ערב קיץ בעיירה מזרח-אירופאית. קיסר צרפת, נפוליאון בונפרטה, בדרכו משדה הקרב, חולף בעיירה החשוכה ותשומת ליבו נתונה לבית אחד השונה מהשאר ושרוי באור קלוש. לפי הסיפור העממי, נפוליאון יורד ממרכבתו וניגש לפתח הבית כשהוא מלווה באנשי צוותו הקרובים. בתוך הבית הוא מגלה אנשים, בגילאים שונים, יושבים על הארץ ולאור נרות מועטים קוראים בספרים בקולות בכי.
כמענה לשאלתו מה פשר הבכיות, הסבירו לו כי אלה הם יהודים הבוכים ומצירים על חורבן בית המקדש היקר ללבותיהם. מתי חרב הבית הזה? שאל הקיסר, והתשובה הייתה: לפני למעלה מ-1,700 שנים. עם בעל זיכרון לאומי כזה המוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה, הינו גם בעל עתיד מפואר, כך הכריז נפוליאון. זכר העבר היא ערובה לעתיד.
[מחדשות ערוץ 2 מלפני איזה שנתיים הרב לאו סיפר]
קישור נוסף
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל