בעקבות השרשור הזה
פתאום חשבתי לעצמי - מי אמר, בעצם?
כלומר - מי אמר שהקמת משפחה זו "תרומה חשובה"?
כשחושבים על זה לעומק - מה תרומה בזה?
זה כמו להגיד שזו תרומה חשובה לאכול, או לא יודעת מה - לישון.
בסופו של דבר אדם מתחתן בשביל עצמו - בשביל לא להיות לבד, בשביל להקים משפחה *לעצמו*, שושלת *לעצמו*. מה הקטע ב"תרומה" פה? ....
-לא התכוונתי שיצא חריף, אבל באמת, מה כ"כ תרומה לעולם בזה שהתחתנת??...-
אבל בשרשור אחר הבעתי את דעתי שהרצון להתחתן נובע מרצון ה' שנעשה זאת. כך שמדובר בקיום רצון ה', שבסופו של דבר הוא התכלית למענה אנחנו חיים. (גם ה"תרומות החשובות" בסופו של דבר נועדו גם כן להגשים את המטרה הזאת - לא?)
אנחנו לא מתחתנים כי ה' רוצה שנעשה זאת.
אנחנו מתחתנים כי אנחנו רוצים לעשות זאת - כלומר, אנחנו רוצים להביא ילדים לעולם ולקיים יחסים וכו', וה' - כלומר ההלכה הנהיגה לנו את הכללים והדרכים בה אנו אמורים לעשות זאת בצורה טובה.
אבל מכאן ועד להגיד שאנחנו מתחתנים כי ה' רוצה שנעשה זאת? זה כמו להגיד שאנחנו אוכלים כי ה' רוצה שנעשה זאת - זה לא נכון. אנחנו אוכלים כי אחרת נמות, ואם אנחנו כבר אוכלים - אז אנחנו אוכלים בדרך בה ה' - וההלכה - הנהיגו אותנו לעשות זאת בדרך טובה (כלומר, מברכים לפני ואחרי, לא אוכלים דברים מסוימים וכו').
אז גם בזה שאני אוכלת אני תורמת למישהו? ברור שלא.
להבנתי, רצון ה' משתקף גם בנתונים שאדם מקבל והנסיבות אליהם הוא מוכנס. אם אדם בעל חוש מוזיקלי נדיר, כנראה שה' רוצה שהוא ישתמש בכישרונו, ולא ידחיק אותה כדי לשבת כל היום בכולל. סתם דוגמה. אפשר לפתוח על זה דיון רחב כשלעצמו, אבל כמובן שכאן לא המקום.
באותה מידה, הקב"ה נטע בנו רצון להתחתן. ניסו כאן בעבר להעלות נימוקים רציונליים לרצון הזה, ולדעתי מי שיחשוב על זה יחוש שאין בנימוקים האלה די כדי להסביר את עוצמת הרצון של אדם להתחתן. לכן, אני חושב שהרצון הבלתי מוסבר הזה ניטע בנו מכיוון שרצון ה' הוא שנתחתן, וכך הוא משדר לנו את רצונו.
הנאות פיזיות כאכילה וכדומה הניתנים להסבר פיזיולוגי פשוט אינם קשורים כל כך לדעתי.
את מסכימה איתי ככלל שאדם שלם יותר ומודע לעצמו יותר ככה הוא יכול לתרום יותר?
אז הנישואים גורמים לאדם להיות שלם, ועל ידי כך לתרום יותר, כלומר הנישואים הם אמצעי (טהור וקדוש) למטרה גדולה יותר.
אפשר גם להמשיך עם הכיוון חשיבה הזה ולהגיע לכך שלנישואים יש ערך עצמי, בכך שהם משפרים אותנו עצמנו, וזאת בעצם המטרה לא? לגדול ולהשתלם, ובכך להשפיע על הכלל- וזה זה רצון ה'!
בשטח זה שאנחנו לא מביאים את רצון ה' בחשבון זאת בעיה, האידיאל הוא לראות בכול דבר את ה', ללמוד מכול מעשה קטן ולכוון את הרצון שלנו לרצון ה', ובאמת לרצות להתחתן כי ה' רוצה ולא כי "אמרו לי".
מעבר לכך שיש תרומה בנישואים- להביא ילדים צדיקים לעולם לא נחשב תרומה? תחשבי כמה הם יכולים לתרום!
תחשבי כמה זוג נשוי יכול להועיל לסביבה, לכלכלה ובעוד נושאים.
נ.ב- גם בדברים פיזיולוגיים כגון: כגון אכילה/שינה ועוד יש תרומה- בין עם בכך שאת מברכת את מורידה לעולם שפע או מתקדמת בעצמך, ואוספת כוחות כדי לתרום לבין שאת מקדמת את הכלכלה במדינה ונותנת עבודה להרבה אנשים.
מקווה שיצא ברור
אנחנו חיים כי כך ה' רצה.
מכיוון שהוא נטע בנו את הצורך לאכול אז כן, אנחנו אוכלים כי הוא רוצה בכך. וכמובן - צריכים לעשות זאת בצורה הנכונה.
אמנם אנחנו לא חושבים על זה בכל רגע ורגע (לפחות אני לא 
), אבל זה הכיוון.
בכלל, כל החיים צריכים להיות מכוונים לעשיית רצון ה'.
נכון, הקב"ה נטע בנו את הרצון הטבעי להנשא.
אבל ברגעים של חולשה (כמו למשל כשפתאום עולה השאלה "למה לי?") אפשר להגיד לעצמינו - זה רצון ה'.
אתה אוכל כדי שלא תמות? ברור שזה נכון, אבל>>
לפי התורה אתה צריך *לאכול* כדי שיהיה לך כח לעבוד את ה', ולעשות את רצון ה', ומכאן נובע>> אני אוכל כי זה רצון ה'- שנעבוד אותו.
בברכת המזון (חלקנו) אומרים: "ויהיו כל מעשינו לשם שמים". הכוונה- כל מעשינו.
עכשיו, מצד אחד צריך לחיות בתור עבד שעושה את רצון ה' וזהו. הכל הוא עושה כי זה רצון אדונו, וזו כמובן מעלה גדולה שכולנו חייבים להיות בה,
ומצד שני יש את מדרגת האהבה- שאנחנו עושים את זה מתוך רצון עצמי שלנו לעשות טוב ולהתקרב לה' ולחזק את עם ישראל ולעשות מצוות לא כי ציוו אותנו אלא כי אנחנו רוצים את זה.
ובקשר לחתונה- אותו דבר- גם לעשות מהבחינה של- 'זהו רצון ה'', וגם - אנחנו רוצים ושמחים לעשות זאת לשם שמים מתוך הרצון הפנימי של עצמנו.
כמובן שכשאנחנו לא במדרגות האלו אפשר לומר ש- וואלה, בא לי להתחתן,ואני אעשה את זה על-פי הנחיות ההלכה. זה טוב, אבל לדעתי זאת לא הגישה הנכונה.
ובקשר לשאלה- מה תרומה בזה-
פעם הבנתי את זה ממש טוב- בהופעות של מוצ"ש ארגון בסניף שלנו היתה משפחה שכמעט בכל שבט היה להם ילד, וילדים, ב"ה, איכותיים כאלה.. ואמרתי לעצמי בשיא הטבעיות- איזה יופי שיש להורים האלה הרבה ילדים! כי הילדים האלה משפיעים הרבה טוב בעולם.
ובימינו במיוחד- כל ילד של משפחה כזאת (וכמו שיהיו בעז"ה לכל אנשי הפורום הזה), שגדל בצורה בריאה, טבעית, תורנית וכולי, מוסיף הרבה בעולם!
ה' רוצה שיהיה לנו טוב ושהעולם יתפתח, אז בחסדו הגדול נתן לנו רעב לאוכל, רצון לבן זוג,כך שלא נכריח את עצמנו לקיים את רצונו אלא זה יהיה מתאים לנו ודרך זה נקיים רצונו. עבודת ה' זה גם באכילה, שינה, וזוגיות.ה' לא רוצה מלאכים אלא בני אדם שחיים חיי קדושה.
שככה "ה' רצה שהם יהיו". באו הנה סתם? בלי יכולת לתקן את העולם?
ובאופן כללי - להגיד שאנחנו כאן בשביל שיהיה מישהו אחרינו זה נראה לי קצת אבסורד.
מעשית פרקטית - העולם מתקדם, העולם צריך יציבות כדי להתפתח כלכלית, וגם, כן, לגדול מבחינת כמות אנשים, וזה ייעשה רק במצב שכל 2 אנשים יביאו יחד לפחות 2 ילדים ומעלה.
יציבות משפחתית גורמת לאושר אצל שני בני הזוג ובאופן אוטומטי להעלאת כושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג, מיצוי היכולות שלו ופתיתוח העולם בכל הרבדים שלו.
בנוסף, אנשים שיש להם אושר, יציבות ויכולת להתנהל כלכלית נכון, יכולים גם להעניק מכספם לאחרים, להעניק מזמנם, מחוכמת חייהם, ומזווית הראייה שלהם.
נישואין עוזרים רבות ליצבות התא המשפחתי, ולכל ההשלכות שהוא גורר.
אין זה סוד שאושר ושלמות מובילים לדברים טובים כל כך, כולל כלכליים, ואפילו פוליטיים, וכמובן שחברתיים.
במובן הרוחני - כל תא נוסף שנבנה ומשריש עצמו כתא שלם, מוסיף קדושה ושלמות לעולם, ובאופן שאיננו יכולים להבין לגמרי, מסייע ליציבות הרוחנית של העולם.
בואי נגיד, שאם בעולם לא היו כל כך הרבה בגידות, אונסים, פגיעות מיניות וכאב, ובמקום זה היה תא משפחתי חם ואוהב, ילדים צוחקים, הורים מאושרים ואוהבים באמת - העולם שלנו היה נראה אחרת לגמרי.
מה לעשות שבארצות הברית יש 50 אחוז גירושין, ובישראל "רק" 30 אחוז, והתוצאות נראות.
וזו התחברות לשרשרת הנצח של עם ישראל. בנוסף, הקמת בית שמתנהל ומתחנך לאורה של תורה זה בהחלט דבר רציני..
אפשר פשוט להסתכל על ההבדל בין העולם המערבי האגוצנטרי
פיתוח ה'אני' - קריירה, מעמד, הנאות והמשפחה היא חלק מזה. איך היא נראית? קטנה.
להקים משפחה גדולה זאת מסירות יומיומית ומחיר אישי. לתת למשהו שהוא קצת חוץ ממך על חשבונך.
נכון, זה לא כמו ללכת לעיירת פיתוח או לעזור למישהו זר שבמצוקה, אך זו בהחלט התחלה טובה.
מה גם שמשפחה היא על בסיס של כל הזמן והמשאבים ככה שאתה אף פעם לא עם האגו בלבד.
ההבדל כמובן הוא לא בגודל המשפחה (זה בהחלט יכול לשקף) אלא בגישה.
בשנותיה הראשונות של המדינה בן גוריון נתן פרס לכל אם שילדה 10 ילדים. כנראה שזה מצריך עידוד וכנראה שהעם היהודי זקוק לזה מאד במיוחד אחרי השואה
יותר לעומק - משפחה גדולה זה ללת אמון ביצור הזה שנקרא אדם ולהבין את המשמעות העצומה שבו מעל לחשבונות של מה יהיה לי לתת לו ואם אצליח לממן לו תואר ודירה
נ.ב זה לא קשור לפורום, אבל הייתי חייב לדבר, כמאמר החתימה שלי...
ובישראל?
