וזה מה שיש שם: ערימה אחת עם 32 קירות, ערימה אחת עם עשרה, ועוד ערימה של 15. סך הכל 57 חתיכות קיר, חלק מהקירות עם שרידים של מה שהיה פעם חלון, מרביתם סדוקים. ועדיין הם נשענים זה על זה, מופרדים בכפיסי עץ רחבים, במטרה לשמר משהו מהצורה המקורית, משהו מהכוונה הטובה — וההזויה — להקים מחדש את הבתים המנוסרים. פתרון קסם שהתבשל בלשכת ראש הממשלה במטרה למנוע ככל הניתן את התמונות הזכורות לרע של פינויים קודמים: את נוער הגבעות המשתלח באנשי כוחות הביטחון, את הבנות בשמלות ארוכות ומעילים נלחמות בחירוף נפש בחיילים, את ההמונים הנזעקים להציל את כבודה הנרמס של ארץ ישראל השלמה. והאמת היא שההצעה לנסר חמישה מבנים — שלוש קומות כל אחד מהם, עשויים בלוקים, מחופים רבועים יצוקים דמויי אבן ירושלמית, לרכז אותם במגרש, ולהעביר לאתר שבו יוקמו מחדש, נשמעה בהתחלה כמו פתרון סביר שיחלץ את כולם מהסבך שאליו נקלעו. בטח בהשוואה להצעה הקודמת, שירדה מהר מאוד מהפרק: להרים את המבנים, להניח אותם על גבי פלטפורמות מיוחדות ולהעתיק אותם בשלמותם לאתר החדש.

זה קרה אחרי שכבר היה ברור — גם בלשכת ראש הממשלה, גם ביש"ע כולה, גם בבית־אל עצמה — ששכונת האולפנה היא סיפור גמור. באוקטובר 2008, כשמונה שנים לאחר הקמת השכונה, הוגשה העתירה הראשונה לבג"ץ בשם בעלי הקרקע הפלסטינים. שלוש שנים אחר כך, במאי 2011, קיבל בג"ץ את העתירה. השופטים קבעו שעסקת המכירה הייתה פיקטיבית והורו על פינו מיידי של המבנים שהוקמו על אותה חלקת אדמה. המדינה התחייבה שהפינוי יסתיים עד מאי 2012, כלומר: בתוך שנה.

בשנה שחלפה מאז החלטת בג"ץ הופרחו לאוויר שלל רעיונות שאמורים היו לתת פתרון "מחוץ לקופסה", כהגדרתו של אחד המעורבים היותר בכירים בפרשה. "הוקוס פוקוס", הוא אומר. "קונץ־פטנט, שישאיר את הבתים שלמים וגם ישמע להוראת בג"ץ".

בסוף חודש מאי 2012 הגיע מפקד אוגדת איו"ש, תת־אלוף חגי מרדכי, למשרדו של ראש מועצת בית־אל, משה רוזנבוים, כדי "לתאם בהסכמה את הריסת השכונה, אם וכאשר תינתן הפקודה לכך". רוזנבוים הבהיר למפקד האוגדה: "על שכונת האולפנה יהיה מאבק נחוש הרבה יותר משהיה בעמונה לפני שש שנים". מרדכי קטע את הפגישה, ואם להסתמך על ראשי היישוב, עזב את המקום בכעס, נכנס לרכב שהמתין לו, טרק את הדלת ונסע. "בבית־אל", אומר אחד מהם, "לא ממש התרגשו מכך".

בניסיון להרגיע את הרוחות הציע יושב ראש מועצת יש"ע דאז, דני דיין, להגיע להסדר, אחד מאותם הסדרים עוקפי בג"ץ שצצו שוב ושוב בשטחים: התושבים יפונו, הצבא יפקיע את השטח, ובבתים ישוכנו חיילים. זה יכול היה להיות רעיון מוצלח אלמלא היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הפיל אותו מיד. "זה לא יעבור שום מבחן משפטי", הבהיר.

"תציגו לי כמה שיותר אלטרנטיבות", הנחה ראש הממשלה נתניהו את אנשי משרדו. הקו המנחה: באף אחת מהן לא תופיע תמונה של דחפור ישראלי הורס בתי מתנחלים. "תמונה כזו עלולה להשפיע על המפה הפוליטית", הסכימו בלשכה. "זו משהו שנתניהו אישית לא יכול להרשות לעצמו".

נתניהו, ראוי להזכיר, נתפס בבית־אל כאחד מהאבות של שכונת האולפנה. זה קרה בשנת 1996, בקדנציה הראשונה שלו. מחבלים ירו מרכב חולף על מכוניתם של איטה ויואל צור בשעה שהיו בדרכם חזרה לבית־אל עם ילדיהם. הבן אפרים, בן 11, נהרג במקום. איטה נפצעה קשה ונפטרה מאוחר יותר בבית החולים, יואל צור וארבע בנותיו נפצעו. ללוויה בבית־אל הגיע גם ראש הממשלה. התשובה שלנו, אמר לו האב הלום הצער, היא לבנות ולבנות. נתניהו הסכים. שם, הוא הבטיח, בתנועת יד רחבה שאספה אליה את הגבעה ממול, תקום שכונה.

שלוש שנים אחר כך, במקום שעליו הצביע נתניהו, קמה שכונת בתי האולפנה, על שם האולפנה הסמוכה אליה. אותה שכונה בדיוק שנתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו להירשם כמי שהגה והבטיח ואחר כך הרס.

