודיע שלא נציית ושאסור לציית. כל הזמן היו הממשלות מאוזנות, וידעו לכתחילה לאזן שלא יצא חוק שיחייב אנשים דתיים לעבור על הדת, אבל הפעם הפרו את האיזון והממשלה מורכבת מאנשים שחלקם חסרי אמונה בתורה וגם בתנ"ך וגם בא"י כמורשתינו לדורי דורות, ועל יהושוע בן נון כותבים שהיה פשיסט ושצריך להוציא ספרו מהתנ"ך והם פוגעים מאוד באחדות האומה. ולכן כל הרבנים הגדולים פרט לאחד מתנגדים להיות שותפים לממשלה הזאת, שהיא סכנה כללית לדעתם למעמד הדת במדינה ופוגעת מאוד באחדות ישראל. {ליבא פומיה לא גלי. חוששני מאוד שאנו מתקרבים למין ויכוח שהיה בין אחאב מלך ישראל עם אליהו הנביא זכור לטוב, שבו אמר אחאב: האתה זה עוכר ישראל, ויאמר לו אליהו לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעוזבך את מצוות ה' ותלך אחרי הבעלים", ובסיום, "ועתה שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שולחן איזבל"} ישוב א"י היא עבור חלק מהם החלטה של מפלגה, של תנועה או של קונגרס, וע"כ הם אומרים בגילוי לב שלדעתם התפקיד שהוטל ע"י המפלגה או על ידי התנועה נסתיים ואין צורך להמשיך בו. לדעתם מה שהיה עד היום מולדת פוסק מלהיות מולדת, ואפשר לגלות ממנה. אבל לאנשים שהתפקיד הוא תפקיד של תורה, שהיא נצחית, אין לומר להם שהתפקיד שהוא של תורה והלכה נסתיים, שהרי הוא בא מכוח של תורה שקיימת עד היום והיא מחייבת עד עולם.

הודגש לך לא אחת שהבחור יכל להתחמק מהמשימה אך הוא בכל זאת פעל מרצונו החופשי והשתתף בגירוש.
א. מה שהזכרת שהוא פוסק כמו הרב ליכטנשטיין הוא רק לימוד זכות ולא עובדה.
ב. גם הרב ליכטנשטיין לא בהכרח פוסק להתנדב לגרש כאשר ניתן להתחמק מכך בלי שום סירוב פקודה.

בחפץ חיים כתוב שאפילו אם אותו אדם יותר קרוב ללימוד חובה, זה חשוב ללמד עליו זכות.
על אחת כמה וכמה פה, שיש מקום גדול לומר שהוא פסק לפי הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין.
אין לי עניין שיהיו הרבה רשעים בעם ישראל.

בקשר למה שכתבת בסעיף ב' - אפילו זה כדבריך, עדיין עצם המעשה הוא לא איסור. לכן - יש פה אי-נקיות, אבל מבחינת המ-ע-ש-ה אין פה רשעות.
ובלנ"ד זו הפעם האחרונה שאני חוזר על אותה הנקודה.

עצם ההתנדבות למעשה הוא רשעות ק"ו המעשה עצמו.
וכמאמר צפר הנעמתי "הרב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק"
אתה יכול לחזור על הנקודה הזאת שוב שוב אך היא מוטעית מבסיסה.

שוב, בפעם האחרונה:

יש מקום לדון אותו לכף זכות, שהוא פסק לפי הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל.
בלי קשר אליו, בעצם המעשה - אין איסור (כמובן רק למי שפוסק אחרי הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל).
עצם ההשתתפות בהתנתקות, היא לא איסור. לכן, בין אם ביקשו ממך ובין אם לא ביקשו ממך - לא עשית איסור, כי ההשתתפות היא לא איסור.

לשמוח ולשוש על גירוש יהודים מביתם ונתינת חלקי ארץ ישראל לגויים, זה בוודאי לא דבר טוב, אלא דבר מזעזע.
אבל על עצם המעשה - אין פה איסור.

