מימית, תענית אסתר תשמ"ב (מרץ 1982)
| נכתב על ידי הרב מאיר כהנא | |
חלק א: הספירה לאחור כבר החלה, והעצבים מרוטים מהשאלה המנקרת אצל כולם: "מתי הם יגיעו?" הם – הם אלה אשר הפכו למוקד פחדם של ילדינו; הם – הם אלה המסמלים את הסכנה המתקרבת; הם – למרבה הצער, הם חיילי צה"ל, אחינו בני עמנו. טרגדיה. הגעתי לכאן, לימית, עיירה יפהפיה על חופי הים התיכון, בשבוע שעבר עם מספר חברי "כך" (היה זה יום ראשון, 28 בפברואר). ביום שישי [שלפניו], ממש כשעמדנו לצאת לתפילת קבלת שבת, הודיעו ברדיו שממשלת בגין-שרון חסמה את חבל ימית לכל מי שאינו תושב בו. כך החלה הממשלה לחסל את הנוכחות היהודית בסיני כדי לבצע את הנסיגה הסופית, אותה משימה "קדושה" אשר דבקה בה הממשלה בקנאות בלתי מובנת.אנשים כאן בהלם. אני מרחם עליהם, על כל אלה אשר השלו את עצמם באיזה סוג של תקווה מתחננת, ואמרו שוב ושוב: "בגין לעולם לא יוותר על היישובים… יש לו איזו תכנית…" אשלייתם הכוזבת מזכירה לי את פירושו הנהדר של ה"אבן עזרא" על קובלנתם של עבדי פרעה אחרי המכה השביעית: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?" הפירוש הפשוט הוא: "האם אינך מבין שאבדה מצרים?" ה"אבן עזרא", בהברקה פסיכולוגית מעמיקה, מפרש אחרת: "האם אינך רוצה להבין שאבדה מצרים?" זוהי האטימות שאחזה בנו היום. לא רוצים להבין. לא רוצים להודות באמת, באמת המרה.בגין, אדם חולה פיזית ורוחנית, נחוש בדעתו להשלים את הטירוף שהחל בו. באותו שבוע שבו הדיקטטור המצרי מוברק נותן לנו סטירת לחי בסירובו להגיע לירושלים, בגין מוציא את צה"ל מסיני. לסגור את סיני. לסגור אותו בפני יהודים.ביום ראשון יצאתי לדרך עם ארבעה אנשי "כך". הדרכים חסומות, האזור סגור, אבל תמיד אפשר להסתדר. קצת אמונה, דמיון, ותחכום – זהו המרשם העתיק.אנחנו נוסעים דרך חברון ומגיעים לבאר שבע. שם אנחנו שוכרים מכונית "אייויס", כדי להיראות כתיירים. אני מצויד בכובע טמבל המכסה את החלק העליון של פני, במשקפי שמש כהים, בדרכון אמריקאי ובמבטא אמריקאי חזק. הכביש פנוי במשך ארבעים הקילומטר הראשונים מבאר שבע. אנחנו נוסעים מהר, עוברים את נתיבות ואופקים, פונים בצומת מגן, והנה הוא. הנה המחסום הראשון – ארבעים קילומטר לפני ימית. עשרות חיילים מסתובבים ליד המחסום. אני עוצר את הרכב, והחייל שואל אותי לאן אני נוסע. אני נראה כמו תייר אמריקאי, ומחייך חיוך טיפשי בתקווה להיראות כתייר תמים. אני עונה שאנחנו קבוצת אמריקאים בדרך לטיול בסיני. החייל לא מבין אנגלית, וקורא לחייל אחר. הפעם זהו חייל דובר אנגלית, והוא מסביר שאין מעבר לשום כלי רכב. אני מחייך; מתחנן; מאיים; מנפנף בידידותי עם השגריר האמריקאי – אך שום דבר לא עוזר.אנו מסתובבים ונעצרים. המפה מציינת שלשמאלנו יש כביש המוביל לנחל עוז ואחריו יש נתיב המתואר כקשה לנסיעה. אין לנו ברירה, ואנו פונים לשם. לשמחתנו, חלק מהנתיב המצוין במפה הוא סלול, והחלק שהוא דרך עפר הוא סביר ביותר – מי שמשתדל זוכה לסייעתא דשמייא.אנו נוסעים בכיוון השמש - לפעמים מערבה, לפעמים דרום-מערבה, תלוי בפיתולי הדרכים השונות והמשונות. אנו נוסעים דרך שדות ופרדסים - אבל מצליחים להתקדם. בחצי שעה אנחנו מצליחים לעבור כחמישה-עשר קילומטר לכיוונה של ימית. לא רע. אנחנו מוצאים את עצמנו בחזרה על הכביש הראשי, הרבה אחרי המחסום. ה' מסייע.