העיקר הוא זה:

"הם מרגישים כי הנה קם לוחם שנלחם באויב ללא פשרות פוליטיות, שיקולים מדיניים ואינטרסים אישיים. זהו לוחם שמניעיו, ואף אומר זאת בפה מלא, לא מרצון ל"מקלט בטוח" מפני האנטישמיות או רצון אובססיבי ל"שלום", אלא מריבונות העם היהודי על אדמתו. לוחם שהוא רגיש ועדין בחייו האישיים, אך נחוש וללא חת, וגם אכזר מול האויב. מין הגשמה מודרנית של דברי חז"ל על דוד המלך."

גם לפי יגאל, כותב המאמר, זהו העיקר.

והוא מוסיף, שקל לנו להזדהות עם הדמות, בגלל

המאפיינים הדומים של מיעוט נרדף.

(אגב, אין מה להשוות מבחינה כמותית.

אפילו כהניסטים שרופים הם מרובים יותר במספרם

ונרדפים פחות מאשר אנשי הלח"י.)

אם היה מקום להזדהות, זה אולי עם האצ"ל.

אבל לא ראיתי שיש אזכרות בסדר גדול כזה

לא למנחם בגין, ואפילו לא לדוד רזיאל,

שגם מבחינה מחשבתית וגם מהצד הטרגי

הוא ראוי להזדהות לא פחות מיאיר.

על כן אני חושב שהעיקר הוא הזהות בדרך.

תחושת המיעוט הנרדף וההזדהות הרומנטית עם סופו הטרגי

מעצימות ללא ספק את ההתרפקות על זכרו,

אך הם בהחלט לא העיקר.

אף פעם לא חשבתי שיהודים לא נוסעים משם.

אשמח למידע

אחרי החתימה - גלנט בשיא החוצפה סירב לבצע את מה שנחתם, בטענות שאי אפשר לפגוע בשיקול הדעת של המפקד והושגה פשרה שאם הפינוי משיקולים בטחוניים - זה נשאר בסמכות אלוף הפיקוד. לכן בצו ההרס של בית ענות, הוא כתב את הטענה האבסורדית ש: "המקום פוגע בשלום תושבי האזור".

אם כל הטפשים בהתיישבות האידיאולוגית שמצביעים ליכוד, היו מצביעים לצה"ד, היתה ממשלת ימין בראשות נתניהו אותו דבר- אבל ההתישבות היתה באמת בידי סמוטריץ'.

לכתובת: chalaphagvaot@gmail.com

והעשבים גדלים. זה אחד הדברים היפים בחורף.

אפילו הטחב הירוק שגדל בין המדרכות אחרי הגשמים יפה בחורף.  (אגב רואים שהנבטים בתמונה העליונה הם דו פסיגיים)