אבל לא מעבר לזה..

פשוט היה נשמע לי ככה..

אולי כי אני למשל לא הולכת עפ"י הרבנים הנ"ל, ואין הוכחה שאותו חייל הלך על פיהם, ואולי ההשתתפות במעשה כשאתה עושה אותו ליחיד זה לא איסור - אבל זה היה חילול ה' גמור באופן שזה נעשה.
ועל אותו משקל אפשר ללמד זכות על כל אלה שהלכו לפי רבנים שאומרים לא לסרב, לא?

אבל חבל לי להרוס לימוד זכות..

עם כל הכעס שלי כלפי המגרשים וכלפי אלה שנתנו את הפקודה (ויש לי הרבה כעס!) אני לא חושבת שבנאדם כזה אפשר להשוות להיטלר ויש"ו שימח שמם וזכרם! אפילו שהוא עשה דבר כזה! זה רק מראה על חינוך לקוי! ולא על חולנות כמו היטלר ויש"ו ימח שמם וזכרם!

אמרתי חלילה דבר כזה?

את המעשה, בגדול מאד, אפשר להשוות. אחד הדברים שאני לא משווה, זה שלהיטלר הייתה כוונה מפורשת להכחיד את עם ישראל, ולדעתי הוא עשה על זה עבודת מחקר לא רעה לפני כן.. ואילו הממשלות של היום לא מבינות את משמעותה של ארץ ישראל, ושזה מה שמשפיע על קיומו של העם. ארה"ב אולי כן.

ישרות,אדם שתמיד עושה רק רע אין סיבה לדון אותו לכף זכות. מכיוון שאין לך שמץ מי הבנאדם ואתה רואה שהוא התנדב לגרש אין שום סיבה לדון אותו לכף זכות. וכמו שכתבתי למעלה,להגיד שהוא פסק כמו רבני הגוש זה לא לימוד זכות.

להפך. השתתפות בגירוש היא נאמנות מלאה למדינה אבל בגידה בהשם ובתורה.

גם לא לעם היושב בתל-אביב, זה נגדם וזה פוגע ישירות גם בהם..

איזה נאמנות יש למדינה בהשתתפות בגירוש? זוהי פגיעה חמורה בבטחון המדינה,פגיעה חמורה בעם שיושב בה,ומראה על חוסר אכפתיות ממנה.

למי שהולך אחרי הרב ליכטנשטיין זו נאמנות לתורה. למי שהולך לפי הרב שפירא - זה נגד התורה.
כמו שיש דינים שלפוסק אחד עוברים על איסור מדאורייתא, ולפוסק השני זה מותר לכתחילה.

אני הבנתי מהמכתב שלדעת הרב ליכטנשטיין אסור לסרב, אך במקרה זה יש הבדל עצום בין לסרב ללפנות.

אגב,באיסור דאורייתא הלכה כמחמיר. חו"מ שיש עדיפות בפוסקים,והתירוץ העלוב הזה נשמע עלוב יותר ויותר כל פעם שאתה כותב אותו.

זה לא שמותר לך שלא לסרב פקודה, אלא לפי הרב ליכטנשטיין (וקל וחומר הרב עמיטל) - אסור לך לסרב פקודה.
"אנו חוזרים בזה על דעתנו הברורה, שהובעה מזמן ובכמה הזדמנויות, שעל חיילי צה"ל לקבל את מרות הממשלה והצבא ולבצע, כמיטב יכלתם, פקודות שבהן יצוו ביחס לתכנית ההינתקות ובמישכה." (ראשי ישיבת הר עציון).

זה לא ש"שמותר" לך שלא לסרב פקודה, אלא שאסור לך לסרב פקודה.

כהניסט - אם אסור לך לסרב פקודה, משמע שמותר לך לפנות. איך עוד אפשר להבין?

אליסף - אתה צודק, יש כללי פסיקה, אבל ברגע שרבך המובהק (אם הוא מספיק גדול לדון בשאלות כלל ישראליות כאלו) פוסק משהו, אתה הולך אחריו בלי קשר לשאר כללי הפסיקה של הלוך אחר המחמיר.

