ידועה המחלוקת בין רש"י לרמב"ן ביחס לפסוק "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה" (ל"ג,נ"ג). רש"י פרש שהמצוה היא ההורשה, בעוד שהבטחת השכר על קיום המצוה היא ישיבת הארץ. הרמב"ן, לעומתו, סובר כי אף ישיבת הארץ היא מצוה, ושעל-כן הפליגו חכמינו במעלת ישוב ארץ-ישראל וקבעו הלכות ביחס אליה, כגון שכאשר אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני לא, הוא יכול לכוף אותו, וכגון ההלכה שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת לצורך קניית בית בארץ-ישראל, אף שבכל מקרה אחר אסור בשבת לומר לגוי שיעשה עבורנו מלאכה של תורה. מכח הבנה זו בפסוק השיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות (שכחת העשין ד') על כך שלא מנה את ישוב ארץ-ישראל כמצוה בפני עצמה, וההבנה המקובלת היא שהרמב"ם למד כמו רש"י, שיש כאן הבטחה, ולא מצוה.
אולם כשנעיין בדברי הרמב"ם נראה כי פסק להלכה את כל אותן הלכות שנאמרו ביחס למצות ישוב ארץ-ישראל, וכן הביא את דברי חז"ל המפליגים בחשיבותה, כגון שכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, זאת על-אף שאין דרכו של הרמב"ם להרבות בחיבורו בהבאת ענינים שאינם הלכתיים באופן מובהק. אף רש"י בפרושו לתלמוד במסכת גיטין דף ח: ד"ה משום ישוב ארץ-ישראל, שם מובאת ההלכה הנ"ל שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת משום ישוב ארץ-ישראל, כתב דבר מעניין, המקשר את ישוב הארץ למצות הורשת הגויים – "משום ישוב ארץ ישרל - לגרש הגויים ולישב ישראל בה". מדוע הוסיף על ענין ישוב הארץ את גרוש הגויים?
ואחר העיון נראה לומר, כי שיטת רש"י והרמב"ם הינה שגרוש הגויים, שהיא המצוה המפורשת בתורה, כוללת בתוכה את ענין ישוב הארץ. ממילא, אין האחד יכול להתקיים בלא השני. לפי הרמב"ן, אמנם, אלו שתי מצוות נפרדות, אך גם הוא מודה בדברי התורה המפורשים, שאם נקיים רק את ישוב הארץ בלא הורשת הגויים, אף הארץ לא תשאר בידינו, כאשר הגויים הנשארים יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו והם יצררו אותנו עד שה' יעשה לנו את מה שדימה לעשות להם (ל"ג,נ"ה-נ"ו).
נמצא מכל הנ"ל, כי כל אוהבי הארץ וחסידי ההתישבות בכל מרחביה, הסוברים שהישובים יתקיימו והארץ תהיה שלנו בלא סילוק האויב הערבי מקרבנו, אין להם על מה שיסמוכו! לא רש"י, לא הרמב"ם, לא הרמב"ן ולא אף פוסק או פרשן, יהיה מי שיהיה, אשר קורא את דברי התורה ומאמין בהם באמת - אף אחד אינו יכול להתעלם מהדברים המפורשים והברורים שנאמרו בתורה, ואשר יהושע חזר עליהם בעוד ישראל עומדים בירדן, כשהמים מתגברים מימינם ומשמאלם. גרוש הגויים אינו איזו תוספת, איזה הידור, איזו מידת חסידות או מעלה אשר זוכים לה מלבד ישוב הארץ. גרוש הגויים הוא לב ליבה של המצוה, לב ליבו של כל ענין ההורשה, וזה לא משנה אם לומדים כמו רש"י והרמב"ם או כמו הרמב"ן – כך או כך, ההתעלמות מציווי התורה לגרש את הגויים מקרבנו, כאשר בימינו מדובר, כמובן, באויב הערבי – התעלמות זו בהכרח תביא עלינו אסונות, ותגרום לכך שנאבד, חלילה, את הארץ.
לפני כ-40 שנה, היה זה מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד, אשר הוא לבדו זעק את האמת הזאת בקול רם. אף אחד לא עמד לצידו. אף אותם הדוגלים בהתישבות היהודית ביש"ע, אף אותו חוג אידיאולוגי הרואה בישוב הארץ בזמננו מצוה דתית וקיום יעוד תורני – אף אחד מהם לא השכיל להפנים את הנושא המהותי של גרוש האויב. תחת זאת, דגלו ראשי המתישבים, לרבות ה"ימניים" וה"קיצוניים" מבין מנהיגי גוש אמונים, באשליית הדו-קיום. ועל ערביי ישראל, אשר סכנתם גדולה עוד יותר מערביי יש"ע, אף אחד לא העיז לדבר, מלבד הרב כהנא. הפחד מפני השמאל, מפני התקשורת, מפני המערכת המשפטית, הצליח לעוות לכולם את צורת ההסתכלות התורנית הבריאה. יותר מכך, שאיפתם של הגורמים הללו להיות חלק מהקונצנזוס הישראלי ("להתנחל בלבבות", כלשון אחד העקומים שבהם, אשר את מקומו בהיכל התהילה של התקשורת קנה כאשר מסר שמות של רבנים לידי המשטרה) – שאיפה זו היתה חזקה בהרבה מהנאמנות לתורה, לאמת ולשכל הישר. הרב כהנא נותר בודד באומרו את דבריה הברורים של תורתנו, כאשר כל השאר, מימין ומשמאל (ולעיתים מימין אף יותר מאשר משמאל) מטפחים את אשליית הדו-קיום. כיום, המציאות כבר טופחת על-פניהם של כל אותם התומכים בדו-קיום עם האויב הערבי. כיום, כל בר דעת מבין את מה שלפני 40 ו-30 שנה היה צורך בהבנתו המעמיקה של הרב כהנא כדי לתפוס. אלו אשר התנגדו לגרוש הערבים מארצנו, כבר חוו על בשרם את פינוי הישובים מסיני ומגוש קטיף, ועוד היד, חלילה, נטויה – "כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם". בואו נתעשת, נתבונן, נחזור למקורות, לתורה, לנביאים, לרמב"ן ולרמב"ם ולרש"י ולכל חכמי ישראל המובהקים והאמיתיים, נלמד את דבריהם, וניישם אותם במרחב הציבורי. תחת תכניותיו הנלוזות של שר החוץ של ארה"ב, תחת התכניות המדיניות ההזויות הנושבות באוויר, נאמץ את דבר ה', אשר בחר בעמו כדי שישכון בארצו ויעבוד אותו בשלמות ללא השיכים וללא הצנינים, ללא הקוצים וללא הדרדרים, ללא אחמד טיבי וללא חנין זועבי – "גרש האמה הזאת [זועבי] ואת בנה [טיבי], כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א,י').
|