בישראל כיום כ-8 מיליון בני אדם. בהנחה שקצב הגידול הנוכחי של האוכלוסייה יישמר, יהיו בשנת 2020 10 מיליון בני אדם בישראל. מחצית מאוכלוסיית המדינה היא מתחת לגיל 25 - יהיה צורך לבנות בתים לעוד 4 מיליון איש. המשמעות היא היעלמות השטחים הפתוחים מהמדינה. בנוסף, אין כעת דרך לספק מים לכמות אנשים כזו, וישראל אינה ערוכה כיום לייצר מזון בכמות מתאימה.
לא יפה לצנזר: "יחד עם זאת יש הטוענים שבשנת 2020 יהיו בישראל מפעלים רבים להתפלת מי ים, דבר שיפתור את בעיות המים של ישראל. כמו כן הם טוענים שבשנת 2020 יהיו שיטות חקלאיות חדשות אשר יגדילו את התפוקה מהיבולים, ועל כן יהיה מספיק מזון לכל האוכלוסייה".
כבר התחילו לבנות את המפעלים דנן, ותסתכל בנתונים של משרד חלקאות, וגם במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה ותראה את כמויות המזון שמיוצאים מהארץ לחו"ל, וממש לא חסר מקום לגור בו בנגב ובגליל שמתחננים שיבואו ויתיישבו שם וגם הולכים להכניס את כול מאגרי הגז שמצאו(וממשיכים למצוא) לתוך חברת חשמל כך שגם פה לא תהיה בעיה.
ובמדינות לא מתקדמות אחוז התמותה גבוהה יותר.
עריכה: נ.ב את המשך הדיון כדי שנעשה בשיחה אישית או משהו כי זה סתם ניצול שירשור.
בעזהי"ת.
לי, ולעוד רבים ורבות כמוני יש עניין גדול מאוד להצליח. שיישאר פה רוב יהודי בארץ.
הייתי מעדיפה פשוט למנוע את הגידול הפלסטיני\הערבי, אבל מאחר וזה לא אפשרי- חשוב בעיני להגדיל את העם היהודי כאן בארץ.
ולא כ"כ מעניין אותי הפיצוץ אוכלוסין, כי זה רק בסין 
אין כזה דבר שאין מספיק משאבים.בורא עולם נותן שפע, רק שאנחנו לא פועלים נכון לחלק את המשאבים.
יש לנו אחריות.
ובורא עולם ברא את העולם עם משאבים מוגבלים, וקיבולת מוגבלת.
שום דבר לא אינסופי כאן וצריך לקחת את זה בחשבון
[כמו שאמרו מעלי, זה נושא אחר לשרשור אחר]
מזעזע שהיא אומרת שמשפחות גדולות זה אסון אקולוגי. פשוט מצמרר!
האמת שכשראיתי את השאלה הופתעתי. נראה שגם דברים שכלכך ברורים ופשוטים לי, הם לא טריוויאליים בשביל אחרים.
אם מסתכלים על העולם בראייה שטחית וחומרית - באמת, לעת כזו, לא נראה שחסר בו בני אדם. אדרבא - איפכא מסתברא! במאת השנים האחרונות אוכלוסיית העולם גדלה בקצב מסחרר, עד שנראה שבעוד שנים לא רבות נגיע למצב של פיצוץ אוכלוסין כשלא יהיו מספיק אדמות לגדל בהן מזון עבור כולם. זו בעיה אמיתית שמוכרת בעולם כולו, ונעשים מאמצים במקומות שונים, בעיקר בעולם השלישי, להקטנת הילודה.
לעומת זאת, אם נסתכלים על עם ישראל המצב הפוך לגמרי. השואה כילתה שישה מליון יהודים, וההתבוללות כילתה ומכלה הרבה יותר. הילודה בקרב הציבור הציבור היהודי החילוני נמוכה באופן מחריד, ולולא הדתיים והחרדיים - עם ישראל היה עלול להיות בסכנת הכחדה!
כל זה לגבי כל העולם. אם נתמקד בארץ ישראל, לולא שיעור הילודה הגבוהה בציבור הדתי והחרדי, היינו יכולים להפוך כבר מזמן למדינה מוסלמית. לא בעתיד הקרוב - בעבר! אלו היו התחזיות בעבר לגבי שנת 2000! (אם זכרוני אינו מטעני).