לא מבינה אותם. מבינה מה הם אומרים ולמה, אבל תכלס - לא מבינה.

חוץ מהמכתב של הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין.
תסתכלי בהודעה שכתבתי, "דברי הרב ליכטנשטיין לתלמידיו".
הוא דווקא מסביר שם בצורה מפורטת והגיונית את דעתו.

גם אם כביכול הלכו אחרי 'רבנים' כאלו ואחרים.

הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל הם גדולים מספיק בשביל לפסוק בעניינים כאלו.

ואם אתה חושב אחרת - אתה חולק על הרב זלמן מלמד והרב אליעזר מלמד, ראה מה שהבאתי למעלה שהם אמרו שתלמיד של הרב ליכטנשטיין יכול לפסוק כמוהו.

ואחד שהיה שר בממשלתו של העוף הטמא - ודאי שאין לשמוע לו בשום ענין!!!

פתאום כן חשובה לך דעתם של הרבנים מלמד?

הרב מלמד בחיים לא יתיר לאדם לפנות. הוא מקס' יגיד לך-אני אוסר,רבני הגוש מתירים. תחשוב בהגיון מה אתה אמור לעשות,וגם זה רק בגלל שהם ת"ח חשובים בעלי ענווה עצומה אז הם מכבדים את רבני הגוש,לא בגלל שהם חושבים שיש איזשהו בסיס לטענות המגוכחות שלהם.

אני לא תמיד אפסוק לפי הרב מלמד, אבל דעתו בוודאי שחשובה לי.

אני לא אמרתי אף פעם שהרב מלמד מתיר לגרש יהודים, כי הוא לא.
אבל הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל פסקו לתלמידיהם שאסור לסרב פקודה, והראיתי בפירוש שהרב מלמד כותב שתלמידיו של הרב ליכטנשטיין יפסקו כמוהו, גם בסירוב פקודה.

אם יש ביניכם לבין הרב מלמד מחלוקות, אז אין מה לעשות.

הרב תב "יש לו על מי לסמוך"! הוא לא כתב לך תעשה את זה,הוא כתב שאסור,ושכך פסק הרב גורן,הרב ישראלי והרב שפירא. ומי שהחליט לעשות כמו הרב ליכטינשטיין "יש לו על מי לסמוך". זה אומר לך תעשה את זה? לא! זה אומר שהרב פוסק שאסור,ויש עוד דעה בהלכה שאי אפשר להכחיש אותה,היא לא מקובלת על גדולי הדור,ולא על הרב מלמד. אבל נכון-תעשה כמותה והרב מלמד לא יוציא אותך מכלל ישראל,בדיוק כמו כל פסיקת הלכה אחרת שיש דעות חולקות. מפה וללכת לסנגד על אדם שהתנדב לגירוש זה טירוף.

הרב מלמד אמר:" ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל".

כלומר - הרב מלמד אומר שלפי דעתו צריך לסרב פקודה, אבל תלמיד של הרב ליכטנשטיין - ילך אחר רבו, שממשיך את דרכו של הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון.

זה לא סתם "יש לך על מי לסמוך". אם אני תלמיד של הרב ליכטנשטיין - אני פוסק כמו הרב ליכטנשטיין, נקודה! וזה קיום דברי חכמים, בדיוק כמו שתלמיד של הרב שפירא, ילך אחר הרב שפירא.

זה לא טירוף. זה קיום מצוות חז"ל לדון יהודים לכף זכות, ואפילו אם הם קרובים הרבה יותר לכף חובה כמו שמביא החפץ חיים.

ברגע שהרב מלמד אמר "יש לו על מי לסמוך", כוונתו ברורה - הוא תלמיד של רבו שמוסמך לפסוק בעניינים כלל ישראליים שכאלו, ולכן יכול ללכת אחריו.

ברור שהרב מלמד לא רוצה שזה יקרה, כי הוא סובר שזה איסור תורה. אבל למרות זאת אי אפשר להתעלם מכך שיש גדולי תורה שסוברים אחרת, ולכן מותר לתלמידיהם לפסוק כמוהם.

אנחנו כותבים אותו דבר,רק שאתה מנסה לפרש את זה בצורה שתגן על המגרשים,ואני מבהיר לך שאין פה שום סניגוריה,ואין שום סיבה לסנגר עליהם. אדם שגירש הוא בוגד,שצריך לשבת בכלא כל עוד הוא לא עשה תשובה שלימה. אתה וחבריך המסנגרים גרועים כמעט אותו דבר. וזאת התגובה האחרונה שלי בשרשור הזה.

בהודעות האחרונות לא הייתה שום סנגור, אלא אמירת האמת שתלמיד של הרב ליכטנשטיין שלא מסרב פקודה, הולך אחר רבו ומותר לו לחלוטין. (ולא אמרתי שאני מסכים עם דעת הרב ליכטנשטיין).
בקשר לחייל הנ"ל - אין שום סיבה לא לנסות ללמד עליו זכות, בייחוד כשזו מאוד יכולה להיות האמת (ושוב, כך כתב הח"ח לעשות).

.

אז מה אם יש כאלה המכנים אותו רב, רוב הרבנים אמרו שזה יותר גרוע אכילת חזיר לגרש!!!

איך בכלל אפשר לחלוק על הרב שפירא זצוק"ל?
וחוץ מזה לא מבחינה הלכתית איך אפשר לפנות?
מעבר לזה שום רב לא התיר לפנות / אמר לפנות - מקסימום לא לסרב פקודה אבל זה לא אומר שצריך לפנות , היה אפשר להוציא פטור בבקשה,גימלים או סתם פשוט לא לפנות!!! פשוט חילול השם!!!!

א') הגאון ר' זלמן ברוך מלמד שליט"א כתב:"אני מכבד מאד את הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל. ואולם אני מניח שאף תלמיד בישיבתינו לא ישתתף ח"ו באיסור תורה זה. על כן אין מהצורך לדון בשאלתך."

http://www.yeshiva.org.il/ask/?cat=31

ב') הרב אליעזר מלמד שליט"א:

"עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה, צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב - האם ייחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל"

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=228&id=3388&q=הרב%20ליכטנשטיין

זלזול ברבנים זאת גם עבירה.
וברור לי מעל לכל ספק שדעתו של הרב שפירא לא היתה נוחה מאמירות כאלה.

אין "גדול הדור" אחד, יש כמה. ולא בכל דבר צריך להיות ממש "גדול הדור" בשביל לפסוק. הבעיה היא, שלדעת כמה אנשים - גדולי הדור הם אך ורק הרבנים שלהם. שום רב אחר לא מתקבל על הדעת (איך יתכן שהוא גדול הדור?! הוא לא פוסק כמותי!).


הזהרו בדבריכם.

יש גדול הדור אחד
ואם אומרים שלפנות זה יותר גרוע מלאכול חזיר אז...
תפסיקי להצדיק את העברינים!!

אין גדול הדור אחד.
וזה גם לא משנה.
כי לא רק גדול הדור קובע, אלא כל אחד עפ"י הרב שלו. כן, גם אם הוא לא גדול הדור.

הבעיה היותר גדולה, זה שכל אחד מכתיר "גדולי דור" כפי ראות עיניו.

היתה לממיר שכתב שיש דין שלפוסק 1 דאורייתא ולפוסק 2 מותר

"הוא התעקש לקחת חלק",בן אדם מפגר שלא יכול להיות שהולך אחרי רב כל שהוא, "אני מבין שעשינו מעשה חיובי" להסתכל על פגיעה ביהודים ובארץ-ישראל כדבר חיובי היא היסתכלות חסרת כל קשר לתורה ומצוות והיא רשעות גמורה "ההשתתפות במבצע ההתנתקות היתה ביטוי לנאמנות המוחלטת וחסרת הפשרות שיש לי למדינה ואני גאה שלקחתי חלק במהלך חשוב כל כך" רשעות גמורה.

אתם! שהתקשורת שיקרה וסילפה לאורך כל המאבק שלכם על ביתכם, עכשיו נזכרתם להאמין לה?!
מדובר באח שלי הצעיר והטעות היחידה שהוא עשה לאורך כל תהליך הגירוש, זהו הראיוןם שהוא נתן שבו סילפו את כל דבריו:
1. אישתו באמת היתה בחודש תשיעי אך כמו כולנו גם התפלל שהיא תלד לפני ההתנתקות על מנת שהוא יוכל "לצאת" מזה ולא לקחת חלק מזה.
2.מפקדו הישיר ראה ברועי שהוא במצוקה רבה אז הוא הוציא אותו מהגירוש עצמו והעביר אותו להיות קמב"צ בזמן התהליך.
3.אותה חברת הילדות קיבלה ממנו התרעה על כך שלמחרת באים לפנות את תל קטיפא והיא זו שבעקשה ממנו לבוא אליה כי היא רצתה שמי שידפוק על דלתה יהיה באמת מישהו שאוהב אותה.
4. באמת יום אחרי ההתנתקות נולד לו בן, ואגב, אותה חברת ילדות היתה בברית של בנו (שבוע בלבד לאחר שפונתה מביתה.

אני מצפה מכולכם להתנצלויות, למרות שלא מגיעה לכם הכפרה שעליה תתנו את הדין מול בית דין של מעלה.
יש התבטויות שיהודים לא אמורים להגיד, ובטח שלא על יהודי, קצין בצבא מדינת ישראל מזה כשמונה שנים, שמבצע כל יום עבודת קודש בשבילכם.

אתם לא אמורים לאמין לכל מה שכתוב בתקשורת, מי כמוכם יודע?!

תומר פריש

צר לומר, אבל אם ואני מדגיש רק אם הוא היה שותף באיזה דרך שהיא זה שותפות וזה פשע - הרי היה צריך לצרוח ולומר : "אני לא שותף לפשע הזה של גירוש יהודים"!! ולכן גם מעגל שישי זה אסור בתכלית האיסור, וכולנו זוכרים את הפלאייר לחייל 'אל תהיה עכבר' בו מראים שרק כשהעכבר עזר להוציא את הגזר הגזר יצא, המשל הוא שהעכבר הוא במעגל השישי ו'בזכותו' יצא הגזר.

אם נכונים דבריך אז אני הראשון שמתנצל, אך אם הנך משקר ומה שנאמר בשרשור הזה הוא אמת אז אני מאחל לאחיך שהקדוש ברוך הוא ישלם לו על הצער שנגרם ל10000 היהודים שגורשו מביתם.

אין לי מושג מה גילך אבל, לאחי רועי יש משפחה והוא בחר בקריירה צבאית, זהו בראש ובראשונה בחירה אידיאלוגית עליה חונכנו (אנחנו בנים להורים שעלו בגפם לארץ בגיל 21) וגם כמקור פרנסה, ונכון לכל תפקיד שתמלא בחייך (אני מאחל לך שלא תצטרך לעמוד במקומו לעולם) יש דברים שאנו לו יכולים לקחת את ההחלטה הזו של לסרב, בין אם בצבא ובין אם בכל תפקיד אזרחי שנמלא, כשיש לך משפחה ועבודה, לא יעזור אם תאבד את עבודתך בגלל משימה שתבוצע בין כך ובין כך, אם הוא היה יכול למנוע את ההתנתקות ע"י סירוב, אין כל ספק שהוא בוחר לעשות זאת...

קודם כל מכיוון שאני אחיו אני קצת יודע יותר מהאחרים וצר לי שאתה בוחר לבחור בגירסה של התקשורת שהוכיחו שוב ושוב את עיקר האינטרס שלהם, אל מול גירסתי אבל שא ברכה.
שנית גורשו 8,000 ולא 10,000 אז תדייק

ואם כבר בחרת להתנצל (שזה הצעד הנכון במבט אל האמת) תתנצל כמו שצריך (כמו גבר) מבלי להעיר הערות בהמשך להתנצלות, זה לא מוסיף לך כבוד...