וכך נולדה ההצעה הראשונה להעתיק את הבתים ממקומם. לא להרוס אלא לשנע. יש האומרים שמי שהעלה אותה היה מזכיר הממשלה צבי האוזר שהיה מעורב, כמה שנים קודם לכן, במבצע העתקת בתי הטמפלרים במושבה שרונה מול הקריה בתל־אביב. מקורבים להאוזר אומרים שהוא רק תמך בה, אכן בהתלהבות, אחרי שנזרקה לחלל החדר. שם, בשרונה, היה מדובר בחמישה בתים בני שתי קומות, מרחק ההעתקה לא עלה על כמה עשרות מטרים, ועדיין היה מדובר בפרויקט מורכב להפליא, שארך כשנה ועלה כ־26 מיליון שקלים, על פי מנהל מקרקעי ישראל. האתגר בבית־אל היה גדול הרבה יותר.

לשכת נתניהו הזמינה חוות דעת של מומחה העתקה אמריקאי, טרי אמרט, בעל חברת "אמרט אינטרנשיונל" (Emmert International), שהרזומה שלו כולל העתקה של מלון על 300 חדריו בארצות־הברית. אמרט ערך סיור באזור, ירד ועלה בגבעות היישוב, עיין במפות טופוגרפיות, הנהן בראשו ושיפשף את כפות ידיו. "הוא העריך שזה יעלה משהו כמו 40 מיליון שקל", אומר לנו אחד מראשי יש"ע.

הוא חשב שזה אפשרי בכלל?

"אפשרי? הגענו לירח, היינו במאדים, יש טכניקות. פלטפורמות פניאומטיות, יודעים לעשות את זה. הוא אמר שצריך יהיה להזיז כמה עמודי חשמל, לשפוך קצת חומר מילוי בכמה מקומות על הדרך, כדי למתן את השיפועים. אבל אם רוצים, הכל אפשרי".

והכסף, אנחנו שואלים אותו.

"ומלחמת אחים, מתיישבים מול חיילים", הוא אומר, "זה יותר טוב?"

ומתי הבנתם שזה לא ילך?

"לא זו הנקודה".

בכל זאת?

"לא נכנסנו לפרטים הטכניים. מה שהבנו זה שנקודת המוצא היא בלי מראות הרס ועל כל השאר אפשר להתגבר. כך או אחרת".

גם השבוע, כשחצינו את היישוב מצד לצד, ברוח הקרה של החורף ששב פתאום, חפים מכל השכלה מקצועית בתחום, ההצעה להרים עם מנוף חמישה מבנים של שלוש קומות, להניח על פלטפורמות ענק ולגרור אותן במשאיות מרחק של 960 מטרים רק כדי להימלט מהחלטה אחת ברורה ובהירה של בג"ץ — נראתה לקוחה מסרט של אפרים קישון שטרם הוקרן. "היה כאן באמת ויכוח בין האסכולה של גולני לזו של הצנחנים", מודה אחד מראשי היישוב, מי שהיה שותף להחלטות, "בגולני הולכים עם הראש בקיר, והצנחנים עוקפים אותו. אז עשינו שיקול קר, החלטנו ללכת כמו הצנחנים — לעקוף את המכשול — והורדנו את ההצעה הזו מסדר היום".

אבל זאת לא הייתה הסיבה העיקרית לכך שמשרד ראש הממשלה גנז את הרעיון. מתברר כי ממלא מקום יו"ר איגוד מהנדסי התשתיות בישראל, המהנדס ישראל דוד, שהתבקש לתת חוות דעת, העריך שעלות ההעתקה תהיה כ־100 מיליון שקל, פי שניים ויותר מהערכה של טרי אמרט. "זה סכום שיאפשר להקים שלוש שכונות", אמר אז אחד המעורבים בדיון. אז מה בא במקום, אנחנו שואלים אותו, "ניסור הבתים", הוא אומר, ופורץ בצחוק.

האבא של רעיון הניסור, אומרים רבים מהמעורבים בפרויקט, היה זמביש, זאב חבר, מזכ"ל אמנה, זרוע ההתיישבות של גוש אמונים, ומי שסומן כמטרה בשנים האחרונות דווקא על ידי נוער הגבעות בגלל מה שהם הגדירו כ"עמדות פשרניות" בוויכוח על פינוי המאחזים הבלתי חוקיים.

חבר העלה את ההצעה בלשכת ראש הממשלה. הלשכה פנתה עם ההצעה למשרד הביטחון כדי "לבדוק אם זה ישים". משרד הביטחון הניח את השאלה על שולחנם של מהנדסי פיקוד העורף. אלו בחנו את תוכניות המבנים וחזרו כעבור כמה ימים עם תשובה חיובית: ניתן לנסר ולהעתיק את המבנים.

באשר ליכולת להשתמש בחלקים המנוסרים כדי להקים בעתיד את המבנים מחדש, התשובה הייתה פחות חד־משמעית: בחדרי המדרגות, ביציקות הבטון ובקירות הפנימיים, הם קבעו כבר אז, לא ניתן יהיה להשתמש. בקירות החיצוניים 125 חתיכות — ייתכן שכן (חלק מהקירות שימשו בסופו של דבר את חברת החשמל כדי לבנות מחסות לטרנספומטרים במקומות שונים בארץ, ולכן נותרו בשטח רק 57 חלקי קירות). "וזה הספיק כדי לצאת לדרך?" אנחנו שואלים בבית־אל. "הספיק לגמרי", אומרים לנו.

הספיק לגמרי, כי במקביל ניהלו צבי האוזר והשר גלעד ארדן את המשא ומתן הסופי עם עסקני ישיבת בית־אל. מי שזימן ותיזמר את המפגשים היה זמביש, שאסף את כולם לביתו של הרב זלמן מלמד ודחף את מתווה הפיצוי שקבע כי לא יהיו דחפורים, הבתים ינוסרו, וכנגד כל דירה מנוסרת ייבנו 10 יחידות דיור, סך הכל 300 יחידות נוספות בבית־אל. ומה עוד? עוד 90 יחידות דיור עבור הישיבה של הרב.

ההסכם הוצג בפני ועדת השרים לענייני התיישבות ב־20 ביוני, שבוע לפני הפינוי. במסמך שקיבלו השרים פורט תהליך הניסור: יתחילו בתקרה שתונח על מוביל, שאר החלקים יוצבו עליה, ואחרונה בערימה — הרצפה, וכל זה כדי להקל על הרכבת המבנים מחדש.

סעיף 8 בלוח הזמנים קבע מפורשות שאחרי ניסור הגג "יתרת האלמנטים של המבנה (גרמי המבנה, שלד המדרגות) ינוסרו גם הם על פי תוכנית מסודרת ויובלו לאתר המצבור — משטח הכורכר שליד החטיבה המרחבית — או לכל אתר אחר שייקבע".

השרים אישרו, עסקני בית־אל אישרו, הפינוי, הבטיחו, יעבור בשקט.

ואכן, כך היה. התושבים ארזו את עצמם ועזבו בסדר מופתי לאחר טקס פרידה קצר ומלא בכי. "היום נחנוך שכונה חדשה בבית־אל, בשטח שגדול פי שניים וחצי או פי שלושה מהשטח הזה", אמר שם הרב מלמד, "זה לא ממעט את הצער, את עוגמת הנפש מהחלטת בג"ץ שהיא החלטה מרושעת וקלוקלת, אבל אנחנו מאמינים שכל גזירה יכולה להתהפך לטובה. פה תהיה בעזרת השם שכונה גדולה ורחבה, ואנחנו נחזור לבתים האלה".

על הגבעות שמסביב התפרשו תלמידיו ותומכיו ואוהביו של הרב מלמד כדי לחצוץ, בהוראתו, בין המפנים לנוער הגבעות שהתקבץ מסביב כדי למחות על ההסדר. "ביבי", הם כתבו על קירות התמך של השכונה, אחרי שהכל כבר נגמר, "מי שהרס — נהרס". ובסמוך, באותיות ענק: "הדוחף לעמונה 2 — יקבלנה כפליים".

במסמך פנימי של אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון, שהועבר לבג"ץ במסגרת הבקשה להארכת מועד הפינוי, הובא סיכום דיון באגף מה־21 ביוני, שבו פורטו תוכניות העבודה:

"קודם יגודר אתר העבודה. פירוק המבנים יבוצע ב'טור', בשל מורכבות המבנה והטופוגרפיה ההררית שבה הם ממוקמים. עוד לפני הפירוק ייעטפו המבנים בבד הסתרה הדומה לשלטי פרסום חוצות. קירות וריצוף המבנה יפורקו ויפונו מן המבנים. גג המבנה ינוסר מהקירות. קירות המבנה יחוזקו באמצעות אלמנטים של פלדה, כך שבעת ניסורם והובלתם הם לא יתפרקו. קירות המבנה ינוסרו, יונפו ויובלו לאתר המצבור שייקבע. יתרת האלמנטים של המבנה (גרמי המבנה, שלד המדרגות), ינוסרו גם הם על פי תוכנית מסודרת ויובלו לאתר המצבור או לכל אתר אחר שייקבע. במקביל לניסור המבנה יתחילו עבודות פירוק תכולת המבנה הבא. בתום עבודות פירוק כלל המבנים יוחזר השטח לקדמותו, לרבות סילוק פסולת הבניין ויישור השטח".

בשלב הראשון נאטמו הבתים, כדי להבטיח שנערי הגבעות לא יממשו את איומיהם, לפלוש ולהתבצר בתוכם. אחר כך הוקפה השכונה כולה בגדר שכוסתה בבד שחור, אטום. ואז החל הניסור.

מה שלא לקחו בחשבון במשרד הביטחון היה הפער בין התוכניות שנמסרו למהנדסי המשרד לבין מה שבוצע בפועל, בשטח. הסדק הראשון בתוכנית הניסור נחשף מיד עם תחילת העבודה. המדינה פנתה בבהילות לבג"ץ וביקשה לדחות ב־60 יום את תאריך היעד להשלמת הניסור. הסיבה, נכתב בבקשה, היא ש"התגלה במהלך העבודות כי המבנה לא נבנה בהתאם לתוכניות המקוריות". למשל, שהוא נבנה מבטון בלבד, ללא תוספת ברזל — כפי שנדרש וכפי שנרשם שבוצע. לעובדה הזו, הסבירה המדינה לבית המשפט, "משמעויות הנדסיות נרחבות הנוגעות לביצוע העבודות, הן בהיבט הבטיחותי של הפירוק והן לעניין סבירות השימוש החוזר בחלקים המנוסרים". המדינה הודתה, כמה לא מפתיע, כי גם הפעם התברר שאין קשר בין התוכניות למימושן, שהמהנדסים הכתיבו מה שהכתיבו, והבונים ידעו טוב יותר ובנו מה שבנו. מה שהמדינה לא אמרה בפה מלא, אך השתמע בבירור מניסוח הבקשה, הוא שמתוך עיי החורבות המנוסרים כבר לא יצמחו בתים חדשים.