אז מה התרומה בלהתחתן ולהוליד ילדים? אז "מעלה" יהודים חדשים לארץ, "מקימה לתחייה" יהודים שנרצחו בשואה ויולדת "במקום" אחותך שנטמעה בגויים. אבל דמוגרפיה זה לא הכל. כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים מה הערך של יהודים שומר מצוות. כשאת מביאה יהודי חדש לעם ישראל, לזכותך נזקפות כל המצוות שהוא או היא יעשו בחייהם: התפילות שלו, לימוד התורה שלו, גמילות החסדים שלו, מצוות יישוב הארץ שלו, הכל!
זה לגבי תרומה לעם היהודי. ומה לגבי תרומה לשאר העולם? כיהודי מאמין, אני מאמין שעם ישראל מקיים את העולם. "אם לא בריתי יום ולילה - חוקות שמיים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג כה). לא רק תתרמי לעולם - העולם יתקיים בזכות הבל פיו של בנך הקטן שילמד תורה, ובזכות התהילים(/הפרשת חלה/גמילות החסדים וכו') של בתך!
אז מה תרומה גדולה יותר? להוליד ילד או ליישב גבעה נידחת? להוליד ילדה או לחתום על הוראת קבע לארגון צדקה? תחליטי לבד.
ואם אין ילדים?
וחוץ מזה, אפשר להביא ילדים בלי להתחתן.
אמנם יש על זה הרבה מחלוקות (אני נגד 
, אבל לא זה העניין), אבל טכנית זה אפשרי.
אם כך, צריך לענות על השאלה:
למה להתחתן זו תרומה חשובה, בלי קשר לילדים?
הצורה היא משפחה, כל צורה אחרת היא מעוותת ומזיקה.
כך שגם מבחינת ילדים זה מועיל.
בנוסף.. ברור שהאדם שצריך את זה לעצמו תורם לעולם, אדם שמתקדם מקדם את העולם.
אם זה לא כך - באמת אין הרבה ערך לפרות ולרבות, לעת כזו. כמו שכתבתי.
אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא יהודית - קודם כל - אסור להביא ילדים בלי חתונה! לכל הדעות! אין כאן שום מחלוקת.
דבר שני, מנקודת מוצא יהודית - זה לא חכמה להוליד ילדים. צריך גם לחנך אותם. איך את רוצה לחנך ילד בלי אבא? במידה מסוימת זה אפשרי, אבל הילד יגדל עם חסך נפשי וחינוכי! ילד צריך אבא!
לגבי השאלה האם יש טעם להתחתן אם שני בני הזוג הם עקרים - באמת כאן התרומה היא פחותה, אבל עדיין יש תרומה. בן אדם שחי לבד הוא עצוב (בדרך כלל). אי אפשר לעבוד את ה' מתוך עצבות. הוא גם עלול להגיע לידי עבירה, ואין כאן המקום להאריך.
לא צריך להסתבך- כפי שכתבת שמי שמתחתן שמח ועובד את ה' בשמחה. זה נכון אבל עקיף מדי. עצם החתונה היא הצטרפות לכלל ישראל, ותרומה. אני לא מספיק מבינה אבל מאמינה.
את ממשיכה את החיים על פני הכדור הזה.. לא כל כך הבנתי למה זה לא נראה לך תרומה.
ואת יכולה לחנך את הילדים בדרך הנכונה, ולהוסיף עוד אמת בעולם, ולהוסיף טוב..
איך זאת לא תרומה?
ומי אמר שאנשים מתחתנים כדי לתרום?
אני שואלת באמת. לא הבנתי את הענין.לא הבנתי למה זו ההנחה הבסיסית.
נראה לי שרובנו מתחתנים ויולדים ילדים כי זו דרך העולם, וכך ה' ברא אותנו, עם הרצון להתחתן והרצון להוליד ילדים.