משם הדרך כבר די קלה. את המחסום השני אנו עוברים בטענה שהמחסום הראשון נתן לנו לעבור. כך גם במחסום השלישי. ברביעי, קצין מבקש לראות את הדרכון שלי. אני מעדיף שלא יראה את השם שלי, אפילו באנגלית, ואני אומר לו שהדרכון נמצא באילת, לשם שלח אותו סוכן הנסיעות שלי. בהתחלה הוא אינו מוכן לתת לנו לעבור, אך שטף מילים זועם באנגלית משכנע אותו. אנחנו עוברים. אנחנו בחבל ימית.תחילה נוסעים ליישוב חצר-אדר. זהו יישוב חדש שהוקם בנובמבר, ורוב מקימיו היו אנשי "כך". הוא נמצא במרחק כחצי שעה נסיעה מערבה מימית… היישוב הוא סמל של מסירות הנפש והאמונה של יהודים צעירים. כעשרים משפחות מצטופפות בקרוונים קטנים בתנאי חיים פרימיטיביים ביותר. אחד הקרוונים משמש חדר אוכל ואנו מתקבלים שם בקריאות שמחה (כבר הסרתי את הכובע והמשקפיים המגוחכים). אשתו של מיכאל בן-חורין, מקים היישוב ומנהיגו, שאיש לא ישווה לו, יושבת שם עם תינוקה הפעוט בידיה. היא נראית עצובה, אך – כמו תמיד – מלאה אמונה.בינתיים מחליטים לנסות להכריח את הצבא להסיר את המחסום שלהם על ידי חסימת הכביש, שהוא העורק הראשי לאל-עריש ולמצרים. כולם מתגייסים לעבודה. מעמידים את הטרקטור באמצע הכביש, ומתחילים לעשות ערמות של מזרנים, כיסאות, חוטי תיל ועוד. הכביש חסום לגמרי. כלי רכב מתחילים להגיע משני הכיוונים. הם נעצרים. תורים ארוכים מתחילים להיווצר. החיילים ושוטר אחד מסתכלים. הם אינם מתערבים, אך מודיעים בקשר למפקד. הנשים הילדים עתה יושבים באמצע כל הערמה של הגרוטאות. הם יושבים בשקט. אחד הנהגים הממתינים ניגש למחסום ומתחיל להתווכח. הכל בסדר. עוד חיילים מגיעים. הם אינם עושים דבר.לפתע מגיעים מכיוון מערב שני אוטובוסים של "אגד". הם מלאים ישראלים החוזרים מטיול במצרים. (עד פסח, עוד עשרות אלפי יהודים יחזרו אל העבדות וימלאו את ארץ הפרעונים.)הישראלים מתחילים לרדת מהאוטובוסים. חלק צועקים: "היינו במצרים שבועיים. אנחנו עייפים. תפנו את הכביש". אנחנו מנסים להסביר להם מה קורה. לא מעניין אותם. "מה אכפת לי? זאת הבעיה שלכם. אני רוצה להגיע הביתה". אלה הם פירות החינוך הישראלי, ה"ציונות" שמלמדים פה. ואז.. כחמישה-עשר ישראלים מתחילים לפרק את המחסום שבנינו. המתיישבים, רובם נשים וצעירים, מנסים לעצור אותם. מתפתחות תגרות. אחד התיירים הישראלים תופס מוט ברזל ומנפנף בו. מתיישב צעיר, תלמיד ישיבת "מרכז הרב", מקבל אגרוף בפנים. יהודים מתקוטטים ביניהם, והערבים במוניות יושבים ומסתכלים… תלמיד הישיבה עומד בצד ובוכה בשקט, אבל לא בגלל המכה שקיבל.אנחנו נוסעים לימית במצב רוח מדוכדך.בצומת הראשית לפני העיירה, עומד קהל גדול, כשלוש מאות איש. אני רואה את ברוך מרזל, פעיל "כך", שנמצא כאן כבר מעל שנה. הוא אחת האגדות החיות של המקום, מתמסר יום ולילה לעצירת הנסיגה. הוא ממורמר. הוא מצביע לעבר הקהל ואומר: "הם מקשיבים לגאולה כהן. היא 'הרגה' אותנו היום".מספר מתייישבים העומדים בקרבתנו מהנהנים בהסכמה. הכוונה היא זאת: ראשי "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני", חזית שמזדהה עם "התחייה", הודיעו במוצאי שבת שאם לא יורדו המחסומים עד יום ראשון בשמונה בבוקר, הם יורידו אותם בעצמם. עכשיו חמש אחר הצהריים, והמחסומים עדיין עומדים.