למרות זאת נמשך תהליך הפירוק. האלטרנטיבה — להביא דחפורים לשטח — הרי נפסלה מראש. בזה אחר זה הוסרו החלונות, הדלתות, המטבחים, הפרגולות במרפסות, הורדו מנורות מהתקרה, הוצאו האמבטיות, האסלות והברזים. במקביל לפירוק בתוך הבתים נבנו הפיגומים סביבם והם נעטפו בבד יוטה שחור. ורק אז החלה שבירת הקירות הפנימיים בעזרת פטישי 5 קילו. בחצרות הועמדו מכולות והפסולת הושלכה אליהם ומשם למזבלות ברחבי יהודה ושומרון, כולל הרעפים שפורקו מהגגות במטרה להשתמש בהם שוב אך נמצאו לא שמישים ונזרקו.

בשלב הבא סומנו קירות הבתים במספרים ואותיות, גנרטורים הוצבו בשטח ובעזרת מסור יהלום — דיסק ענק שקוטרו למעלה ממטר — נחתכו הקירות החיצוניים לריבועים. לקראת הסוף, כשבמקום נותרו רק שלדי הבניין, בולטים מעט מעל לקרקע, הגיע דחפור וסיים את ההריסה. 

"בהתחלה עוד הורידו את הסורגים מהחלונות ושמו בצד", אומר אחד מהמפונים, שהיה פעיל במשא ומתן שקדם לניסור. "הורידו את המעקות, את הדלתות. בסוף ראו שזה שיגעון, שממילא אי־אפשר יהיה להשתמש בזה, אז הורידו ואנשים מהיישוב לקחו מה שלקחו, וקבלנים לקחו מה שלקחו. זה לא היה נעים לראות את זה. הלכתי לשם פעם אחת, בגלל הסקרנות, וזהו. אחרי הפעם הזו הבנתי מיד שהכל זה כאילו. והתמונה היחידה שנשארה לי בראש זה איש אחד יוצא משם וסוחב על הגב אסלה. כמה זמן אחר כך, כשפגשתי מישהו בכיר מאוד בלשכת נתניהו, אמרתי לו: תגיד, אז מה יצא מכל זה בסוף. 'כלום', הוא אמר, 'אבל זו הייתה הדרישה של ראש הממשלה, שלא רצה שגם עליו יירשם הרס בתים של יהודים בארץ ישראל'. ותעשו עם הדברים האלה משהו, שאלתי. 'השתגעת', הוא אמר לי, 'מה נעשה איתם?'"

נו, אנחנו שואלים את אחד מראשי היישוב, אז מה ייצא מכל הפרויקט? "ישימו דוגמיות מהבתים המפורקים בבתים שייבנו במסגרת ההרחבה שהבטיחה הממשלה", הוא אומר. "כמו הקטע החשוף שאנחנו משאירים בקיר הבית זכר לחורבן הבית". ואחר כך הוא עושה לנו חשבון: ההריסה הייתה עולה שלושה מיליון שקל, ועוד מי יודע כמה היה עולה להביא עשרת אלפים חיילים ושוטרים כדי לאבטח את ההרס, וכמה היה עולה להתאושש מהמלחמה שהייתה מתחוללת כאן. הניסור עלה קצת פחות משישה מיליון. זה לא שווה את זה?"

ועוד עשרות מיליונים, אנחנו מזכירים לו. "כן". הוא אומר, "אבל זה כבר קשור לבנייה של היחידות שהובטחו".

ובינתיים, סמוך לגדר הבסיס הצבאי, שהוזזה כמה עשרות מטרים פנימה לטובת הפרויקט, קמה שכונת הקרווילות. בתים צמודי קרקע, 60 מטר רבוע, צבועים בבז', עם פיסת קרקע קטנה ליד, צינור מים שנמשך מברז צמוד לקיר הבניין וממול שורה של מחסנים, מחסן לכל משפחה. "את כל זה", אומר לנו אחד מהמפונים, "הרימו תוך חודש. יש לי רק מילים טובות לומר על הצוות של משרד הביטחון שעבד כאן. על מי שניהל את כל המבצע, סמנכ"ל המשרד בצלאל טרייבר. סוף־סוף הבינו שם שאנחנו לא האויב. שאם מוציאים משפחה עם ילדים מביתה צריך לעזור לה לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, עד שנעבור לבתי הקבע".

אז כולם עברו לכאן?

"לא. הרוב עברו. אבל כמה משפחות עזבו. נמאס להן".

ממש בשבוע שבו הסתובבנו שם אישרה הממשלה את בנייתן של 90 היחידות שהובטחו לישיבה של הרב זלמן מלמד, בנוסף ל־300 יחידות הדיור האחרות שאושרו. מתי תסתיים הבנייה? בבית־אל לא יודעים לומר. כבר יודעים שם, על סמך ניסיון העבר, שזה יכול לקחת גם שנים. והמפונים, אנחנו שואלים. "ימשיכו לגור בקרווילות", אומרים לנו.

ובינתיים, על רחבת הכורכר הצמודה לחטיבה המרחבית, לא רחוק מהכפר הערבי עין יברוד ממזרח, ועם רמאללה שסוגרת את קו הרקיע במערב, ממתינים הקירות המצופים בדמוי אבן ירושלמית, שמישהו יחליט מה לעשות איתם. או שלא.

וזה מה שיש שם: ערימה אחת עם 32 קירות, ערימה אחת עם עשרה, ועוד ערימה של 15. סך הכל 57 חתיכות קיר, חלק מהקירות עם שרידים של מה שהיה פעם חלון, מרביתם סדוקים. ועדיין הם נשענים זה על זה, מופרדים בכפיסי עץ רחבים, במטרה לשמר משהו מהצורה המקורית, משהו מהכוונה הטובה — וההזויה — להקים מחדש את הבתים המנוסרים. פתרון קסם שהתבשל בלשכת ראש הממשלה במטרה למנוע ככל הניתן את התמונות הזכורות לרע של פינויים קודמים: את נוער הגבעות המשתלח באנשי כוחות הביטחון, את הבנות בשמלות ארוכות ומעילים נלחמות בחירוף נפש בחיילים, את ההמונים הנזעקים להציל את כבודה הנרמס של ארץ ישראל השלמה. והאמת היא שההצעה לנסר חמישה מבנים — שלוש קומות כל אחד מהם, עשויים בלוקים, מחופים רבועים יצוקים דמויי אבן ירושלמית, לרכז אותם במגרש, ולהעביר לאתר שבו יוקמו מחדש, נשמעה בהתחלה כמו פתרון סביר שיחלץ את כולם מהסבך שאליו נקלעו. בטח בהשוואה להצעה הקודמת, שירדה מהר מאוד מהפרק: להרים את המבנים, להניח אותם על גבי פלטפורמות מיוחדות ולהעתיק אותם בשלמותם לאתר החדש.

זה קרה אחרי שכבר היה ברור — גם בלשכת ראש הממשלה, גם ביש"ע כולה, גם בבית־אל עצמה — ששכונת האולפנה היא סיפור גמור. באוקטובר 2008, כשמונה שנים לאחר הקמת השכונה, הוגשה העתירה הראשונה לבג"ץ בשם בעלי הקרקע הפלסטינים. שלוש שנים אחר כך, במאי 2011, קיבל בג"ץ את העתירה. השופטים קבעו שעסקת המכירה הייתה פיקטיבית והורו על פינו מיידי של המבנים שהוקמו על אותה חלקת אדמה. המדינה התחייבה שהפינוי יסתיים עד מאי 2012, כלומר: בתוך שנה.

בשנה שחלפה מאז החלטת בג"ץ הופרחו לאוויר שלל רעיונות שאמורים היו לתת פתרון "מחוץ לקופסה", כהגדרתו של אחד המעורבים היותר בכירים בפרשה. "הוקוס פוקוס", הוא אומר. "קונץ־פטנט, שישאיר את הבתים שלמים וגם ישמע להוראת בג"ץ".

בסוף חודש מאי 2012 הגיע מפקד אוגדת איו"ש, תת־אלוף חגי מרדכי, למשרדו של ראש מועצת בית־אל, משה רוזנבוים, כדי "לתאם בהסכמה את הריסת השכונה, אם וכאשר תינתן הפקודה לכך". רוזנבוים הבהיר למפקד האוגדה: "על שכונת האולפנה יהיה מאבק נחוש הרבה יותר משהיה בעמונה לפני שש שנים". מרדכי קטע את הפגישה, ואם להסתמך על ראשי היישוב, עזב את המקום בכעס, נכנס לרכב שהמתין לו, טרק את הדלת ונסע. "בבית־אל", אומר אחד מהם, "לא ממש התרגשו מכך".

בניסיון להרגיע את הרוחות הציע יושב ראש מועצת יש"ע דאז, דני דיין, להגיע להסדר, אחד מאותם הסדרים עוקפי בג"ץ שצצו שוב ושוב בשטחים: התושבים יפונו, הצבא יפקיע את השטח, ובבתים ישוכנו חיילים. זה יכול היה להיות רעיון מוצלח אלמלא היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הפיל אותו מיד. "זה לא יעבור שום מבחן משפטי", הבהיר.

"תציגו לי כמה שיותר אלטרנטיבות", הנחה ראש הממשלה נתניהו את אנשי משרדו. הקו המנחה: באף אחת מהן לא תופיע תמונה של דחפור ישראלי הורס בתי מתנחלים. "תמונה כזו עלולה להשפיע על המפה הפוליטית", הסכימו בלשכה. "זו משהו שנתניהו אישית לא יכול להרשות לעצמו".

נתניהו, ראוי להזכיר, נתפס בבית־אל כאחד מהאבות של שכונת האולפנה. זה קרה בשנת 1996, בקדנציה הראשונה שלו. מחבלים ירו מרכב חולף על מכוניתם של איטה ויואל צור בשעה שהיו בדרכם חזרה לבית־אל עם ילדיהם. הבן אפרים, בן 11, נהרג במקום. איטה נפצעה קשה ונפטרה מאוחר יותר בבית החולים, יואל צור וארבע בנותיו נפצעו. ללוויה בבית־אל הגיע גם ראש הממשלה. התשובה שלנו, אמר לו האב הלום הצער, היא לבנות ולבנות. נתניהו הסכים. שם, הוא הבטיח, בתנועת יד רחבה שאספה אליה את הגבעה ממול, תקום שכונה.

שלוש שנים אחר כך, במקום שעליו הצביע נתניהו, קמה שכונת בתי האולפנה, על שם האולפנה הסמוכה אליה. אותה שכונה בדיוק שנתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו להירשם כמי שהגה והבטיח ואחר כך הרס.