יכול להיות שמתוך זה יש תרומה לעולם- עוד יהודים כשרים, עוד אנשים שעושים עבודה אמיתית על המידות והנפש.
אבל לא נראה לי שמתחתנים כדי לתרום.
ובקשר למה שנכתב פה- לא צריך להיות נשוי כדי להיות יציב כלכלית ולתרום כסף.
הטענה שמי שנשוי מאושר יותר ולכן משתכר יותר וכו'- על מה היא מבוססת? יש הרבה שחיים חיי נישואין לא שמחים ומנגד יש רווקים ששמחים בחלקם ואולי באמת לא רוצים להתחתן. (בלי להיכנס לדיון אם זה טוב או לא).
ויש הרבה שנשואים באושר ובקושי גומרים את החודש, אז מה הקשר בין אושר לבין מצב כלכלי??
בתחילת תוכן התגובה.
לא בכוונות עסקינן, אלא בגופו של דבר: האם יש בחתונה "תרומה חשובה", או שמא לא?
לא לבלבל בין תוצאות לכוונות.
בגדול,כשאדם מתחתן הוא מוציא לפועל אידיאל גדול וכללי.
הוא גם בדרגה גבוהה יותר ולכן לא רק עצם החתונה היא כללית אלא מעכשיו כל מה שהוא יעשה הוא שלם יותר ולכן האפשרות שלו לתרום התעצמה...
וואי,כמה מילים גדולות ומפוצצות....
בכל זאת אם זו מצווה אז אתה עושה רצון ה' וזו תרומה לאומה
האמת,שקצת נמאס לי
אני יוצאת כבר תקופה, בת 22
ודי נמאס לי.
אין לי כח עוד פעם,שניים -שלוש דייטים
ואז זה לא מתאים,
כי החלומות שונים
כי סגנונות התקשורת לא מתאימים
סתם כי זה פשוט היה מוזר.
בסדר, כל קשר מדייק אותי. וזה אמיתי,
אבל נמאס לי לקבל דיוקים, אני פשוט רוצה למצוא את האיש שלי, את הדרך שאני עושה לבד, לעשות עם עוד משהו
נמאס לי לצעוד לבד בדרך, לפעמים אני מרגישה שגם הקב"ה איתי. אבל לא מעבר לזה,
ונמאס לי לשמוע עצות, ביקורת, תנסי לראות את..., מה הבעיה שלך עם..., אני רוצה משהו שיחלום חלום דומה לשלי, שהבית שלנו ילך לאותו מקום, בסדר. יש לי קצת חלומות לא קונבנציונלים, אבל יש לי חלום, ונמאס לי לחלום אותו לבד.
קיצר, אחרי הפריקה והתסכול - איך ממשיכים לשמוע עוד הצעות? לא רוצה לצאת לעוד הפסקה בין דייטים, אבל אין לי כח לעוד קשר שיגמר.
אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.
סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה
ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.
את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.
אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.
הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים
אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.
אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.
בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.
תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה
שאת נאמנה לדרך שלך .
יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.
ועכשיו,
שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.
אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.
רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -
'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.
הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...
וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.
לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...
אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...
ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...
אֲת.
כמה מקום הלימודים במהלך השנים לדעתכם משפיע על האישיות ,רמה התורנית, וההשתייכות החברתית בתוך הציבור כיום?
ואם כן אז האם ראוי לומר לשדכן שאני רוצה להכיר בחורה שלמדה במוסד הספציפי הזה או לפנות לאותו מוסד ולשאול על בוגרות שבאזור הגיל שלי פחות או יותר?
(לא רק מדרשות נכללות כאן אלא גם אולפנות)
ובכלל מה מגדיר סגנון של השקפה בציבור שלנו?
(עד גבול מסוים)
אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי
וכמובן המוסד מחזק את העניין
אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.
לק"י
והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.
לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.
אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.
לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה
לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.
גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.
מה שכן-
זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן
(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)
מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'
ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.
אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?
