כשאנחנו עושים דברים שאנחנו אוהבים, להנאתנו (תחביבים, טיולים, אוכל טוב...) איך אנחנו מקיימים בזה את רצון ה'?

כלומר:

המטרה שלנו בעולם זה לעשות את רצון ה'.

זאת ע"י עשיית טוב וקיום המצוות (שגם הן עשיית טוב, אבל לא תמיד בצורה שאנחנו מבינים).

עשיית טוב = תרומה לזולת מצד אחד, ותיקון המידות (בעצם לעשות אותנו אנשים טובים יותר שמשפיעים טוב על סביבתנו) מצד שני.

כל זה כדי לקדם את העולם ולעשות אותו טוב יותר, שלם יותר. (מה העניין בזה? לא יודעת. אבל זה כבר נושא אחר)

אם כך,

איפה נכנסת ההנאות הגשמיות? (לא אלו שבאות כשכר על מעשים טובים אלא עיסוק בדברים שנחמדים לנו.)

קיבלתי 2 תשובות:

{1.      1.יש בהן משהו מהתכלית.

      בסופו של דבר ההנאה שלנו היא התכלית.

      ה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו. ההנאה בעולם הזה לא יכולה להיות שלימה ולכן אנחנו שואפים לעונג הנשמות בעולם      הבא. כדי לזכות בעונג רב יותר ניתנו לנו תורה ומצוות, שמעלים ומזככים את נפשותינו. (אלו גם, בתמצית, דברי הרמח"ל בהקדמה למסל"ש)

     בנוסף, התו"מ מביאים לכך שההנאה בעעולם הזה תהיה גבוהה ולא רדודה.

    2.ההנאה הגשמית היא כלי. מטרתה לתת לנו כוח להמשיך ולעבוד את ה' בשמחה. מעין הפוגה כזו.

כלומר, לא נעים להגיד זאת, אבל, לדעתי זה סחור סחור, סביב משהו שאת מאוד רוצה שיהיה אצלך- הצדקת ההנאות שלך-

אני מעתיקה לכאן משהו פשוט, שכל בר דעת מבין , גם בלי להאמין שזה נותן כוח לעבודת השם ובלה בלה בלה. 

***

אדם שלא אוהב את עצמו, ולא יודע איך לתת לעצמו, במובן העמוק, ובמובן הפשוט, וה"גשמי", לא יודע איך לתת לאחרים, כלל.

זה מציאת תכלית לכל חיינו, בצורה מקיפה.

בנוגע לשאר - ברור שאת צודקת,

רק שאם פינוק הוא פסול, אז באמת לא אתן אותו לאחרים!

מאיפה הסקת שהוא פסול?

לגבי 2.ההנאה הגשמית היא כלי. מטרתה לתת לנו כוח להמשיך ולעבוד את ה' בשמחה. מעין הפוגה כזו."

זה נכון שההנאות הן כלי לעבודת ה' ע"י זה שהן נותנות לנו כוח להמשיך..אבל מעבר לזה, יש עניין מיוחד לא רק בכוח להמשיך אלא  בלרומם את החומר.

להמשיך אפשר מאוכל פשוט..אבל יש עניין להנות..ולא רק באוכל- וכמו שאמרתי, לרומם את החומר.

לא רק הפוגה, גם אולי..אבל גם כעבודה בפני עצמה.

אולי ברובד מסויים אכן יש תכלית בהנאה, אבל זו לא התכלית הכללית.

והרי השכל הישר סותר אותה, אז איך יתכן שזו האמת?

יש תכלית, שזה קיום רצון השם, ובתוך התכלית הזאת, שמבטאת את מכלול החיים היהודי, יש הנאה.

אנחנו לא פה בשביל ליהנות הנאות גשמיות, אנחנו פה בשביל עבודת ה'..ולהביא את העולם לדרגה רוחנית גבוהה, (התחנה הסופית היא הנאה רוחנית)  וכחלק מזה יש עניין ליהנות בצורה מותרת ולש"ש.

זה 2 אבל עמוק יותר..

