עבר עריכה על ידי רק נצח בתאריך ד' בשבט תשע"ג 19:31
שאומר:
׳חז״ל אמרו כך וכך? - אז אמרו׳.
הוא מזלזל בדברי אגדה של חז״ל
בטענה שהם אינם הלכה.
מעניין מה היה עושה הכופר הנ״ל
עם הקביעה ההלכתית שנשים פסולות לעדות.
לא פלא שבתו התחלנה וזרקה הכל.
אחרי הכל - היא הבינה שלנסות להפוך את התורה למערבית כבר לא ילך, והחליטה לנטוש אותה לגמרי.
זו דרכם כסל למו, וכל באיה לא ישובון.
להלן דבריו:
אמרו "נשים דעתן קלה"? אז אמרו
פעם היתה הפרדה ברורה בין הלכה לאגדה, ואם פה ושם אחד החכמים החזיק בדעה תמוהה כזו או אחרת זה לא ערער את עמדתנו - הרי בהליך ההלכתי זה לא עבר. אז למה פתאום חשים צורך להתחיל ולתרץ את זה?
הרב דוד ביגמן
פורסם: 30.10.08, 13:19
זה קורה בבית המדרש לעיתים קרובות. יושב תלמיד מול הגמרא, לומד, חוקר, מעמיק, מגלה דעות מרתקות וסיפורים מדהימים. פתאום, את ההתעלות הטמונה בתלמוד תורה, מפר משפט אחד קטן וצורם. הרי איך אפשר שלא לחוש מבוכה מול משפטים דוגמת - "אישה גולם היא", "אין אישה אלא ליופי, אין אישה אלא לתכשיטים, אין אישה אלא לבנים", "נשים - דעתן קלה" ועוד משפטים שונים, קשים לעיכול, לא מתקבלים על הדעת.
לעתים קורה שתלמיד שנתקל באמירות שלא מסתדרות עם עולמו הערכי חושב שיש לאמץ את העמדה שהוא פגש במקורות חז"ל ולדחות את עמדתו הוא, מתוך תחושה שהמקור מבטא עמדה אותנטית, ועמדתו אינה אלא כזו המושפעת מתרבות המערב והאתוס השוויוני.
אלא שגישה זו בטעות יסודה, משתי בחינות: קודם כל, מקורות חז"ל מגוונים מאד, והם פרים ורבים כדרכה של תורה שבעל פה, ואין האמירה שהוא נתקל בה משום ביטוי לעמדת כל חכמינו בכל עת ובכל מקום. ושנית, הרגישות לכבוד הבריות ולכבוד האדם הינה אתוס תורני אותנטי לחלוטין, ובאה לידי ביטוי באין ספור סוגיות בהלכה ובאגדה.
הרגישות לכבוד האדם בכלל, וכבודן של בנות ישראל בפרט, אינה נטע זר בתוך התרבות התורנית ואין לוותר אליה בקלות. אם כן, איך נוכל להתמודד עם אמירות שאינן מסתדרות עם תפיסה זו?
יש הלכה ויש אגדה
דרך אחת שהלכו בה גדולי הראשונים והאחרונים, בהקשרים שונים, היא הדרך הפרשנית. אפשר לעתים לפרש את הדברים שלא כפשוטם. דרך זו טובה אם נמצא פרשנות משכנעת, אלא שלעתים קרובות המגמה האפולוגטית שקופה - ויצא שכרינו בהפסדינו.
דרך אחרת, מצויה בדורנו, היא ניסיון להסביר את דברי חכמים על רקע תקופתם. הבעיה עם גישה זו היא ההשלכה על עולם ההלכה, ועם בעיה זו יש להתמודד בכנות. על אף הכבוד שאנו רוחשים לחוכמה האדירה הטמונה באוצרות האגדה, ולחן הספרותי הרב שבה, אנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה, להבחין הבחנה ברורה וחדה בין עולם ההלכה ועולם האגדה.
הבחנה זו מצויה לרוב בראשונים ואחרונים. ראשון הדוברים, למיטב ידיעתי, הרב שרירא גאון המצוטט בספר האשכול, שם הוא טוען כי המדרש והאגדה אינם אמת צרופה ולא מסורת, אלא השערה של תלמיד חכם - והשיפוט נותר בעיני הלומד. והוא ממשיך באמירה חריפה עוד יותר: "וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה".
במשפט הזה - "אין סומכין על דברי אגדה" - מגיעה לידי ביטוי ההפרדה המוחלטת שעושה רב שרירא גאון בין דברי הלכה לדברי אגדה. אין פה הבעת זלזול או חוסר חשיבות באגדה, אבל חשוב לזכור שמדובר בדעה אישית שאינה מחייבת. לעומת האגדה, ההלכה דרך אחרת לה, ואמנם גם בה יש לעמדתו של הפוסק משמעות, אך הוא פועל במסגרת מסורת מסיני וכבול לדרכים המקובלות של ניהול משא ומתן הלכתי. פסיקתו תזכה, מן הסתם, לביקורות של חכמים בני דורו ובדורות הבאים, וכן לבדיקת הרלוונטיות של פסיקתו למציאות משתנה. מספיק עיון מועט בספרות השו"ת להתבשם מדרכה של ההלכה.
מכווין שאין לדברי אגדה תוקף מחייב אין צורך להכריע בין עמדות, או לתרץ סתירות: וכך אומר הרמב"ן - "כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים", ובמקום אחר כתב: "ואין משיבין על דברי אגדה"
מה נשתנה?
כל מה שכתבתי עד כה אינו בגדר חידוש כלל, אלא היה מבחינת "פשיטא" בבתי מדרש בהם למדתי והתחנכתי בצעירותי. אנחנו נדבקנו לאהבת תורה, לאהוב את הליך הלמידה הפלפול והדיון, ובעיקר את הדיון הממצה של סוגיה הלכתית: גמרא,
ראשונים ואחרונים. לא היה צורך לדבר רבות על אמונת חכמים. התבשמנו מחכמתם רבות. לא היה צורך בחנוך דוגמטי לאמונת חכמים עיוורת כי הצליחו רבותינו להכניס אותנו פנימה לתוככי החווית בית המדרש והזדהינו עם תהליך הלמידה והשיח הרב-דורי בהלכה. אמירה תמוהה של חכם שאינה חלק מהשיח המרכזי ההלכתי לא הייתה יכולה לערער את עולמנו ולא הרגשנו צורך לאמץ כל עמדה שהיא "רק אגדה". נהגנו אף לזלזל באגדה ולא הייתי ממליץ לאמץ את גישתנו עד תום.
על-פי דרך הלימוד שלנו, ראוי בהחלט ליהנות מיופי האגדה וללמוד מערכיה - אבל יש להפריד הפרדה גמורה בין ההלכה המחייבת לבין דברי אגדה. אז מה השתנה בינתיים?!
הרב ביגמן הוא ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. המאמר המלא מופיע באתר "קולך".
