צדיקה, אין זה המקום שלי לתהות או לשאול מה את מרגישה או לא כלפי הנושא.
רב אריה פעם נפגש עם בחור חילוני, והלה תהה על יחסו הלבבית והחמה של הרב אליו, ורב אריה אמר לו, "יהודי יקר, כשאני מסתכל עליך איני רואה אלא את נשמתך, והיא משמחת את ליבי עד מאוד".
כאשר יהודי נפגע או כואב - זה כואב לכל היהודים, ואין זה משנה מה היו הנסיבות. כל שכן תלמידי חכמים, ועולמה של תורה. בכי מסמל כאב, ויש כאן הרבה כאב בשליחת אחים נגד אחים, וניסיון לגרור יהודים מישיבות בשביל להשביע רגשות ותחושות (מוצדקים) של מקופחים. הנושא הצבאי, מפריד ומשניא את עם ישראל, עד שיש הרוצים בכוח הזרוע לפרוץ לישיבות ולאסור תלמידי רבנן.
פוסטמודרניזם טוען שאין אמת, ולא שיש ריבוי של אמת.
אבל כאן יש ערכים רבים, וערכים מבוססים אינם ניתנים להשוואה אלא להעדפה.
מה עדיף, אבא או אמא? אוכל או שתייה? אוויר או מים?
ביחס לצבא - ליברלים או סוציאליסטים?
לכן, יש למצוא דרך שטובה לכולם. דרך שפוגעת הכי פחות בכולם.
דרך שתעבור כחוט השני בין הקבוצות השונות, ותפעל לטובתן של כולן.
הטענה שלך על אזרחי ישראל טובים ומכובדים שהצבא משלם להם משכורת (לדוגמא כל קציני צה"ל). שהם שכירי חרב או חסרי נאמנות היא מעליבה ופוגעת, מעבר לשגויה. האם המ"פ שלי או המג"ד היו שכירי חרב בגלל שהם קיבלו משכורת?
ממתי תשלום של משכורת - זה דבר לא מוסרי, ושעבוד בכפייה ובלי תשלום זה דבר מוסרי?
כמה חיילים אמריקאים עברו לצד של אל קעידה ולא נשארו נאמנים לארה"ב?
אלו לא שכירי חרב (המונח מתייחס לחיילים שניתנים לקניה על ידי כל המרבה במחיר, בעיקר בעת העתיקה, ללא נאמנות למדינה מסוימת, והיו עוברים בין מדינה למדינה ונלחמים עבורה). אלו אזרחים שבחרו לעסוק בבטחון המולדת ואנחנו מתגמלים אותם לפי הנחת הצדק שאנחנו חייבים להם תשלום על פועלם.
לגבי הטענה שכל עם ישראל צריך לדעת לאחוז בנשק ביום הדין.
במידה וזה נכון, וגופי הביטחון האמונים על הנושא (בראשם מטכ"ל) יטענו לכך, אז את צודקת שיש לאמן את כולם.
כנגד החזון האפוקליפטי שלך, יש את כוחות המילואים.
כיום, יש 3.5 מיליון אזרחים בגיל השירות במילואים - וכל שנה מגיע המטכ"ל, ולאחר שקלול של האיומים הביטחוניים נותן את מספר החיילים שהוא צריך, וכמות הימים שהוא צריך כדי לאמן אותם.
המספר הזה עומד כיום על 32 אלף. פחות מאחוז בודד.
אז צורך בטחוני אין.
ושוויון - ברור שאין. שהרי המדינה כופה על אחוז בודד לעשות מלאכה של הכלל.
וזה המדד - כי מי שלא עושה מילואים, ולא מתאמן בקבוע, הוא אזרח עם כרס ונשק, ומכונה בשפה המקצועית: "מיליציה", ואף אחד לא רוצה אפילו לחשוב על לתת לו נשק, כל שכן לשלוח אותו מול חיילי האויב.
אם מטכ"ל יעלו את המספר, בכיף. אם יגידו שהצורך הביטחוני הוא שכל 3.5 מיליון אזרחי יעשו שנה של הכשרה וחצי שנה של אימונים כל שנה, בכיף. זה לא עניין שאינטואיציה אלא של ניתוח איומים והכנה לקראתם. גם חז"ל טענו שכלה מחופתה - כאשר יש צורך. אני פשוט לא מבין על מה את מתבססת בטענה שיש צורך.
שנת הגות חובה. זה מזכיר לי את הספר של סבסטיאן הפנר על חינוך מחדש בגרמניה לפני המלחמה.
אני לא אוהב את זה. אני מתנגד לכפייה. אני מתנגד לכפייה של ערכים. ב"ה שרבו הישיבות והמדרשות בעם ישראל, וכל שנה נפתחים עוד, ותשובה מאהבה היא דרך הרבה יותר יפה וצודקת מבחינתי.
במידה ומגייסים את כל אזרחי מדינת ישראל (3.5 מיליון בגיל גיוס) יש גם לגייס את כל בחורי הישיבות והרבנים, נשים ומהנדסים, סטודנטים וכלות מחופתן.
כיום, יש לחימה בעמימות נמוכה, שלא מצריכה חובת גברא אלא חובת חפצא. על הכלל להמציא 32 אלף לוחמים לאימוני מילואים. במצב זה, לא קיים חובה על הפרט, אלא על הכלל. והחיוב דומה לחיוב להקים גוף משטרתי, אבל לא כל אחד חייב להיות שוטר. והדבר נכון גם לגבי הצלת ישראל מיד צר. אלו לא עקרונות הלכתיים שמנותקים מהמציאות.
לגבי חורבן התורה בגיוס לצה"ל.
התורה החרדית נחרבת בגיוס לצה"ל, משום שזה לא חלק מעולמה, אלא היה איום על עולמה כבר מאות שנים.
התורה הדתית נבנית בגיוס לצה"ל, משום שזה כן חלק מעולמה, והיא רואה בזה דרך מעשית לעבוד את ה'.
אבל בחקירה של המהות והסיבות לגיוס, לא עומדים העקרונות ההלכתיים, אלא הפרדיגמה החילונית-סוציאליסטית, של כור היתוך, ותרומה למדינה, ולא הצלת ישראל מיד צר או כיבוש הארץ.