ההנאה היא עדיין כלי, אבל יש עניין בכלי הזה, יש עניין ליהנות..זה לא משהו "בדיעבד"..בשביל לשרוד, אלא להפך- תהנה כמה שאתה יכול..לש"ש. בצורה כזו החומר מתקדש.

{1.1.נניח שאני עוזרת למישהו.

לצורך העניין – ראיתי מישהי שנפלו לה דברים מהתיק ואני באה לעזור לה.

למה אני עושה את זה?

    1. היא צריכה עזרה.

    2. כי לי יעשה טוב אם אעזור לה, ולא נעים אם אתעלם.

אם 1 נכון – זה סותר את ההשקפה לפיה ה' רוצה שנהנה, כי אז מה שאנחנו מחפשים זה את ההרגשה הטובה שלנו, שבכך נעשה רצונו יתברך.

אם 2 נכון – זהו? כל כך קטנים אנחנו, שעושים רק בשביל עצמינו?

והלא חינכו אותנו לעשות טוב, לעזור לאחרים (כשברקע זה עושה טוב גם לנו, אבל לא זו המטרה), להיות אנשים תורמים.

חוץ מזה, יש הרבה דברים שאנחנו מאמינים שהם חשובים למרות שהם לא גורמים לנו הנאה. לא שטחית ולא גבוהה (צבא, לדוגמה, עזרה בבית...)

אפשר לנסח את הדעה הזו גם אחרת:

מה שצריך להוביל אותנו זו השאלה מה עושה לי טוב.

הסיבה: ה' ברא את העולם כדי להיטיב ולכן מטרתנו להנות בו. קיום מצוות זה מעין כלי שנועד לגרום לכך שההנאות שלנו תהיינה גבוהות ולא רדודות ושטחיות.

בזה נקיים את רצון ה' – שברואיו יהנו ויתענגו, אבל לא בצורה נמוכה.

חוץ מזה, האדם הוא יצור חברתי. לכן יש לכולנו אינטרסים משותפים, שביניהם הרצון שלכל האנושות יהיה טוב. כך גם ההנאה הפרטית תהיה שלמה יותר.

מכיוון שכך נטע בנו הקב"ה אכפתיות, רגישות ועוד כמה דברים.

***

אז בסופו של דבר, כך או כך,

ה'אני' האנוכי והאגואיסטי הוא המטרה.

לא יודעת. זה לא כל ך נראה לי.

איפה כלליות?

ראיית האחר?

כל זה בשביל שבסופו של דבר ההנאה האישית, הפרטית שלי תהיה שלמה יותר?

אני יודעת שזה מה שכתב הרמח"ל,

אבל זה כל כך מקטין ומצמצם!

עם מישהי חולה, ומנגנת לה, ובמקביל זה גם כיף ומהנה לי, (אני לא מגיעה לגיטרה בקושי, וזו הזדמנות לאימון וריענון!)

לא פוסל במאומה מהחסד שלי. אני לא מבינה. משהו כאן לא נראה לי. זו התחרבשות מתחת לפני הקרקע.

ושוב- אדם שלא יודע לתת לעצמו, לא ידע לתת לאחרים, וזה גם כשאתה נותן למישהו, מבצע חסד, זה לא דווקא, שלא תהנה, ותסטגף עם הנתינה הזאת עד שתסבול ממנה כליל.

(ענית לפני שקראת עד הסוף, נכון? כך לפחות זה נראה)

לא מדובר על הנאה שנגרמת כתוצאה של משהו חיובי. זה בסדר גמור.

השאלה היא על דברים שהם אך ורק בשביל עצמך-

פרנסה, אוכל טוב, טיולים וכדו'.

כמו כן, לא אמרתי שצריך לסבול.

ודאי שלא.

אבל לדעת מה המשמעות - זו חובה, לדעתי.

וכתבת בצורה ממש בוטה ומתנשאת. לפחות זו הרגשתי. לא מתאים בכלל.

יש מצב שכתבתי בצורה מתנשאת. סליחה. לגמרי.

"אך ורק בשביל עצמך"- כן. שוב!!!

גם אני לא דיברתי על הנאה שנגרמת ממשהו חיובי. (כומר, ברור ש-גם) 

גם הנאות, קטנות, גדולות, לא משנה מה, הנאה נתו, זה סימן של אהבה, לא? 

אם אדם לא יודע לתת לעצמו, לפנק את עצמו, כשהוא מרגיש שנכון לעשות כך- הוא לא ידע לפנק אחרים. 

אם אדם לא ייתן לעצמו דברים שעושים לו טוב, במובן הגשמי, (פרנסה, טיולים, אוכל טוב, כמו שכתבת), זה מראה משהו עליו. על האהבה העצמית שלו, על האהבה הקיומית שלו. כלומר, זה שאנחנו אוהבים את עצמינו ויודעים לפנק את עצמינו, בכך אנחנו בעצם אוהבים את השם---ומאמינים בו שהוא אוהב אותנו. 

ושוב, שוב, שוב: אם לא נאהב את עצמינו, גם במישור הזה, של הנאות גשמיות "רק בשביל עצמי", לא נדע לתת לאחרים, לא נדע לאהוב את עצמינו, ולאחר מכן גם לא את הקדוש ברוך הוא, שאוהב אותנו... (מעגל שלם, כן.)

2. אם אכן מטרת העיסוק בדברים שגורמים לנו להרגשה טובה (מפגשים משפחתיים, טיולים, ציור, תפירה, בישול...) לתת לנו כוחות להמשיך בעבודת ה', שלא נישבר חלילה – אז הם צריכים לתפוס חלק קטן מחיינו. בפועל נראה כי עיסוק בדברי חול הם עיקר חיינו – 6 ימי מעשה ורק שבת אחת.

בנוסף, בעשייה למען הזולת אנחנו בעצם מנסים לגרות לו הנאה.

אז?

זה נראה קצת מוזר, בהתחשב בזה שעונג גשמי הוא דבר שאין לו משמעות כשלעצמו.

הפרדת ה"חיים" מה"דת".

את חושבת שקודש, בחיי היומיום, מתבטא רק בשבת?!

ואני הולכת קצת קדימה- כתבת:"כמו שלימוד תורה זה עבודת ה', כמו שקיום מצוות זה עבודת ה', גם עשיית חסד זה עבודת ה'. "

יותר מזה, לימוד תןרה, קיום מצוות, עשיית חסד- זה יפה מאוד, אבל לא רק דברים אלה הם עבודת השם.

כל עיקרון היהדות הוא קידוש החול. התורה לא מצטמצמת בבית המדרש, או בעשיית חסד ומצוות. התורה היא מכלול חיים שלם.

בתוכו גם תרבות! (וזה כולל את ההנאות, כמובן.) 

התורה היא לא הסתגפות בעצמה כמו הנצרות, (ראה ערך- הכומר, ובהיסטוריה, האפיפיור) התורה (היהדות)  היא ערך עליון שאנחנו משלבים אותו, בחיי היומיום. בקימה בבוקר, בתפילה, בהנאות, אוכל. בלמידה לשם שמים, בלמידה למען הקמת בית, ("...ואל יזדקק לבריות"..) בהוראה, הוראת דרך החיים היהודית. ושוב, בהנאה, באוכל. וחוזר חלילה, ואז מגיע גם כיף, טיולים, הנאות גשמיות וכולי.

אבל הפרדת ההנאה מהיהדות, כמשהו שהוא כביכול "אגואיסטי", היא לא שייכת בכלל לכאן, הנוצרים מעולים בזה.

זה בדיוק מה שכתבתי!!!!

ולכן אני שואלת - איך ההנאה משתלבת ביהדות?

איזו מכנה משותף יש להכל?

יהדות. 

"ההנאה משתלבת ביהדות?"

מה זאת אומרת, משתלבת. היא-היא. ההנאה היא בתוך היהדות. זה לא שני דברים שונים, או סותרים.

השאלה שלך, עצמה- היא בעייתית. היא מפרידה כליל את ההנאות מהתורה, מא-לוקים, מהיהדות, ואחרי זה- היא מנסה לחבר אותם.

זה תהליך מיותר.

ההנאות, הגשמיות, וה"אנוכיות" "רק בשביל עצמי", הן הן היהדות. הם לא דברים מנוגדים כלל.

והיה ואת יוצאת מתוך נקודת הנחה שהם כן דברים מנוגדים- קשה לי לענות. אני לא מבינה את הגישה הזאת. 

|ואגב, מדומני שכן קראתי עד הסוף|

גם אני יודעת שהיהדות היא תורת חיים וכל זה.

אבל זה כי התורה מאפשרת את החיים ונוגעת בהם ולא שוללת אותם.

איך מזה הגעת ל "ההנאות, הגשמיות, וה"אנוכיות" "רק בשביל עצמי", הן הן היהדות."?

(אני לא שואלת בניסיון לסתור אותך ח"ו,

אלא באמת מתוך רצון להבין)

את צודקת. אבל אני חושבת שאין כאן כל כך מה להבין. זה לא מצדיק את ההתפלפלות הבלתי פוסקת הזאת'י.. 

כתבתי בכוונה בתור ציטוט. מה ש-את, (ואני, כמובן הבשר ודם, תופס בתור הנאה, גשמיות, "בשביל עצמי", "אנוכיות"---

כלומר, פינוק,- הנאה, - זה זה, היהדות. כן. זה חלק גדול מהיהדות.

אני לא מבינה מה השאלה שלך, בפעם האלף. יש מכלול חיים, ובתוכו יש גם הנאות, כי אנחנו אוהבים את עצמינו, וחלק גדול מהאהבה הנכונה והמהותית הזו, ששורשה באהבת השם- אלה הן ההנאות הגשמיות, מה'לשות. 

אז למישור הפרקטי. אנחנו בני אדם, ויש לנו גם הנאות רוחניות. מדרש יפה, הסתכלות מענינת. אמונה שפועמת. ויש גם הנאות גשמיות, וזה לא סותר. זה ביחד. שתיהם חלק גדול ממכלול החיים.

מקווה שהבנת.  אני עייפה, ולכן יש מצב שכתבתי בתורה לא מובנת. אפילו שנראה לי שכן......

ברור שהחול הוא לא המטרה.

גם לימוד תורה וקיום מצוות הם לא המטרה.

המטרה היא לעשות רצון ה'.

אבל

בשונה ממה שכתבתי למעלה (ב-2) –

החול, לדעתי, הוא לא רק כלי לעשיית דברים אחרים שהם עשיית רצון ה'.

הוא לא רק 'הפוגה'.

לכל דבר בעולם יש משמעות. שום דבר הוא לא סתם. אם כך, החול גם הוא חלק מעבודת ה' כשלעצמו.

כמו שלימוד תורה זה עבודת ה', כמו שקיום מצוות זה עבודת ה', גם עשיית חסד זה עבודת ה'. וכן, גם ללכת לעבודה זה עבודת ה' וגם עיסוק בתחביבים ובדברים נחמדים בכלל זה עבודת ה'.

(כמובן שיש רמות, ולא משתווה לימוד תורה להנאה מאוכל טוב!)

השאלה היא: איך בדיוק?

איך עבודת ה' כוללת בתוכה את כל הדברים הללו?

מה שכן-

אם התקדמות העולם ובנייתו, הן בצד הגשמי והן בצד הרוחני, היא המטרה, אז ניתנת משמעות גם לחולין. בתוך החול : לעבודה (התפתחות העולם) ולחלק מהתחביבים. היצרניים שביניהם. אבל זו עדיין לא תשובה לגבי השאר –

אוכל – נניח שזה בשביל שנוכל להמשיך. אז למה דווקא אוכל טוב?

ציור – מוסיף לנויו של עולם. אבל ציור למגירה? פסול?

ריקוד - ?

קריאה - ?

וכו'.

לעניות דעתי מוכרח להיות שכל תחומי החולין בחיינו יוכלו להיות טובים מצד עצמם. להיות חלק מעבודת ה' מצד עצמם. שהרי אם שאיפתנו היא שכל החיים יהיו מכוונים להשי"ת, אזי כל דבר שאנו עושים בחיים צריך להיות למען הקב"ה. אם דבר כלשהו הוא רק כלי עזר לדבר אחר שהוא רצון ה', יוצא שכשמתעסקים בו אנו לא פועלים למען ה'.

אולם אנחנו צריכים להגיע ל"בכל דרכיך דעהו". אז איך משתמשים בחול כך שיהיה למען ה' מצד עצמו?

לסיכום

מה שאני מנסה לברר זה מהו המכנה המשותף שכולל בתוכו את כל תחומי החיים. החל מקיום מצוות וכלה בחיי הפרט על כל חלקיהם – עבודה, תחביבים, עבודת המידות, עזרה לזולת, משפחה...

כשהכל זה לכתחילה. לא שחיי החול הם נספח, ואז צריך להפחית בהם כמה שיותר (ברור שיש דברים חשובים יותר ופחות, אבל זה לא סותר את המשמעות של החשוב פחות).

אני מאמינה שחייב להיות מכנה משותף כזה,

שהוא בסופו של דבר המשמעות של 'עבודת ה'.

מהו?

מקווה שעכשיו הובנתי.

המכנה המשותף של הכל זה - אלוקים.

או.. קרבה לאלוקים.

מה זה אלוקים? אין לנו מושג..

האם אנחנו חסרי אונים? לא, כי אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. (תורה, דרכיו של הקב"ה, להקשיב לצד היפה של הלב שלנו)

אכן, הכל חשוב, גם אם לכל דבר יש מינון נכון, שיכול להשתנות מאדם לאדם ומזמן לזמן...

אין, את בסה"כ בן אדם, לא תביני יותר מאת דרכיו של אלוקים, לא תביני מהו אלוקים.

את בעצם שואלת על המציאות כולה מהי, המציאות היא כולה אלוקים.

לא מסכימה?

(סתם סקרנות: קראת הכל? )

אם משהו מקרב אותי לה' - הוא טוב וחיובי.

אחרת - שלילי.

הבנתי נכון?

אז אבן הבוחן זה הרגש?

זה דבר קצת רעוע להישען עליו, לא?

חוץ מזה, איך בדיוק העבודה,למשל, מקרבת אותך לקב"ה?

אז בגדול, אתה צודק.

אבל בפרטים - ההסבר שלך חסר. מאוד. פספסת בדיוק את הנקודה שעליה שאלתי

אבל למה הסקת מזה שאבן הבוחן היא הרגש?

איך? קודם כל - אני חי, והוא הכי חי שבעולם.

חוצמיזה - אני מתדבק בדרכיו, מנסה להידמות לו במעשי.

אני לא חושב שפספסתי את הנקודה, מקסימום טענתי שאת עצם הנקודה אי אפשר להבין ממש, ושזה לא חסר לנו כדי להתקדם או להרגיש בנוח עם מה שאנחנו עושים...

(די קראתי הכל, נראה לי חוץ מקטעים שכבר כתבת בשרשור הקודם, שבהם רק רפרפתי..)

למה רגש?

כי כתבת שמה שמקרב לה' חיובי.

מה נקרא אצלך דבר שמקרב לה'?

(חוץ ממה שכתוב במפורש בתורה ובחז"ל)

יוצא שאבן הבוחן תלויה בהרגשה שלנו.

זה בקשר לנקודה הראשונה.

ובקשר לשאר:

איך בדיוק אתה מתדבק בדרכיו בזה שאתה הולך לעבודה?

לא חושבת שה' צריך להתפרנס.

וזו רק דוגמה.

שוב, זו תשובה מאוד כללית.

כי היא מכירה בכך שמה שאנו מסוגלים להבין זה רק בקוים "כלליים".

כן, ללכת לעבודה זה לחיות, כשהכל במינון הנכון ובצורה הנכונה  - הכל חלק מהחוויה המוזרה הזו של החיים, של הנאות ושטיפות כלים.

ולחיות זה שיא הלהידבק לדעתי...

לא קראתי את השירשור הקודם  (http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t542554#6078633)

(תמיד טוב בשירשור תגובה לשירשור אחר- לתת לינק ביניהם)

אבל מה שכתבת פה- עמוק ויפה

שתדעי שנאי מכירה עוד אנשים שכבר כמה שנים מבררים לעצמם את הנק' של השאלה שלך...