מרזל אומר: "היו לנו כאן כאלפיים איש. הם היו זועמים. הם היו מוכנים פסיכולוגית לפרק את המחסומים, ואף אחד לא היה מצליח לעצור אותם. ואז גאולה הופיעה עם חנן פורת [חבר כנסת של התחייה וראש התנועה לעצירת הנסיגה כאן]. הם שכנעו את הקהל הגדול שהתאסף להביא לכאן את רפול [רפאל איתן, הרמטכ"ל]. הוא הגיע ואמר שאינו יכול להבטיח דבר, אך ידבר עם שרון. ברור שאין לו מילה בעניין. זוהי החלטה פוליטית של בגין ושרון. אבל גאולה וחנן קפצו על ההזדמנות לברוח מלהגיד לציבור להתנפל על המחסומים. נמאס לי".לי יותר מ"נמאס". עכשיו ברור לי שימית אבודה, חס ושלום. ברור לי שהרגע הפסיכולוגי - היקר כל כך – של המון זועם המוכן "לעלות על הבריקדות", להתנפל על המחסומים, אבד. הזעם הגדול אבד, ואף פעם לא יגיע שוב אותו השיא. כמה קריטית הייתה יכולה להיות אותו רגע של התנפלות, אילו הייתה! הרי בגין ושרון לקחו סיכון. הם חוששים משפיכות דם ומעימות המוני. אילו הייתה עושה "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" פעולה נחרצת מייד ביום הראשון של המאבק, בגין היה מבין שיש לו עסק עם אנשים מסוכנים. הוא היה נסוג; אולי אף מתפטר. חוסר התעוזה של ראשי התחייה חרץ את גורלה של ימית. היום הכל יודעים בישראל שההתנגדות לנסיגה היא לא רצינית - מי שמאיים באולטימטום ונסוג ממנו, אינו מפחיד.אנחנו נכנסים לימית. אברהם הרשקוביץ, פעיל ותיק מ"הליגה להגנה יהודית",הנמצא כבר עשר שנים בארץ, מקבל את פני. הוא ומשפחתו עזבו את ביתם ברחובות בחנוכה ובאו לגור כאן. הם גרים במקום הנקרא "המלון". הוא היה מיועד לתיירים, אך כמובן, התמלא עתה באנשים כמו הרשקוביץ אשר ירדו דרומה כדי לעצור את הנסיגה. נותנים לי חדר במלון, מזרן דק, רצפה קשה ושתי סמיכות, ואני מסודר.ביום שני אנו מתעוררים לשמע הידיעה שעשרים ושלושה מתיישבים מקרית ארבע פרצו מחסום צבאי בלילה והונסו על ידי הצבא ליישוב הסמוך פריא-ל, ושהצבא עכשיו מפנה אותם בכוח. אנחנו חשים לשם, אך הכל כבר נגמר. צה"ל סיים בהצלחה את "משימתו": ציד יהודים "בלתי ליגליים" – באמצעות הליכה מבית לבית. היהודים שנתפשו נעצרים ונלקחים לאשקלון, שם יועמדו למשפט באשמת "כניסה בלתי ליגלית" לדרום ארץ ישראל - צילם של ימי ארנסט בבין [אשר גירש יהודים שעלו בהעפלה בתקופת המנדט הבריטי].התקשורת מזהה אותי. האם נכון שהייתי בחצר-אדר אתמול? מה אני מתכונן לעשות? מה דעתי על עמדת התושבים שלא להיאבק נגד צה"ל? אני עונה לכולם, חוץ מלטלוויזיה הישראלית. אם חשבתם שהסכנה הגדולה ביותר לישראל היא ערפאת, טעיתם. הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא הטלוויזיה הישראלית הנשלטת על ידי שמאלנים אנטי-דתיים ואנטי-לאומיים. כל ערב הם מרעילים את גלי האוויר ואת מוחי העם. הם לא הגיעו לאף מסיבת עיתונאים של "כך" כבר חמש שנים, ומסרבים לארח אותי בתכניות אקטואליה. הכתב שלהם ניגש אלי ומבקש ממני לענות על כמה שאלות . אני מסרב. הוא מסתכל עלי כלא מאמין. אף אחד לא מסרב להתראיין בטלוויזיה הישראלית. הוא הולך אחרי, כשאני ממשיך ללכת ולדבר. הוא שואל אותי שאלה עם המיקרופון מוכן לקלוט את תשובתי. אני מתעלם ממנו. באותו ערב, מליון צופים ישראליים רואים את הגב שלי. למחרת מתקיימת ישיבה בכנסת. התחייה מציעה אי-אימון בממשלה. הם לא חושבים לקבל רוב להצעתם, אך הכוונה היא להשיג כיסוי תקשורתי. הם נוחלים כישלון מחריד. חנן פורת מדבר בשם "התחייה". בדרך כלל, הוא נואם מזהיר, אך היום כושל. אריאל שרון נבחר לענות לפורת בשם הממשלה. הכל עונים לטענותיו בטענה אחת עיקרית: "ישראל היא מדינה דמוקרטית, והכנסת, המייצגת את העם, בחרה בנסיגה על פי הצבעה דמוקרטית. מי נותן לכם את הזכות לבטל החלטה דמוקרטית?"