זמזום. טרר.. גרר... זמזום בלתי פוסק, מלווה ברעידות קלות סביבה. מטוס? רכבת? אוטובוס? אולי היא בכלל על טיל בדרך למוסקבה. רינתי הקשיבה. נשימות. נשימותיה שלה, קצרות וקטועות, אטיות וארוכות, והכל בערבוביה. רינתי אמנם לא נולדה אתמול, אבל הגוף שלה עוד אמור להיות צעיר וחסון, כיאה לבחורה בת 20 שכמותה. אז למה הידיים כה רפויות? למה הלב כאילו התעייף מלהזרים דם אל המח האיטי? למה הבטן שלה מתהפכת וכאילו עולה בלהבות?
בשביל להבין, ידעה רינתי, היא חייבת להצליח לשחזר מה קרה בשעות האחרונות.
'ובכן, מה אני זוכרת?' שאלה את עצמה בלי קול. נושפת באיטיות מבין שפתיים קפוצות, מנסה לשלוט בגופה הבוגדני.
*********
"רינתי, לאן את יוצאת?" זו אמא שלה, שמתפלאת על המהירות שבה רינתי מסיימת את השיחה השבועית שלהן בטלפון. "אני נפגשת עם חברה, אמא." היא משיבה בקוצר רוח ומגלגלת את עיניה. אמא של רינתי נזכרת בכמה פרטים "חשובים, לא תצטערי אם תתעכבי לשמוע!" בקשר לדודים מנהריה. רינתי מעיפה מבט בציפורניה. הן חלולות ולבנות כל כך. היא רוצה לכסות אותן. מבטה נודד על הדירה המבולגנת ונוחת, שבע רצון על קופסת הלקים שלה. היא שולפת לק שחור, הוא נראה לה הכי מתאים, ומורחת בחוסר עניין ובמהירות שכבה עבה על כל אחד מציפורניה.
היא מסיימת סוף סוף את שיחת הטלפון, זורקת אותו לתיק הצד שלה, ועל הדרך סורקת את תכולתו. הסיגריות שלה נגמרו לפני שבוע, היא גאה בעצמה. מכניסה מצית סתם מתוך הרגל, משקפי שמש, ארנק. יוצאת.
**********
היא עוד שומעת את הזמזום הזה, הנוהם מתחתיה. רינתי מתאמצת לפקוח עיניים, כל מילימטר שנחשף עולה לה במאמצים רבים. היא ממצמצת אל מול נורה מהבהבת מהמושב שלפניה, מסביב מכה האפילה השקטה של קו לילה. רינתי מביטה לאט סביב. הצואר פועל כהלכה, הראש לא ממוקד אבל יציב, הבטן שלה..אוך, הבטן שלה מייסרת אותה! רינתי מניחה יד על הבטן וקרופצת שפתיים. שותקת.
***********
אם מי היא תיפגש באמת? לא עם חברה, זה ברור לה. לא, רינתי בדרך לצרות צרורות. לא תהיה שום דרך חזרה מהפגישה הקרובה. שום דרך בכלל. היא נרעדת, מתכנסת בעצמה שקטה וחיוורת, מכסה על עיניה במשקפיים הכהות. היא מחכה במקום המפגש שנקבע, מביטה עצבנית בשעון, ממוללת בידיה את החוטים של האוזניות. באוזניה מתנגנים שירים צעקניים. לברוח, לשכוח..
************
האוטובוס נעצר, ורינתי יורדת אל התחנה המוכרת לה היטב. אפילו כשתמות תדע את הדרך אליה, קל וחומר כאשר היא שתויה.
היא נוחתת בסרבול על המדרכה והבטן מתכווצת במחאה. רינתי נאחזת בחומת אבנים נמוכה לצד הדרך ומתקדמת אל תחנת הדלק. ראשה סחרחר מרמות אלכוהול לא ידועות, פיה מסריח מעשרות סיגריות. היא נכנסת אל השירותים שבצד התחנה.
הירח זוהר בקושי על רקע השחור העמוק של שמי הלילה. רינתי מצטנפת לה בבדידות. היא מחייגת לחברה שלה, התא הקולי עונה לה. טרר טררר... צלצול ועוד אחד. היא לא עונה לה. כולם לא עונים. היא לבד.
רינתי מציתה סיגריה, האוויר הקריר נמלא עשן לבן, היא יונקת את הפיח אל ריאותיה, מתמכרת לבדידות שמעניקה לה הסיגריה הזאת, וזאת שאחריה, ורבות אחרות. וכבר לא אכפת לה מה קרה או מה יקרה. היא לבד, והיא שותקת.
