מקור: NEWS1

ביקורת חריגה בחומרתה מצד בית משפט המחוזי על התנהלות המדינה, שביקשה להרחיק עד תום ההליכים את נועם פדרמן מיהודה ושומרון. בית משפט המחוזי דחה (יום ה', 26.11.08) את בקשת הפרקליטות להרחיק את נועם פדרמן מיהודה ושומרון עד תום ההליכים נגדו, באישום על תקיפה לכאורה של שוטרים. האישום מתייחס לפרשת פינוי והרס בחוות פדרמן לפני כחודש.

בהחלטה המהווה למעשה כתב אישום נגד התנהלות המשטרה והפרקליטות בפרשה, מזהיר השופט משה דרורי את שופטי ישראל וקובע כי עליהם ללמוד לקח, ולא לחזור על התנהלות דוגמת שופטי העליון בארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה, לאחר מתקפת היפנים על פרל הרבור. השופטים אז הפכו, לדבריו, ל"חותמת גומי" של לחצי המדינה, ובחתימתם אישרו את כליאתם במחנות הסגר של אלפי אזרחים אמריקנים ממוצא יפני.

הוא הדגיש כי שבועת האמונים של השופט "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים", אינה כוללת לדבריו "היענות לכל בקשה, דחופה ככל שתראה - סובייקטיבית - לצד אחד או אחר, החש כי באותו רגע הנושא שבפניו, או הנושא אותו הוא מייצג בהליך הספציפי, הוא הוא החשוב ביותר". חובת השופט היא "לשקול, בכובד ראש, ולאחר עיון מעמיק".

תשעת הילדים הוצאו באישון לילה

דבריו החריפים של דרורי מתייחסים, כאמור, לבקשה להרחיק את נועם פדרמן מיהודה ושומרון עד לסיום משפטו. כזכור, ב-26.10.08 לאחר חצות הלילה, הגיעו שוטרים רבים לביתו של פדרמן והגישו לו צווי פינוי והריסה. פדרמן סירב לקבל את הצווים והתרחק מהשוטרים, אך הללו עצרו אותו והכניסו אותו לניידת, ולאחר מכן הוציאו את תשעת ילדיו מהבית והרסו אותו. נגד פדרמן הוגש אישום על תקיפה לכאורה של שוטרים.

הפרקליטות דרשה להרחיקו מיהודה ושומרון עד תום המשפט, אך בקשתה סורבה בבית משפט השלום; הפרקליטות הגישה ערר למחוזי, שנדחה אף הוא. השופט דרורי קובע כי הבקשה אינה חוקתית ואינה מידתית. אין לדבריו כל הצדקה להפעיל את האמצעי של "איסור מגורים ביהודה ושומרון על פדרמן". שכן, "לא הוכח כלל, כי יש ראיות לכאורה בתיק, ולכן אין עילת מעצר". אבל גם אם המדינה הייתה מוכיחה קיומן של ראיות לכאורה, אין מדובר במקרה המצדיק מעצר, שכן פדרמן אינו מסכן "בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את בטחון המדינה".

הטענות כלפי פדרמן מתייחסות לאירוע נקודתי, "שבו נדרש אדם בשעה 01:30 בלילה לפנות את ביתו". גם אם הייתה אלימות כלפי השוטרים, זו אינה הופכת אותו "למסוכן", והוא אינו שונה מאדם אחר שמפונה מדירתו.

ביתו של אדם - זכות יסוד

מדובר באמצעי שאינו חוקתי מאחר שמקום מגוריו של אדם הוא "חלק מזכויות היסוד שלו, ולא ניתן לשלול, במסגרת תנאי ערובה, זכויות יסוד, אלא במקרים נדירים ביותר". האמצעי, לדבריו, גם אינו מידתי "שכן הוא אוסר על פדרמן לגור בחלק משמעותי של ארץ ישראל, באופן גורף, וללא קשר לטענות כלפיו בדבר אלימות כלפי שוטרים. אם אכן כל החשש הוא של אלימות כלפי שוטרים, אין כל הסבר בפי המדינה מה הקשר בין אלימות נטענת זו לבין איסור מגורים בכל רחבי יהודה ושומרון".