כתוב בצורה חלקה - האם אחיך היה שותף לגירוש בצורה זו או אחרת (ולא משנה איזה מעגל) או שלא (בעיקרון, הישארות בצבא בזמן הגירוש אך מילוי תפקיד אחר - בצורה שתפקיד זה אינו מהווה החלפה לכוחות המגרשים - אינה נחשבת לשותפות, למרות שמי שיצא מהצבא בזמן הגירוש - קדוש יאמר לו).

זה לתומר..

אל תנסה להצטדק!
חובתו הלכתית לסרב פקודה אינה קשורה לזה שזה יעזור (אסור לאכיל משהו חזיר גם אם מהו אחר יאכיל אותו אם לא תעשה את זה) ואם זה יפגע בפרנסתו, ואם לא היו אנשים כמו איך שחשבו יעזור או לא היו הרבה יותר סרובי פקודה-קיוש ה'- ועם מאבק יכול להיות שהגרוש היה נמנע.

תשאל את עצמך מה אתה עשית כדי למנוע את הגירוש במקום לשפוט אחר בנושא, אם היית לוקח אחריות יכולת למנוע את הגירוש בעצמך במקום לקוות שהאחרים יעשו את המאבק במקומך

זה שאני לא פעלתי מספיק נגד הגירוש (לא משנה שהייתי קטן), זה לא אומר שאחיך לא פעל לטובת הגירוש, תענה על השאלות בלי התחמרות! אחרת אני יענה כראות עיני.
מה גם שאני לא פעלתי מספיק נ-ג-ד ואחיך פעל ב-ע-ד!!!

לתומר א. תלמד עלינו זכות לא ידענו מי כתב את זה
ב. אחיך בכל זאת -עם סיבות כל שהן- לא סירב או משהו כזה לכן עדין יש מקום גדול מאד לחלוק עליו אבל תגובות כמו שהגבנו ממש לא היו במקום לכן תמסור לא שאנחנו מבקשים סליחה

לחברה תפסיקו לנסות לברוח גם עם אנחנו לא מסקימים איתו התגובות היו מוגזמות, טעינו קורה מבקשים סליחה וממשיכים לחיות לא קרה כלום סך הכל אנחנו בני-אדם

אני מאוד מעריך את בגרותך, היא מוכיחה שיש בך המון אהבת ישראל.
עם כמוך אני רוצה להמשיך את החלום ששמו "מדינת ישראל"

תראו יקיריי,
איני סנגורו אלא סנגורכם, באתי לבקש עליכם רחמים ולא עליו,

אתם תוקפים את המטרה הלא נכונה, אתם הם אלה שבחרו באריק שרון ובמפד"ל (שכשעמדו לפני הגזירה לא קיבלו את ההחלטה הנכונה בזמן אלא נצמדו לכיסאותיהם) הגזירה היתה מתבצעת איתו ובילעדיו, הוא יכל לאבד את פרנסתו ותפקידו וגם כך הגירוש היה מתבצע

אני לא יודע אם שמעתם את המקרה שקרה אתמול בחטיבת גולני, הקרינו שם סרט על רצח יצחק רבין ושני חיילים במסלול קרבי בחרו למחו כפיים לאירוע, ואני שואל מה חוכמתם?! הם נזרקו מהחטיבה ואף חטיבה קרבית אחרת לא תרצה לקבלם, אז הם נזרקו, וגם הם לא יוכלו לשרת כקרביים בצה"ל והם לא עשו בכך כלום, הרי רבין כבר נרצח! אני לא חושב שהוא יכול לפנות את רמת הגולן! במה הם הועילו במאבקם?! עכשיו במשך שירותם מכיוון שהיכולת שלהם מצביעה על כך שהיו יכולים להיות קרביים ובמקום זאת הם ייתבטלו (ובכך יבטלו תורה) שמשך כל תקופת השרות שלהם (אני מקווה שהם הסדרניקים, כך יבטלו פחות זמן של לימוד תורה).