מישהו שמע על זה פעם בהקשר של חתונות? הבנתי שזה אומר כאילו שבתוך קבוצת חברות/חברים כשמתחיל איזה גל של התארסויות אז ה"נותרים" יכולים לקבל החלטות שנובעות מתוך לחץ חברתי ופחד "להישאר מאחור". כלומר, הם עלולים להתארס, גם אם יצאו עם מישהו הרבה זמן, מהסיבות הלא נכונות, אם מישהו שלא בהכרח מתאים להם, רק בגלל שהם לא מסוגלים להשתיק את הסביבה. שמעתי על זה מחברה בשבת בהקשר של איזה מישהי אחרת וזה פשוט טלטל אותי...מה דעתכם? זה באמת קיים ואנשים מצטערים על זה אחר כך?
גם לחיוב וגם לשלילה
רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.
מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית
ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)
ולזכור עבודת המידות.
לא רק בחתונות
בכל נושא
אלגריה,
הרמוניה בגן,
נסיה,
ארץ.
(לחורף)
כמו כן, האם אתם יודעים אם מומלץ או לא לפנות דרך סוכנים כגון מאורסים-מאורסות או אחרים?
אלגריה
נסיה
אבל אלו היו חתונות קיץ
הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד
בחורף אני לא יודעת איך זה.
בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף .
יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם
אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר .
האולם קטן, 400 - 350 איש.
מעריך את הבדיקה.
נבדוק אם רלוונטי
שלא יהיה אופציה בפנים?
לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר
ונבחר באותו יום או יום לפני
בס"ד
היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.
כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...
מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה
אני, חרדי במקור, וכיום, ברוב הדברים נוטה יותר לכיוון הדתי/דתי תורני, דווקא כי בהרבה מובנים הדתיות שלהם נראית לי חזקה, אמתית ואותנטית יותר.
אבל אחד הנושאים המאתגרים, הוא נושא "שמירת הנגיעה", יכול להיות שלחלקכם זה נושא נדוש, אבל אותי מפתיע היחס הרווח ל"שמירת נגיעה", כאילו מדובר באיזו חומרה בסגנון של הקפדה על צאת השבת לפי ר"ת וכיוצא בזה.
הנה דוגמאות:
למיטב הבנתי, נגיעה של חיבה בנידה היא איסור דאורייתא, ואם אני זוכר נכון, לפי המשנ"ב זה יהרג ואל יעבור (יכול להיות שלא זוכר נכון).
אני מפספס פה משהו?
אני לא בא להוכיח, וגם אני בעצמי לא צדיק גדול, אבל עדיין הנושא מאתגר ומעסיק.
היום הרבה יותר סביר שיש חוק וסדר ופחות יקרה משהו.
לפני דייט ראשון, כשהעניינים נהיים רציניים, וגם לפני רגעים גורליים אחרים בחיים
אני ממש בלחץ, לא חרדה, אלא מתח חזק מכובד ההחלטות, מהסיכונים והסיכויים.
והלחץ הזה משפיע על כל הגוף.
בעיקר כאבי בטן. חוסר תאבון רוב הזמן, אבל עדיין יש מידי פעם תחושת רעב שמכריחה אותי לאכול קצת ואז הבטן עוד יותר מתבלגנת.
תחושה של מתח פיזי ומופשט במרכז הגוף ולפעמים גם בידיים וברגליים.
קשה להרדם ממחשבות ומתח פנימי.
אני אוכלת פחות מהרגיל, מרגישה לא בטוב, וקשה לי מאוד להתרכז ברמה שזה פוגע לי בלימודים.
מה עושים עם זה? זה מוכר? יש דרכים להרגיע את הגוף?
בדרך כלל אני בן אדם מאוד הגיוני, בשליטה, אבל הגוף ככה מגיב ללחץ בלי לשאול אותי
בן עשרים.
ש"ב.
רוצה להקים בית. מרגיש מוכן.
עם מי אני מדבר? מה אני עושה?
לא נשאר הרבה זמן ביום אחרי זה😬