וכך נולדה ההצעה הראשונה להעתיק את הבתים ממקומם. לא להרוס אלא לשנע. יש האומרים שמי שהעלה אותה היה מזכיר הממשלה צבי האוזר שהיה מעורב, כמה שנים קודם לכן, במבצע העתקת בתי הטמפלרים במושבה שרונה מול הקריה בתל־אביב. מקורבים להאוזר אומרים שהוא רק תמך בה, אכן בהתלהבות, אחרי שנזרקה לחלל החדר. שם, בשרונה, היה מדובר בחמישה בתים בני שתי קומות, מרחק ההעתקה לא עלה על כמה עשרות מטרים, ועדיין היה מדובר בפרויקט מורכב להפליא, שארך כשנה ועלה כ־26 מיליון שקלים, על פי מנהל מקרקעי ישראל. האתגר בבית־אל היה גדול הרבה יותר.

לשכת נתניהו הזמינה חוות דעת של מומחה העתקה אמריקאי, טרי אמרט, בעל חברת "אמרט אינטרנשיונל" (Emmert International), שהרזומה שלו כולל העתקה של מלון על 300 חדריו בארצות־הברית. אמרט ערך סיור באזור, ירד ועלה בגבעות היישוב, עיין במפות טופוגרפיות, הנהן בראשו ושיפשף את כפות ידיו. "הוא העריך שזה יעלה משהו כמו 40 מיליון שקל", אומר לנו אחד מראשי יש"ע.

הוא חשב שזה אפשרי בכלל?

"אפשרי? הגענו לירח, היינו במאדים, יש טכניקות. פלטפורמות פניאומטיות, יודעים לעשות את זה. הוא אמר שצריך יהיה להזיז כמה עמודי חשמל, לשפוך קצת חומר מילוי בכמה מקומות על הדרך, כדי למתן את השיפועים. אבל אם רוצים, הכל אפשרי".

והכסף, אנחנו שואלים אותו.

"ומלחמת אחים, מתיישבים מול חיילים", הוא אומר, "זה יותר טוב?"

ומתי הבנתם שזה לא ילך?

"לא זו הנקודה".

בכל זאת?

"לא נכנסנו לפרטים הטכניים. מה שהבנו זה שנקודת המוצא היא בלי מראות הרס ועל כל השאר אפשר להתגבר. כך או אחרת".

גם השבוע, כשחצינו את היישוב מצד לצד, ברוח הקרה של החורף ששב פתאום, חפים מכל השכלה מקצועית בתחום, ההצעה להרים עם מנוף חמישה מבנים של שלוש קומות, להניח על פלטפורמות ענק ולגרור אותן במשאיות מרחק של 960 מטרים רק כדי להימלט מהחלטה אחת ברורה ובהירה של בג"ץ — נראתה לקוחה מסרט של אפרים קישון שטרם הוקרן. "היה כאן באמת ויכוח בין האסכולה של גולני לזו של הצנחנים", מודה אחד מראשי היישוב, מי שהיה שותף להחלטות, "בגולני הולכים עם הראש בקיר, והצנחנים עוקפים אותו. אז עשינו שיקול קר, החלטנו ללכת כמו הצנחנים — לעקוף את המכשול — והורדנו את ההצעה הזו מסדר היום".

אבל זאת לא הייתה הסיבה העיקרית לכך שמשרד ראש הממשלה גנז את הרעיון. מתברר כי ממלא מקום יו"ר איגוד מהנדסי התשתיות בישראל, המהנדס ישראל דוד, שהתבקש לתת חוות דעת, העריך שעלות ההעתקה תהיה כ־100 מיליון שקל, פי שניים ויותר מהערכה של טרי אמרט. "זה סכום שיאפשר להקים שלוש שכונות", אמר אז אחד המעורבים בדיון. אז מה בא במקום, אנחנו שואלים אותו, "ניסור הבתים", הוא אומר, ופורץ בצחוק.

האבא של רעיון הניסור, אומרים רבים מהמעורבים בפרויקט, היה זמביש, זאב חבר, מזכ"ל אמנה, זרוע ההתיישבות של גוש אמונים, ומי שסומן כמטרה בשנים האחרונות דווקא על ידי נוער הגבעות בגלל מה שהם הגדירו כ"עמדות פשרניות" בוויכוח על פינוי המאחזים הבלתי חוקיים.

חבר העלה את ההצעה בלשכת ראש הממשלה. הלשכה פנתה עם ההצעה למשרד הביטחון כדי "לבדוק אם זה ישים". משרד הביטחון הניח את השאלה על שולחנם של מהנדסי פיקוד העורף. אלו בחנו את תוכניות המבנים וחזרו כעבור כמה ימים עם תשובה חיובית: ניתן לנסר ולהעתיק את המבנים.

באשר ליכולת להשתמש בחלקים המנוסרים כדי להקים בעתיד את המבנים מחדש, התשובה הייתה פחות חד־משמעית: בחדרי המדרגות, ביציקות הבטון ובקירות הפנימיים, הם קבעו כבר אז, לא ניתן יהיה להשתמש. בקירות החיצוניים 125 חתיכות — ייתכן שכן (חלק מהקירות שימשו בסופו של דבר את חברת החשמל כדי לבנות מחסות לטרנספומטרים במקומות שונים בארץ, ולכן נותרו בשטח רק 57 חלקי קירות). "וזה הספיק כדי לצאת לדרך?" אנחנו שואלים בבית־אל. "הספיק לגמרי", אומרים לנו.