אולי אני יכולה לתרום לך כיוון קטן שכנראה לא נאמר קודם

בראשית -

ואז נברא אדם

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

ואז אלוקים בירך אותו- נתן לו יכולת, ונתן לו ייעוד בעולם

כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

לכבוש את העולם

ולאכול את פירותיה

שימי לב- האדם מעולם לא קיבל ציווי שנוגד את הציווי לאכול

חלק מהייעוד של האדם- להינות מהעולם. שיהיה מי שיעריך את הבריאה שיש פה

"

אם משהו מקרב אותי לה' - הוא טוב וחיובי.

אחרת - שלילי.

"

אם את לא מרגישה, ספציפית, התקרבות להשם במשהו מסוים, כגון הנאה- לא הופך אותו לשלילי.

עם זאת, מה שאת מרגישה ששלילי, ולא נכון, ומרחיק אותך מאמונה בהשם (כגון הנאות פסולות. סרטים למינהם, וגם רחוק יותר- סמים.) כלומר, מה שהוא פסול, הוא פסול. אבל אין שום ערך לפסילת כל ה"טוב", בטענה שהם לא בהכרח מביאים אותי להרגשת רוממות בעבודת השם. (מקווה שהבנתי את הנקודה הזאת)

כי לפי מה שענו לי (תשובות 1,2 אם בא לך להסתכל)

זה כן פסול.

אבל לי זה לא נראה הגיוני לפסול חלק כל כך גדול מהחיים שלנו (שהרי ההנאות הפרטיות הן רק דוגמה. מה עם פרנסה? חברה?), ולכן אני מנסה לברר מה המשמעות שלו.

ברוך השם, יש חשיבה יהודית אוטנטית ונורמאלית. 

את מנסה להצדיק את עצמך?! אני לא מבינה כל כך... מה שורש השאלה שלך...

לגבי תשובות אחד ושתיים- אני לא מבינה למה הן סותרות... "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים"

זו גישה ידועה, תשובות אחד ושתיים, והן לא סותרות את מה שאת מאמינה בו, שהנאה זה חלק מהיהדות, לגמרי!

בכל אחת מהגישות יש משהו מהאמת, אבל הן לא התכלית.

והסברתי את זה בחלקים 3-4.

שכל ישר.

בזה לא אוכל לעזור לך

אפשר להתווכח ולהתפלסף בזה עד הבוקר. כן. וודאי. ברור. 

אני עייפה, ונראה לי שאת לא קולטת על מה אני מדברת. 

ולא משנה כמה פעמים אומר את זה תמיד תמצאי פתח, ואז אגיד את זה שוב.. (וכנראה זה נובע מחכמה ורצון לדעת)

ליל"ט. אני חושבת שהתשובה של מכלול החיים, יחד עם עשיית רצון השם, והאהבה העצמית, מספקות בהחלט.

אולי פשוט צריך לתת לזה זמן להתבשל, עד שפתאום זה נעשה ברור כשמש. יכול להיות.

(למשל: הדוג' הראשונה, שהבאתי לך, על אהבת עצמי, ומזה יש אהבת השם, זה רעיון ישן, שאני זוכרת שלראשונה כשאמרה לי אותו חברה, לא כל כך הבנתי מה הקשר, ואיך זה מסתדר. לאט לאט, עד שפתאום זה ברור כל כך) וגם מבריק!

את כתבת : "חלק מהייעוד של האדם- להינות מהעולם."

ואני כתבתי: "

לכל דבר בעולם יש משמעות. שום דבר הוא לא סתם. אם כך, החול גם הוא חלק מעבודת ה' כשלעצמו.

כמו שלימוד תורה זה עבודת ה', כמו שקיום מצוות זה עבודת ה', גם עשיית חסד זה עבודת ה'. וכן, גם ללכת לעבודה זה עבודת ה' וגם עיסוק בתחביבים ובדברים נחמדים בכלל זה עבודת ה'."

אז בעצם מה ששאלתי זה - כיצד?

מה כיצד?!

כמו שלימוד תורה זה עבודת ה', כמו שקיום מצוות זה עבודת ה', גם עשיית חסד זה עבודת ה'. וכן, גם ללכת לעבודה זה עבודת ה' וגם עיסוק בתחביבים ובדברים נחמדים בכלל זה עבודת ה'."

נכון, נכון במדויק. כל עשיית המצוות, וקיום התורה, זה לא רק בגלל "עשיית מצוות וקיום תורה" זה חלק ממכלול חיים שלום, שכולל בתוכו גם מצוות, ותורה, אבל הוא גם כולל בתוכו תרבות,ועוד כל מיני דברים...כל המכלול הזה הוא עבודת השם.

בזה מתבטאת היהדות שלנו, שהיא משהו בלתי-מוגבל, הנוגע לכל פרט בחיים, כל מהלך, ו...כל הנאה.

אבל מז'תומרת- "כיצד". אני לא מבינה אותך. מה את רוצה בשאלה "כיצד"?! כיצד מה, כיצד לקיים את זה?

לא'ידעת... פשוט לקיים, זה כמו ללמד אדם הלכות ייחוד (דוגמא סתמית בהחלט) ואחרי זה, הוא שואל אותך "אבל כיצד?"...

ואפילו רצויה אם היא עוזרת לך לחיות, להיות נינוחה, להיות מאושרת..-הרי הדברים האלה עוזרים לך לעבוד את ה', ולכן גם הם עצמם מהווים עבודת ה'. (כמובן הכל תלוי בכוונה..גם מצווה יכולה להיות עבירה..וגם ניגון בגיטרה בשביל עצמך בחדר יכול להיות עבודת ה'..)

אבל את לא דיברת על זה..נכון? כי את יודעת שאפשר להנות הנאות גשמיות כחלק מעבודת ה', וכשהן חלק מהעבודה..ככלי, הן עבודה בפני עצמה.

אולי את שואלת גם לא לשם עבודת ה', אלא רק לשם הנאה..מה אז, האם זה ראוי או לא..

עד כמה שידוע לי רוב הדעות ביהדות אוחזות את הנאות העוה"ז כמו את העוה"ז כולו ככלי בלבד.., אבל אמרתי לך על רעיון ששמעתי מכמה אנשים שונים על זה שהאדם ייתבע על מה שיכל להנות ולא נהנה.  זה בעצם אומר שכן להנאה לשם הנאה יש ג"כ עניין..אז..אם זה אכן כך, זה מספק אותך? (או שלא זו השאלה שלך ואני חפרתי המון אבל רק מסביב?  )

ושחייתי בטעות..חח

כי כמה אנשים אמרו לי אתזה..שהאדם ייתבע על מה שלא נהנה.

מה שהם לא אמרו זה מה התכלית של אותה הנאה, למה האדם ייתבע על זה..

אז בהנחה שמה שמצאתי זה המקור לעניין כולו..ואין עוד אחר מלבדו..ככל הנראה ההנאות הן אכן כלי . (ושוב..ברגע שעושים שימוש נכון בכלי זה גם מטרה..וזו עבודת ה'..אבל אין ההנאה מטרה בפני עצמה..כך נראה.):

מכתב מאליהו:

הטהור אינו מעז להשתדל לחפש את ההנאה כדי להופכה לכלי לעבודת ה', כי ירא ובורח ממנה, ובכל זאת בדין שמים לעתיד, נתבע האדם גם על שלא נהנה מעולם הזה,

והנה ההמשך שלא מספיק מפורסם... :

כדי לעבוד את ה' בשלמות, שלא התרומם לדרגת הקדושה, בה היה הופך את יצר הרע לטוב... (חלק ג שלמות העבודה, עמוד קנג)

אז לשאלתך-

לא, ההנאה היא לא רק בריחה..הסחת דעת..הנאה כדי שנוכל להתחזק ולעבוד את ה'..

יש עניין בהנאה בשביל להשתמש בה עצמה כעבודה..ז"א, לא לאכול רק בשביל שיהיה לי כוח לקיים מצוות, אלא לאכול אוכל טעים וליהנות , ז"א יש דגש על ההנאה, ליהנות ולכוון לעבודת ה', ואז בעצם הופכים את החול לרוחני, את הרע לטוב.

הטהור יאכל מה שהוא חייב..האידאל זה לאכול אוכל טוב וליהנות..לשם שמים. 

אל תברח מההנאה..אתה תיתבע על מה שלא נהנית...אתה צריך ליהנות אבל להשתמש בזה לטוב. זו הנקודה כפי שאני מבינה אותה כעת.

