לאחרונה לא ניתן לחמוק מהמתנחלים. הנה למשל על מרקע הטלוויזיה, ברגעים אלה ממש הם שורפים עץ זית ושני שתילי זעתר (שבכלל מזוהים עם הפתח). ברדיו בכל שעה עגולה הם מכים במרץ באנשי כוחות הביטחון. בכותרות האתרים הם ממלאים את הארץ במאחזים שאינם חוקיים ואף מעזים שלא לקרוא אותם על שם רבין. כל גרעפץ יהודי מעבר לקו הירוק תופס כותרת ראשית בערוצי החדשות. כתבים עמלניים ממהרים להקליטו, ארגוני השמאל לתעדו בוידיאו, ופרשני החדשות לנתח את ארומת ניחוחו, מידת עפיצותו ורמת חומציותו.

מה שמפליא אותי הוא חוסר שיקול הדעת של המסקרים. לא מפני שאני נאיבי לחשוב שעוד יש בהם הגינות כלשהי. אלא מפני שסיקור היסטרי שכזה פועל לעתים תכופות נגדם. הוא גורם לתחושת אנטגוניזם חריפה בקרב הציבור, דבר המתבטא היטב בתגובות לידיעות הללו. אם כך, מדוע הם עושים זאת? נראה כי אין מנוס מן המסקנה, שהשנאה מעבירה אותם לא אחת על הגינותם המקצועית.   

מפני שהם משקפים עבור השמאל הישראלי את כל מה שהוא היה פעם ולא יהיה עוד לעולם. 

פרסומת

אידיאולוגי, בטוח בעצמו וחשוב מכל: מוכן להקריב. המתנחלים יודעים בדיוק מדוע ולשם מה הם נמצאים פה. מן העבר השני איני מצליח להבחין בשום אידיאולוגיה שמאלית שאינה נהנתנות. אפילו הסוציאליזם מתקשה להתחבר עם השכבות המבוססות והדשנות של השמאל בישראל, שכבות המגנות את ביבי בפומבי אך מייחלות בסתר לשובו אל משרד האוצר.

תמו ימי האידיאולוגיה, השרירים השזופים וארגז העגבניות. המבט שבו בוחנים כיום אנשי השמאל היום את המתנחלים הוא אותו המבט שנועצת אישה בת שישים בנעוריה של מדריכת כושר קרבי שאך התגייסה. עמוק בפנים, אולי אפילו הם כבר יודעים את מה שהפנימו יוסי ביילין ורן כהן: זמנם עבר