מה שאני אומר, שאחי לא היה יכול למנוע את ההתנתקות אלא אתם!!! ולכן אתם תוקפים אותו על מנת להשקיט את מצפונכם שלא עשיתם מספיק במאבק!!!

העובדה שהרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון אמר שאם יגיעו לגוש קטיף כחמישים אלף מתנגדים, לא תהיה כל ברירה אלא להחזיר את זה לכנסת, ואנחנו הציבור הדתי הלאומי (הלוקה בהנהגה, שלא היתה שם בזמן הגירוש) לא הצלחנו להביא אפילו חצי ממספר זה!!!

תומר פריש

זה עצם העובדה שהוא השתתף... להפך..מה שאתה אומר זה כדי להשקיט את המצפון שלו..

אם היית קורא את תגובתי הראשונה היית מבין שהוא תיפקד כקמב"ץ בזמן הגירוש, שאלתך מעידה על חוסר סבלנותך לקרוא (או לשמוע, כנראה) את כל הדברים אלא רק את מה שאתה מוכן לשמוע...

מי שצריך את הרחמים הוא אחיך שגרש, אנחנו לא גרשנו אלא (לטענתך) לא מנענו את הגירוש.

אתה לא בחרת באריק שרון? וחוץ מזה, איך ידענו שהוא יחליף את האיגאולוגיה בכיסאולוגיה?

אחיך כן יכל למנוע את הגירוש, כי אם הוא ועוד חייל ועוד חייל ביחד אלפי חיילים דתיים שמשרתים בצה"ל לא היה לצה"ל את הכח לגרש.

וגם את זה בוגי אמר.

אני לא בחרתי באריק שרון ולא בליכוד מעולם, מי שמבין או למד היסטוריה יכול לדעת שהליכוד בכלל ושרון בפרט מעולם לא ביצעו מהלכים או החלטות שקולות ולאורך כל ההיסטוריה הם לא שמרו על קו אחד ואמונה אחת לכן לא אצביע עבורם ובטח ובטח שחא עבור מפד"ל, בנתיים לא כל עוד אלה הם המובילים אותה (אורלב ושות'...)

העם בחר בהתנתקות לכן היא לא היתה נמנעת, כשאני אומר "העם בחר" אני מתכוון שהעם הישראלי הוא זה שאיכזב אותי (אותנו) באפטיות שהוא גילה בכל התהליך, אני אוסיף מקרה שנתקלתי בו ביחד עם ידידתי מנווה דקלים, הסתובבנו במידרחוב בן יהודה שבירושלים בזמן הריסת הבתים בעמונה ושמענו אנשים די מבוגרים (בני כ 45) אומרים אחד לשני : "די, נמאס כבר מגוש קטיף". זה רק מוכיח את האפטיות של העם שעד כדי כך לא התעניינו לדעת שעמונה לא קשורה לגוש קטיף.

ואיה שותף לגירוש במעגל כל שהוא??
אל תתחמק!

זה קצין מבצעים

כזכור במו"מ הקואליציוני, סמוטריץ' רצה ביטחון, בליכוד התעקשו. בסוף סוכם שהוא יקבל שר במשרד הביטחון עם אחריות על החלקים האזרחיים.

אחרי החתימה - גלנט בשיא החוצפה סירב לבצע את מה שנחתם, בטענות שאי אפשר לפגוע בשיקול הדעת של המפקד והושגה פשרה שאם הפינוי משיקולים בטחוניים - זה נשאר בסמכות אלוף הפיקוד. לכן בצו ההרס של בית ענות, הוא כתב את הטענה האבסורדית ש: "המקום פוגע בשלום תושבי האזור".

אם כל הטפשים בהתיישבות האידיאולוגית שמצביעים ליכוד, היו מצביעים לצה"ד, היתה ממשלת ימין בראשות נתניהו אותו דבר- אבל ההתישבות היתה באמת בידי סמוטריץ'.

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...