יתרה מכך, האמצעי אינו מביא בחשבון את מצבו המשפחתי (נשוי, ואב לתשעה ילדים בגילאי 17 עד שנה). "בא כוח המדינה, אפילו לא היה מצויד במידע מינמלי לגבי אפשרויות המגורים של 11 בני משפחת פדרמן. קשה להבין כיצד מבקשת המדינה להפעיל אמצעי חמור זה של הגלייה, מכל אזור יהודה ושומרון, בלי לבדוק תחילה אם יש למשיב חלופה ריאלית למגורים שלו ושל אשתו ותשעת ילדיהם הקטינים". כמו-כן, המדינה לא לקחה בחשבון את העובדה כי הרחקתו מהמקום פירושה "הרחקתו מהשטח החקלאי אותו הוא מעבד".

טענת המדינה על "עבר פלילי מכביד" של פדרמן - מופרכת, כתב השופט, וציין כי טענה זו מעלה רושם ש"מדובר באדם שהיה מעורב במשך עשרות שנים בעבירות אלימות קשות, או עבירות סמים, או עבירות שוד, מעשים אשר פדרמן רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב".

בקשת המדינה - דוגמא לחוסר איזון

השופט ציין כי לא שמע כל טענה שהיא, כאילו פדרמן נמנה על אלה אשר צו ההרחקה נועד לחול עליהם: "הוא אינו חשוד בביצוע פיגועי טרור כלפי יישובים ישראלים, שזו אחת ממטרות הצו, ולבטח אין סגירת השטח נועדה לחול על פדרמן, שכן בהקדמה לצו נאמר כי מטרה נוספת שלו היא למנוע 'חדירת מחבלים', ואין לעלות על הדעת כי הוא נמנה על קטגוריה זו. לכל היותר, הינו בין אלה אשר יעשו את כל הנדרש כדי למנוע, בכל כוחם, חדירת מחבלים. לפיכך, כאשר אלה הם הנתונים, דווקא היה צריך לאפשר למשיב להימצא באותו שטח סגור כדי להגן על היישובים הישראלים מפני פיגועי טרור ולמנוע חדירת מחבלים, ולא לגרשו מן השטח הסגור".

עוד כתב השופט כי מדובר בבקשת המדינה שאינה מאוזנת כלל ועיקר. אם היה סטודנט למשפטים צריך למצוא דוגמא בולטת לחוסר מידתיות, "היה בוחר בבקשת המדינה לאסור על המשיב להימצא בכל אזור יהודה ושומרון, ויש להניח כי אכן המרצה של אותו סטודנט היה מאשר כי מי שישתמש בסמכויות מתן ערובה, ויטיל מגבלה זו, עשה שימוש בסמכות באופן חסר מידתיות, לחלוטין".

הבקשה אף "לוקה באפליה חמורה, שכן אין ולו דוגמא אחת, לאורך כל המשפט הישראלי... לאסור על אדם לגור בחבל ארץ שלם, רק בגלל אירוע שבו היה מעורב באלימות כלפי שוטרים (ושוב, בהנחה שיש ראיות לכאורה, ואמרתי לעיל, בס"ק (א), שבפניי לא הוצגו ראיות כאלה), כאשר אין חולק, כי מי שיצא חבול בכל חלקי גופו מאותו אירוע 'אלימות', הוא דווקא פדרמן, ולא השוטרים".

צו מעצר בגלל סירוב לקבל נייר?

השופט העלה ספק בדבר חוקיות צו המעצר שהוציא נגד פדרמן רפ"ק אייל עטייה, "אשר סבר, תחילה, כי הוא מוסמך לעכב אדם, ללא כל צו חוקי, ואחר כך הוא מוסמך לעצור אדם, רק בשל כך שבשעה 01:30, סירב אותו אדם לקבל ממנו נייר, אשר השוטר טוען כי הוא צו סגירה. ישפוט כל אדם בעצמו, כיצד היה נוהג במקרה שבו קצין משטרה פונה אליו בשעה 01:30 בלילה, ורוצה למסור לו צו סגירה, כדי לפנותו מביתו, כאשר אשתו ותשעת ילדיו הקטינים הרכים נמים את שנתם, ואביהם רואה עצמו אחראי על שלומם, בטחונם, והמשך תנומתם, ללא הפרעה. אליבא דאמת, לא קיבלתי כל הסבר שהוא, מדוע בחרה המדינה לפנות אדם, בעל משפחה הכוללת אישה ותשעה ילדים קטנים, בשעה 01:30 בלילה. לא ברור לי, כיצד מתיישב הדבר עם חובת המדינה להגן על ילדים, על-פי האמנות הבינלאומית בדבר זכויות הילד, אמנות שמדינת ישראל חתומה עליהן?!"

הוא ציין כי המדינה לא טרחה להסביר "מדוע היה צריך לנקוט ב"מבצע" של 100 שוטרים, כדי לפנות אדם משטח סגור, אשר נסגר 10 חודשים קודם לכן, וזאת ללא כל התרעה מוקדמת, ללא כל ניסיון הידברות, ללא כל בדיקה מה טענותיו של הצד שכנגד".

אפילו על החרבת סדום ניתנה זכות טיעון

דרורי הוסיף כי נראה שבא כוח המדינה "לא היה ער לפרשת השבוע, אשר נקראה בשבת שסמוכה לטיעוניו. באותה פרשה, מסופר כי הקב"ה החליט כי מן הראוי להפוך את סדום ואת עמורה בשל חטאתם הכבדים. גם במקרה זה - החמור פי שבעים ושבעה מכל עבירה המוכרת לנו (כולל: אי יציאה משטח סגור) - לפני נקיטת כל אמצעי עונשי שהוא, מאפשר בורא עולם לאברהם אבינו את זכות הטיעון, וזכור לכולם אותו דו-שיח בין אברהם אבינו לבין הקב"ה, אשר במהלכו מצליח אברהם להגיע למצב שבו אם ייצאו עשרה צדיקים בסדום, היא לא תתהפך".

לדבריו, רפ"ק עטיה לא טרח לשוחח עם פדרמן. "לא איפשר לו, בשעות היום ובניחותא, להגיב על הרצון או ההחלטה לגרשו מביתו. קשה להבין מדיניות זו של המשטרה, אשר סותרת מושכלות ראשוניות של יחסים שבין הרשות לבין האזרחים, ואין היא מתיישבת עם החובה לנהוג בתום לב כלפי כל אדם, ובמיוחד כלפי אותם ילדים, אשר החוק הישראלי והאמנות הבינלאומיות מחייבות את המדינה ורשויותיה להגן עליהם".

בעת "נעילה": נשבעתי אמונים למשפט צדק

תחת כותרת "נעילה" מתח השופט ביקורת על הלחצים של הפרקליטות. "הדרישות הדחופות של המדינה להיענות לבקשתה, גם בשלבי הביניים וגם ללא דיון מעמיק ויסודי, כפי שבאו לידי ביטוי בטיעוניו החוזרים ונשנים של עו"ד פסק, ואף בפנייתו בכתב של פרקליט המחוז, יש בהן משום ניסיון של מערכת התביעה הכללית לנסות ולקבוע את לוח הזמנים ואת סדרי העדיפות של בית המשפט".

שבועת האמונים של השופט "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים", אינה כוללת לדבריו "היענות לכל בקשה, דחופה ככל שתראה - סובייקטיבית - לצד אחד או אחר, החש כי באותו רגע הנושא שבפניו, או הנושא אותו הוא מייצג בהליך הספציפי, הוא הוא החשוב ביותר".

בהקשר לכך הזכיר את התנהלות בית המשפט העליון בארה"ב במלחמת העולם השנייה, סמוך לאחר שהיפנים השמידו בפרל הרבור את מרבית הצי האמריקני שעגן במקום. השופטים, לדבריו, אישרו צווים והוראות שונות שמשמעותם הייתה כליאתם במחנות הסגר של יפנים אזרחים אמריקניים, כולל אלו שהיו דור שני ושלישי בארה"ב. "חירותם של אותם אזרחים הוגבלה, נאסר עליהם להמשיך להתגורר בביתם בערים השונות בארצות-הברית. ההסבר וההנמקות באותם פסקי דין משקף לחץ רגעי של האירועים, אשר השופטים דאז לא עמדו מולו, וראו עצמם אנוסים לשנות את עמדותיהם הבסיסיות, מול הרוחות של המלחמה, והאווירה שהייתה אותה עת. האם לא ראוי כי אנו, שופטי ישראל, נלמד מלקח זה?! האם תפקידו של שופט הינו לשעות לכל בקשה של הרשות, גם אם רוממות ביטחון הציבור והגנה של שוטרים היא בגרונם של באי-כוח המדינה?!"

דרורי תהה, "כיצד ייראה המשפט הישראלי, אם כל בקשה מסוג זה שהוגשה לבית המשפט הייתה מקבלת 'חותמת גומי' של השופט. מה היינו עונים לאותה ביקורת אקדמית בעוד מספר שנים?! האם חוקרי המשפט הישראלי היו מסווגים תקופה זו של מתן צווים כנגד תושבי יהודה ושומרון, האוסרים עליהם להמשיך לגור ביהודה ושומרון, כמו הסיווג האקדמי של פסקי הדין של בית המשפט העליון ביחס ליפנים במלחמת העולם השנייה?!".