הסיפור מתחיל בזה שיום לפני לא הרגשתי אותו זז בכלל למשך 4 שעות ויותר. יום למחרת הלכתי לעשות מוניטור כדי לראות מה קורה שם. ולמה רק אחרי כמה שעות טובות הוא זז קצת. אז מסתבר שהכל תקין וכנראה הוא הכין את עצמו ללידה ויש צירים קטנים כל 7 דקות בערך. הרופא אומר שאם זה יתקצר או יכאב אז לפנות לבי"ח.
טוב אני ממשיכה כרגיל, עבודה איסוף ילדים מהגנים והצירים בשלהם. כל 7 דקות יש התכווצות, לא כואב במיוחד, משהו רגיל כמו כל החודש האחרון. בצהרים החלטתי להתקשר לבעלי שיגיע כי הילדים שיגעו אותי. אנחנו מתארגנים לנסוע להורים שלי למקרה שהצירים יתפתחו למשהו שאני אוכל לקרוא לו לידה. נסענו , הגענו בערב, מקלחות לילדים אוכל ולישון. והצירים בשלהם, כל 7 דקות לא כואב במיוחד. רק התכווצויות . הלכתי להתרחץ בעצתו של אישי, וכשיצאתי נגמרו הצירים. אמרתי לבעלי זהו נגמר אני הולכת לישון. הוא לא ידע מאיפה זה הגיע לו- הרי הוא אמר בעבודה שאישתו עומדת ללדת אז מה נגמר???
אחרי שעה של שינה אני קמה וההתכווצויות חוזרות להיות כל 10-15 דקות. ב 00:30 אני אומרת לו שנלך לבי"ח רק כדי שהוא יהיה מרוצה שעשינו משהו לפחות. כי מבחינתי אני לא יולדת היום. הגענו, מוניטור רגיל של צירים כל 7 דקות כל ציר מגיע ל110 אבל זה לא כואב לי במיוחד, ואני מחכה לצירים הכואבים. מחכים לבדיקת רופא, ופתאום הרגשתי ציר כואב, ואחריו בהפרש של דקה שתים עוד אחד, ואני אומרת לבעלי,:או עכשיו היינו צריכים לצאת... אחרי עוד ציר, הרגשתי שיורד לי דם, מהר אמרתי לבעלי שמישהו יבדוק אותי כי אני יודעת שאני בפתיחה 5-6, תוך 2 דקות מישהי באה, בודקת ומגלה שאני אכן בפתיחה 6 מחיקה 100 ויאללה לחדר לידה. הגענו ואני ישר "אפידורל", כי ידעתי שאני לא אספיק, אבל ביקשתי בכל אופן. תוך 20 דקות מכניסה לחדר הלידה דרך מיילדת מגעילה הוא היה בחוץ ולצערי בלי אפידורל שוב...אבל אני מתנחמת בעובדה שילדתי כמו שרציתי- רוב הצירים אני עמדתי ולא ישבתי או שכבתי במיטה וככה הרגשתי אותו יורד מהר יותר, הצירים היו פחות כואבים וזה היה קצר יותר מהלידה הקודמת שהייתה 45 דקות..( לידת בזק הראשונה ללא אפידורל), למרות שהמיילדת המגעילה ביקשה ממני לעבור למיטה.
כל הזמן הזה אנחנו אומרים לה שאני יולדת מהר, והיא לא מגיבה. ורק כשהרגשתי שזהו הגיע הזמן ללחוץ, עליתי על המיטה ולחצתי, תוך כדי שהיא צועקת עלי "אל תלחצי" וצועקת לעזרה שמיילדות אחרות יעזרו לה להתכונן, כי היא עדיין לא פתחה את הערכה בכלל.
הכי חשוב שהוא נולד בריא מתוק ונפלא בול בתאריך המשוער שלו. ואחרי פיטוצין ועוד זריקה כל שהיא כי הדימום לא הפסיק ויצאו מלא גושים, עברתי אל ההתאוששות ששם הקאתי את נשמתי משום מה, ואל המיטה ולא נוחה של יולדות ב'. מנסה לעכל את מה שקרה ואיך זה קרה בכלל שאני ילדתי כשאמרתי לאמא שלי שעוד שעתיים אנחנו חוזרים הביתה...
המסקנה?? לעולם לא להסתמך על זיכרון הצירים בלידות קודמות כי כל לידה זה משהו אחר לגמרי. ואם הייתי מחכה לצירים הכואבים ואז נוסעת לבי"ח נסיעה של 10 דקות, הייתי יולדת לא רק בלי אפידורל אלא גם במכונית...
ברוך ה' שיש לנו בני זוג תומכים שעושים לנו רגשות אשם ולכן אנחנו זזים לבי"ח...
הודעת הנהלה- בבקשה להמנע מתיאורים