כמובן, התשובה היא שהתורה היא הנותנת להם את הזכות לכך. התורה היא מערכת החוקים המחייבת את עם ישראל, ועצם הוויתור על חלק מארץ ישראל מצד הממשלה החילונית הוא עצמו הפרת חוק. התשובה היא לזרוק להם בחזרה את השאלה: "מי נותן לכם את הזכות להפר את החוק?"אך, כמובן, חנן פורת אינו יכול לענות להם תשובה כזאת, שהרי הוא דוברה של מפלגה שהיא "ניטרלית"(!) במה שקשור לדת. התחייה מותקפת על ידי המפלגות האחרות בצורה בלתי מרוסנת, והמפד"ל האומללה לא בושה להצטרף לגינויים. ואגודת ישראל, אשר הפילה את ממשלת רבין על כך שטקס צבאי נמשך רבע שעה לתוך השבת, מתעלמת מחילול השבת ההמוני שהיה בליל-שבת הקודם, כשהצבא יצא להקים מחסומים. מדהים מה כסף לישיבות יכול לעשות.מה שמעניין אותי בדיון הזה הוא שכל הנואמים מזהירים מפני "כך" וכהנא. המסר ברור: אילו בגין היה חושב שהוא מתעסק עם אלפי "משוגעים" מתנועת "כך", הוא היה חושב מאה פעמים לפני שהיה מכניס את הצבא לימית. אבל כשהוא יודע שהוא מתעסק עם "מתונים", אין לו חששות, וזה מה שמבטיח נסיגה מלאה מסיני, חס ושלום.אני נדהם מחוסר הארגון פה. אין מדיניות ברורה, והתושבים פשוט אינם יודעים מה עליהם לעשות. אין הוראה חד-משמעית איך להגיב כאשר החיילים יגיעו. האם לקום וללכת? האם לתת לחיילים לגרור אותם? האם להיאבק נגדם? אין הוראות ברורות מצד המנהיגים משום שהם עצמם אינם בטוחים מהי הדרך הנכונה. המקלטים היו יכולים לשמש מבצרים מצוינים אילו היו מצוידים במים, במזון, בתאורה וכו', והיה לוקח לצבא ימים רבים לפרוץ אותם ולהוציא מהם אנשים. אולם כל המקלטים הללו נעולים. התושבים מבלים זמן רב בפגישות ובאספות, אך כולן מסתיימות בהצהרות בלתי משמעותיות, ובהודעות על הפגישה הבאה.שלום אורן, כתב "קול ישראל", רואה אותי. מה אני חושב על המצב? אני אומר לו. מה אני חושב לעשות בנידון? אני אומר לו שאני מקים "עמדת פיקוד" אשר תורה על שימוש בכוח נגדי במקרה של כל ניסיון לגרור יהודים בכוח. אני מבהיר שאני מתנגד לשימוש בכוח אם הצבא אינו משתמש בכוח, אולם ההלכה ברורה: "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו." (רמב"ם, הלכות מלכים, ג, ט).הראיון איתי משודר באותו ערב, ובעקבותיו מתפתח דיון בימית… אני ממשיך להסביר מהי ההלכה, ומוסיף: "אני מכבד כל יהודי שלא מוכן להרים יד נגד הצבא. אבל שידע, שהוא לא יעצור את הנסיגה. הצבא משתמש בכוח, ואין סומכין על הנס. נכון, יש ביטחון בה', אבל יחד איתה דרושה מסירות נפש והשתדלות מעשית.מספר רבנים, במיוחד מישיבת "מרכז הרב", וכן חנן פורת [מ"התחייה"], נבהלים. הם חשים שתושבים רבים מתוסכלים ורוצים תשובות ברורות. חלק מהרבנים, כולל הרב נריה והרב אבינר, אוסרים כל שימוש באלימות. על פי המצוטט בעיתון, הורה הרב נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, לשניים מתלמידיו המשרתים בצבא להישמע לפקודות, גם אם תהיה פקודה לגרור יהודים מביתם. אני נדהם. ההלכה אומרת בבירור את ההפך.ביום חמישי בערב מגיע אלוף פיקוד הדרום, חיים ארז. הוא מבקש מהרבנים "להרגיע את האנשים". הוא מציע להם לבקש מהתושבים לארוז את חפציהם כאשר מקבלים על כך הודעה, לכבות את הגז ואת האורות, ולהשאיר את הדלתות פתוחות. הוא גם אמר שהוא מחפש את מאיר כהנא. |