הספיק לגמרי, כי במקביל ניהלו צבי האוזר והשר גלעד ארדן את המשא ומתן הסופי עם עסקני ישיבת בית־אל. מי שזימן ותיזמר את המפגשים היה זמביש, שאסף את כולם לביתו של הרב זלמן מלמד ודחף את מתווה הפיצוי שקבע כי לא יהיו דחפורים, הבתים ינוסרו, וכנגד כל דירה מנוסרת ייבנו 10 יחידות דיור, סך הכל 300 יחידות נוספות בבית־אל. ומה עוד? עוד 90 יחידות דיור עבור הישיבה של הרב.

ההסכם הוצג בפני ועדת השרים לענייני התיישבות ב־20 ביוני, שבוע לפני הפינוי. במסמך שקיבלו השרים פורט תהליך הניסור: יתחילו בתקרה שתונח על מוביל, שאר החלקים יוצבו עליה, ואחרונה בערימה — הרצפה, וכל זה כדי להקל על הרכבת המבנים מחדש.

סעיף 8 בלוח הזמנים קבע מפורשות שאחרי ניסור הגג "יתרת האלמנטים של המבנה (גרמי המבנה, שלד המדרגות) ינוסרו גם הם על פי תוכנית מסודרת ויובלו לאתר המצבור — משטח הכורכר שליד החטיבה המרחבית — או לכל אתר אחר שייקבע".

השרים אישרו, עסקני בית־אל אישרו, הפינוי, הבטיחו, יעבור בשקט.

ואכן, כך היה. התושבים ארזו את עצמם ועזבו בסדר מופתי לאחר טקס פרידה קצר ומלא בכי. "היום נחנוך שכונה חדשה בבית־אל, בשטח שגדול פי שניים וחצי או פי שלושה מהשטח הזה", אמר שם הרב מלמד, "זה לא ממעט את הצער, את עוגמת הנפש מהחלטת בג"ץ שהיא החלטה מרושעת וקלוקלת, אבל אנחנו מאמינים שכל גזירה יכולה להתהפך לטובה. פה תהיה בעזרת השם שכונה גדולה ורחבה, ואנחנו נחזור לבתים האלה".

על הגבעות שמסביב התפרשו תלמידיו ותומכיו ואוהביו של הרב מלמד כדי לחצוץ, בהוראתו, בין המפנים לנוער הגבעות שהתקבץ מסביב כדי למחות על ההסדר. "ביבי", הם כתבו על קירות התמך של השכונה, אחרי שהכל כבר נגמר, "מי שהרס — נהרס". ובסמוך, באותיות ענק: "הדוחף לעמונה 2 — יקבלנה כפליים".

במסמך פנימי של אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון, שהועבר לבג"ץ במסגרת הבקשה להארכת מועד הפינוי, הובא סיכום דיון באגף מה־21 ביוני, שבו פורטו תוכניות העבודה:

"קודם יגודר אתר העבודה. פירוק המבנים יבוצע ב'טור', בשל מורכבות המבנה והטופוגרפיה ההררית שבה הם ממוקמים. עוד לפני הפירוק ייעטפו המבנים בבד הסתרה הדומה לשלטי פרסום חוצות. קירות וריצוף המבנה יפורקו ויפונו מן המבנים. גג המבנה ינוסר מהקירות. קירות המבנה יחוזקו באמצעות אלמנטים של פלדה, כך שבעת ניסורם והובלתם הם לא יתפרקו. קירות המבנה ינוסרו, יונפו ויובלו לאתר המצבור שייקבע. יתרת האלמנטים של המבנה (גרמי המבנה, שלד המדרגות), ינוסרו גם הם על פי תוכנית מסודרת ויובלו לאתר המצבור או לכל אתר אחר שייקבע. במקביל לניסור המבנה יתחילו עבודות פירוק תכולת המבנה הבא. בתום עבודות פירוק כלל המבנים יוחזר השטח לקדמותו, לרבות סילוק פסולת הבניין ויישור השטח".

בשלב הראשון נאטמו הבתים, כדי להבטיח שנערי הגבעות לא יממשו את איומיהם, לפלוש ולהתבצר בתוכם. אחר כך הוקפה השכונה כולה בגדר שכוסתה בבד שחור, אטום. ואז החל הניסור.

מה שלא לקחו בחשבון במשרד הביטחון היה הפער בין התוכניות שנמסרו למהנדסי המשרד לבין מה שבוצע בפועל, בשטח. הסדק הראשון בתוכנית הניסור נחשף מיד עם תחילת העבודה. המדינה פנתה בבהילות לבג"ץ וביקשה לדחות ב־60 יום את תאריך היעד להשלמת הניסור. הסיבה, נכתב בבקשה, היא ש"התגלה במהלך העבודות כי המבנה לא נבנה בהתאם לתוכניות המקוריות". למשל, שהוא נבנה מבטון בלבד, ללא תוספת ברזל — כפי שנדרש וכפי שנרשם שבוצע. לעובדה הזו, הסבירה המדינה לבית המשפט, "משמעויות הנדסיות נרחבות הנוגעות לביצוע העבודות, הן בהיבט הבטיחותי של הפירוק והן לעניין סבירות השימוש החוזר בחלקים המנוסרים". המדינה הודתה, כמה לא מפתיע, כי גם הפעם התברר שאין קשר בין התוכניות למימושן, שהמהנדסים הכתיבו מה שהכתיבו, והבונים ידעו טוב יותר ובנו מה שבנו. מה שהמדינה לא אמרה בפה מלא, אך השתמע בבירור מניסוח הבקשה, הוא שמתוך עיי החורבות המנוסרים כבר לא יצמחו בתים חדשים.

למרות זאת נמשך תהליך הפירוק. האלטרנטיבה — להביא דחפורים לשטח — הרי נפסלה מראש. בזה אחר זה הוסרו החלונות, הדלתות, המטבחים, הפרגולות במרפסות, הורדו מנורות מהתקרה, הוצאו האמבטיות, האסלות והברזים. במקביל לפירוק בתוך הבתים נבנו הפיגומים סביבם והם נעטפו בבד יוטה שחור. ורק אז החלה שבירת הקירות הפנימיים בעזרת פטישי 5 קילו. בחצרות הועמדו מכולות והפסולת הושלכה אליהם ומשם למזבלות ברחבי יהודה ושומרון, כולל הרעפים שפורקו מהגגות במטרה להשתמש בהם שוב אך נמצאו לא שמישים ונזרקו.

בשלב הבא סומנו קירות הבתים במספרים ואותיות, גנרטורים הוצבו בשטח ובעזרת מסור יהלום — דיסק ענק שקוטרו למעלה ממטר — נחתכו הקירות החיצוניים לריבועים. לקראת הסוף, כשבמקום נותרו רק שלדי הבניין, בולטים מעט מעל לקרקע, הגיע דחפור וסיים את ההריסה. 

"בהתחלה עוד הורידו את הסורגים מהחלונות ושמו בצד", אומר אחד מהמפונים, שהיה פעיל במשא ומתן שקדם לניסור. "הורידו את המעקות, את הדלתות. בסוף ראו שזה שיגעון, שממילא אי־אפשר יהיה להשתמש בזה, אז הורידו ואנשים מהיישוב לקחו מה שלקחו, וקבלנים לקחו מה שלקחו. זה לא היה נעים לראות את זה. הלכתי לשם פעם אחת, בגלל הסקרנות, וזהו. אחרי הפעם הזו הבנתי מיד שהכל זה כאילו. והתמונה היחידה שנשארה לי בראש זה איש אחד יוצא משם וסוחב על הגב אסלה. כמה זמן אחר כך, כשפגשתי מישהו בכיר מאוד בלשכת נתניהו, אמרתי לו: תגיד, אז מה יצא מכל זה בסוף. 'כלום', הוא אמר, 'אבל זו הייתה הדרישה של ראש הממשלה, שלא רצה שגם עליו יירשם הרס בתים של יהודים בארץ ישראל'. ותעשו עם הדברים האלה משהו, שאלתי. 'השתגעת', הוא אמר לי, 'מה נעשה איתם?'"

נו, אנחנו שואלים את אחד מראשי היישוב, אז מה ייצא מכל הפרויקט? "ישימו דוגמיות מהבתים המפורקים בבתים שייבנו במסגרת ההרחבה שהבטיחה הממשלה", הוא אומר. "כמו הקטע החשוף שאנחנו משאירים בקיר הבית זכר לחורבן הבית". ואחר כך הוא עושה לנו חשבון: ההריסה הייתה עולה שלושה מיליון שקל, ועוד מי יודע כמה היה עולה להביא עשרת אלפים חיילים ושוטרים כדי לאבטח את ההרס, וכמה היה עולה להתאושש מהמלחמה שהייתה מתחוללת כאן. הניסור עלה קצת פחות משישה מיליון. זה לא שווה את זה?"

ועוד עשרות מיליונים, אנחנו מזכירים לו. "כן". הוא אומר, "אבל זה כבר קשור לבנייה של היחידות שהובטחו".

ובינתיים, סמוך לגדר הבסיס הצבאי, שהוזזה כמה עשרות מטרים פנימה לטובת הפרויקט, קמה שכונת הקרווילות. בתים צמודי קרקע, 60 מטר רבוע, צבועים בבז', עם פיסת קרקע קטנה ליד, צינור מים שנמשך מברז צמוד לקיר הבניין וממול שורה של מחסנים, מחסן לכל משפחה. "את כל זה", אומר לנו אחד מהמפונים, "הרימו תוך חודש. יש לי רק מילים טובות לומר על הצוות של משרד הביטחון שעבד כאן. על מי שניהל את כל המבצע, סמנכ"ל המשרד בצלאל טרייבר. סוף־סוף הבינו שם שאנחנו לא האויב. שאם מוציאים משפחה עם ילדים מביתה צריך לעזור לה לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, עד שנעבור לבתי הקבע".

אז כולם עברו לכאן?

"לא. הרוב עברו. אבל כמה משפחות עזבו. נמאס להן".

ממש בשבוע שבו הסתובבנו שם אישרה הממשלה את בנייתן של 90 היחידות שהובטחו לישיבה של הרב זלמן מלמד, בנוסף ל־300 יחידות הדיור האחרות שאושרו. מתי תסתיים הבנייה? בבית־אל לא יודעים לומר. כבר יודעים שם, על סמך ניסיון העבר, שזה יכול לקחת גם שנים. והמפונים, אנחנו שואלים. "ימשיכו לגור בקרווילות", אומרים לנו.

ובינתיים, על רחבת הכורכר הצמודה לחטיבה המרחבית, לא רחוק מהכפר הערבי עין יברוד ממזרח, ועם רמאללה שסוגרת את קו הרקיע במערב, ממתינים הקירות המצופים בדמוי אבן ירושלמית, שמישהו יחליט מה לעשות איתם. או שלא.