מתוך עלון ארץ ישראל שלנו

חודש אלול-האם נמחל

לפושעי הגירוש?

לאחר שהבענו לאחרונה דעה נחרצת נגד שידור מסר של "עסקים רגיל" וישיבה משותפת

באירועים ציבוריים עם עברייני הגירוש )להזכירנו את פרשת הזמנתו של גרשון הכהן לכנס

במתנ"ס גוש עציון(, היקשו עלינו בתמימותם כמה וכמה: הייתכן? והרי גדולי החסידות,

ובראשם האדמו"ר הזקן בספרו התניא פרק ל"ב, עודדו ועוררו בלהט על דבר החיוב לאהוב כל

יהודי, אפילו רשע! אומנם כותב "בעל התניא" שביהודי כזה יש לשנוא את הרע שבו, ובכל זאת

הוא מחייב לאהוב את הטוב שבו עקב ההנחה שלכל יהודי, יהיה אשר יהיה, יש "נשמה" - נפש

אלוקית, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".

כדרכנו, נאיר את הסוגיה בסיפור חסידי ו"מעשה שהיה":

בין שני הצדיקים הרה"ק רבי יעקב ישראל מטשערקאס )בנו של רבי מרדכי מטשערנובל(

ואדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש )שהיו גיסים, והייתה תקופה שאף למדו ב'חברותא'( -

התעורר ויכוח בדינו של שוחט שהעבירוהו בית דין מהשחיטה, עקב עבירה שעבר.

הוויכוח התנהל באמצעות חילופי מכתבים. בתחילה היה תוכן המכתבים בסגנון של "לומדות",

ובסופו של דבר כתב רבי יעקב ישראל ל"צמח צדק" שלדעתו יש להחזיר את השוחט לעבודתו,

וסיים ש"ששחיטתו כעולה וכקורבן". השיב לו ה"צמח צדק" מיניה וביה: "מה עולה וקורבן

אסורים )בזמן הזה(, כך שחיטתו אסורה".

כתב רבי יעקב ישראל ל"צמח צדק" שהשוחט עצמו היה אצלו, ולא ראה על מצחו שום רושם

של עבירה. השיב לו ה"צמח צדק" שהרושם במצחו נמחה בדמעות של תשובה, ואף על פי כן,

כיוון שהייתה גביית עדות בבית דין על מעשה העבירה, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות,

ולכן, על פי דין שחיטתו אסורה.

דרושות: ממחטות לדמעות אלוף הגירוש

ניתנה ראש ונשובה ליישוב הקושיה שהעלינו בתחילת דברינו: כולנו הרי "יודעים" שאלוף

גרשון הכהן ממש מרטיב פניו יום יום בדמעות של תשובה על מה שעולל; הוא, "כידוע", ישב

בתשעה באב על הארץ באתר ניצן עם פליטי גוש קטיף וקונן עמם על האסון הפרטי שלהם;

וכמוהו המחותן הראשי של הסכם אוסלו, שמעון פרס - גם הוא לא יודע נפשו מרוב צער על

החורבן שגרם וממש "אולץ" לקבל הדין ולהשתכן במשכן הנשיא למרות שהוא יודע היטב

שמקומו הנכון הוא ב"משכן מעשיהו"...

והנה, חרף כל זאת, ולמרות הכל, מלמדנו רבנו ה"צמח צדק", שאפילו אם כלפי שמיא ב"בית

דין של מעלה" נמחה העוון בדמעות ועד כדי כך שצדיק אמת כמו הרבי מטשערקאס מעיד

שנמחקה העבירה ממצחו - עדיין בהנהגות "בית דין של מטה", על פי כל כלל ודין, צריכים הללו

לשבת מאחורי סורג ובריח, ולרצות את עונשם על הפשעים שחוללו.

אומנם גם במצב שכזה עדיין חייבים אנו לקיים אף באינשי דלא מעלי מצוות אהבת ישראל,

היות שבכל זאת, יהודים המה, ויש להם "נשמה" וכו', ואכן בשל כך נמשיך לאהוב אותם; אבל

נעשה זאת בדיוק כפי שאנחנו אוהבים את היהודים רוזנשטיין ואברג'ל ושאר ראשי ארגוני

הפשע )שאיש לא מעלה על הדעת שבשם אהבת ישראל נשחרר אותם מכלאם, ואף נשב עמם

יחד "למען שמירת הקונצנזוס" בבימות כבוד(.

נבוא לבתי האסורים ונחלק להם סופגניות בחנוכה, נניח עמם תפילין, נזכה אותם במצוות

"ארבעת המינים" בסוכות, כמיטב החיוב של אהבת ישראל. לקראת "כל נדרי" אף נארגן מניין

בבית הסוהר, ושליח הציבור יצהיר: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". אבל עם זה, על

החברה המתוקנת לדאוג שהללו ימשיכו לשבת במקומם הראוי בין כותלי תא המאסר, למען

יראו וייראו, כדי שידעו הכל ש"אין חוטא נשכר", ובעיקר: כדי שיהיה "אות לבני מרי" - ל"אלה

שם למעלה", שעדיין זוממים לגרשנו חלילה מירושלים, מיהודה, מהשומרון ומרמת הגולן.