עונה לך על משהו?

והעלנו לתוכה

ושמחנו בבנינה

ונאכל מפריה 

ונשבע מטובה....

מעלין בקודש

גם אני מאמינה שזה טוב.

חייב להיות. ("לעניות דעתי מוכרח להיות שכל תחומי החולין בחיינו יוכלו להיות טובים מצד עצמם.")

אבל על השאלה לא ענית - למה?

מה המכנה המשותף שמקיף את כל תחומי החיים?

ולמה עם מה.

הטוב הוא לא בפני עצמו..בלי תלות בנהנה ,במטרה= בשימוש.

עדיין החול הוא כלי, אבל הנאה חולית- יש בה עניין מיוחד כחלק מעבודת ה' והיא לא בדיעבד.

נזיר מביא קרבן חטאת..למה? 

(אז שאלתי את עצמי..ובשביל למצוא תשובה מדוייקת חיפשתי חלקיק שניה בגוגל והנה לנו 2 ציפורים במכה..כי כתוב פה גם על עניין התביעה שהזכרתי כמה פעמים..):

גמרא מביאה הסבר אפשרי לכך: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין". במקומות רבים בחז"ל ניתן למצוא התנגדות לסיגוף עצמי. כך נאמר בירושלמי: "לא דייך במה שאסרתך תורה?" (נדרים פ"ט ע"א) ו"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" (קידושין פ"ד הי"ב בסוף)

יש עניין ליהנות. רות סוף..

(עוד משהו..בברכת האילנות- מברכים..שברא.."ליהנות בהם בני אדם" ..ה' רוצה שנהנה בעולם..)

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.

בעבר הייתי עונה בוודאי

היום אני מסתכלת אחרת

קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם

וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים

זה מצד אחד

מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..

כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.

כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח

לא שמישהו שאל אותי קודם

אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר

אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.

זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.

הגדרה טובה

כשההתנגדות יורדת

גם הציפייה יותר מותאמת

קושי צפוי הוא יותר קל

איך את מגדירה את זה?

זה קושי שחוזר על עצמו

אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים

ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם

אם זה קושי חדש

זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר 

אי אז בגיל 30 וקצת.

זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.

זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.

Stand a little taller

Doesn't mean I'm lonely when I'm alone

What doesn't kill you makes a fighter

Footsteps even lighter

Doesn't mean I'm over cause you're gone

מה שלא הורג אותך - מחשל אותך.

מה שהורג אותך - מחשל את אמא שלך.

מה שהורג את אמא שלך - נותן לך שבוע "מיוחדת"...

נ.ב. הומור שחור זה מנגנון הישרדות אנושי.

יש כאלה שהייתי מוותרת

ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם

עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…

כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.

כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד. 

לכתחילא כן

כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי

הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)

בדיעבד חלקם לא

כיון שזה  חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי

והביא אותי למי שאני כיום

על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)

הייתי מוותרת

בבחינת "לא הם ולא שכרם"

אבל

בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה

ובזכותם אני מי שאני

אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.

ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-

בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].

בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.

אני? לכתחילה? הייתי מוותר.

אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!

אבל אני מניחה שזה כי עוד לא מיציתי את הטוב מהם. התועלת שהיתה בהם עוד לא נגלתה לי. מקווה שמתישהו בהמשך אבין שלא הייתי מוותרת עליהם.

מסופר כי לאחר מאסרו המפורסם בשנת תרפ"ז (שלזכרו נקבע חג הגאולה יב-יג תמוז), שאלו את הרבי הריי"ץ לתחושתו לאחר כל מסכת הייסורים שעברו עליו, והשיב:

"אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

אני חושבת שהקשיים הפכו אותי לאישה טובה יותר, עם יותר איכפתיות ותשומת לב לאחרים ולקשיים שלהם.

אבל, אני חייבת לציין שהקשיים שלי לא היו קשים כמו שהיו יכולים להיות בנסיבות אחרות, והייתי עם הרבה תמיכה מסביב.

גם בעבר,ברור

גם הנוכחיים.