ש
ת הקד לם-צ ובאיות הנ םן ה,חמ מות לכ רוחות הג פירו יש?הרב דוד מאיר דרוקמן, רב העיר קרית-מוצקין
התגלגל לידי גזיר של עיתון נפוץ ובו
ראיון קצר עם "הרב רפי פרץ... טייס
יסעור וראש המכינה הקדם-צבאית
עוצם ביתד שבנגב, אליו פונתה
עצמונה". כותרת הראיון היא: "אנחנו
נמלא כל פקודה".
כיוון שהדברים פורסמו בגיליון שמחת
תורה של אותו עיתון, וכאמור, המתראיין
עונה לתואר רב בישראל, סברתי לתומי
כי ההכרזה "אנחנו נמלא כל פקודה"
מתייחסת, מסתמא, לפקודות תורתנו
הקדושה, שהרי זו כל מהותה של שמחת
תורה: הצהרת אמונים מתרוננת ושמחה
בדבר היצמדותנו הנצחית והבלתי
מתפשרת לתורתנו הקדושה. כשפינו
מלא רינה, שרנו בהקפות: "אין גדולה
כתורה... אין זכה כתורה... אין קדושה
כתורה... אין שמירה כתורה..." וכו'.
אלא שמהמשך הדברים באותו ראיון
מסתבר, שאצל המרואיין התחלפה
כנראה המילה "תורה" עם המילה "מדינה".
לאחר דברי השתפכות של המרואיין אודות האווירה החינוכית הדתית-ממלכתית במוסד אשר
בראשו הוא עומד, ואשר מתחולל בו לדבריו "תהליך ארוך ועמוק של בניית אמון ואחריות של
הנוער שלנו, בערכים שהכותרת שלהם היא מדינת ישראל", הוא משתבח בעובדה כי במהלך
הגירוש המחפיר והמזעזע ועקירת היישובים בגוש קטיף היו לרב-המחנך הנ"ל " 450 תלמידים
ששירתו בצה"ל. 200 מתוכם קצינים, ולא היה אף אחד שסירב פקודה!". עד כאן לשונו הזהב,
ואכן "זכות" נפלאה...
ואני נזכר בקונטרס הלכתי נפלא שהוציא ערב ההתנתקות ראש הכולל בכפר-דרום, ידידי הרב
שאול בר-אילן שליט"א )בהסכמת הגר"א שפירא זצ"ל(, בו הוא מונה ומפרט איסורי דאורייתא
ודרבנן לרוב הכרוכים בגירוש יהודים; מחיקת יישובים; חורבן בתי כנסת; נישולם של יהודים
מפרנסתם; גרימת נזק ישיר ועקיף לגופם ולנפשם; עקירת מתים מקברותיהם. והנה, אחרי כל זה,
בא מי שמכונה רב בישראל, ומכריז בגאווה לא מוסתרת כי תלמידיו לא סירבו פקודה, קרי: ביצעו
את הפשעים הנוראיים הללו!!!
ולא התקררה דעתו של מיודענו הרב רפי פרץ, ובבחינת "אכלתי ואוכל עוד" הוא ממשיך ומצהיר
בגאון באותו ראיון, כי לא רק בעבר, אלא אף בעתיד, אם תתקבל פקודה שכזו, "החיילים ימלאו
אותה"!!! כך, "שחור על גבי עיתון". והוא מטעים ברוב חדווה: "הציונות הדתית רואה ערך, שליחות,
כבוד וזכות ליטול סוף סוף חלק בעול הממלכתי, כשווה בין שווים"...
הפלא ופלא: ה"מושקה" הגלותי המנשק את מגלבו של "הפריץ" ממש קטן נוכח התופעה הזו.
דוד המלך מבקש "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאיי", לאמור: רבש"ע, עם האויבים שלי תן לי
להסתדר לבד, אבל אנא, עזור לי והצילני מאלה שאמורים להיות ידידיי; מאלה שרקדו כמוני
בהקפות של שמחת תורה כשהם חבוקים עם ספרי התורה, בעוד ש"כתר התורה" שלהם - סמכות
העל, לדידם, העומדת למעלה מחוקי התורה, היא חוקי המדינה )עפ"ל(. הם אומנם דקלמו יפה
לפני ההקפות את הפסוק: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו", אבל זה
כנראה לא כולל את ה"עבודה הזרה" המודרנית ממלכתית-דתית דהאידנא המתבטאת בסגידה
אובססיבית ממש לישות שלטונית-מדינית-טכנית שלדידם, רחמנא ליצלן, היא ערך נעלה אף
מקודשא בריך הוא עצמו... נכון, אומנם "אין עוד מלבדו", ברם "לא כולל מע"מ", לא כולל התבטלות
למלכות, יועציה ושריה.
שורות אלה נכתבות ביום כ"ה בתשרי, יום היארצייט של אביר הרועים מרן ה"חתם סופר", אודותיו
מסופר כי ביקש פעם מצעיר שומר מצוות ועטור זקן שיגלח את זקנו. היה זה סטודנט דתי,
שלמורת רוחו של "החתם סופר" למד באוניברסיטה הגויית, ולמרות זאת נותר ב"דתיותו". חשש
"החתם סופר" כי העובדה שאותו סטודנט עטור זקן עלולה להטעות, ותמשוך אחריה צעירים
דתיים נוספים שיחפצו ללמוד באקדמיה )ומשם ועד התבוללות הייתה אז הדרך קצרה(. ביקש
ממנו, אפוא, "החתם סופר", כי יסיר את המסווה הדתי מעל פניו, כדי שיידעו הכל "עם מי יש כאן
עסק".
חלילה אינני מתכוון לרמוז דבר לראש המכינה הקדם-הצבאית גיבור מאמרנו, אבל בהחלט לא
היה מיותר שנוכח הצהרותיו אלה, במחילה, יואיל נא לפחות להיפרד מן התואר התורני "רב".
וכל כך, כדי שתושבי השומרון והגולן מאוימי ההתנתקות הבאה )חלילה!( יאמצו את הכלל
"ישמרני מידידיי" ולא יתבלבלו בין "רבנים"-"ידידים" ל"שונאים" מהסטרא דשמֹאלא. יפנימו, יכירו
וידעו מה "מבשלים" עבורם )בשם הנאמנות למולך הממלכתיות( במכינה הקדם-צבאית.
