רק להגיד שאני מאוד לא אוהבת את הסיפור ההוא שהזכרת. וקראתי אותו מיד אחרי שהוא התפרסם (לפני שנים). לא מצליחה להסביר למה.

למרות כל הכאב שבכך... לפחות היה לה בסוף מישהו... (וסליחה אם אני הורס את הסוף עכשיו בשביל מישהו שמתכוון לקרוא כעת את הסיפור...).

ובדיוק בגלל זה בחרתי את המקרים שכתבתי, כי יש הבדל בינם לבין "נכות"...עם כל הקושי שיש בנכות, ברור לכולם ההבדל...

אבל אני אנסה לענות:

חשוב לי להגיד שהכל משמים ושלפעמים אנחנו מתכננים תוכניות וחושבים מחשבות והקב"ה חושב אחרת.

1. לא נראה לי שייך לצאת כשחולים בסרטן,אדם כזה עכשיו מתרכז בשמירה על חייו ובטיפולים,אין לו פניות לקשר כרגע.. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לצאת עם אדם חולה כך.

2.אני חושבת שהיום בעידן המודרני הרבה פעמים חושבים על דברים כאלה,ישנם הקפאות ושמירה על רקמות.

במקרה שלא נשמר והמערכת נפגעה-לדעתי אפשר לצאת וכדאי לצאת אבל כמובן להגיד את זה מראש,גם הלכתית וגם מוסרית כמו שכתבת, וכמובן שאפשרי שהם פשוט יפגשו איפושהוא ויכירו בעצמם[אני מתכוונת בלי שידוך].

מכירה כמה סיפורים על בחורים ובחורות שהיו חולים והתחתנו עם אנשים בריאים והולידו ילדים

לק"י

בשנתיים האחרונות בעקבות הלימודים שלי גם עלו לי כל מיני מחשבות על העניינים האלה.

לדוגמא מחלת הנטינגטון.

מחלת הנטינגטון - זוהי מחלה גנטית דומיננטית (מספיק שיהיה גן אחד כדי לחלות במחלה- זאת אומרת שיש 50% סיכון לילד חולה אם אחד ההורים חולה בזה)  זוהי מחלה ניוונית של המוח.

התסמינים מופיעים לראשונה בדרך כלל מגיל  35 ואילך. ההופעה ההתחלתית היא של שינויים במצב הרוח (עצבנות, עצבות, דיכאון) או של תנועות לא רצוניות של הפנים והגוף., קשיון שרירים.

המחלה מתקדמת לאט אך ללא הפסקה, תוחלת החיים היא 15-20 שנים לאחר הופעת התסמינים הראשונים. עם הזמן התסמינים מחריפים: תנועות לא רצוניות בכל הגוף, דמנציה,בעיות זיכרון קשות, קושי בדיבור, הדיכאון מחריף. בהמשך החולים הופכים להיות מרותקים למיטה.  המוות נגרם בסופו של דבר מסיבות של חנק, כשל לבבי, דלקת ריאות חריפה, תזונה לקויה וכו'.

אין טיפול שמרפא- יש רק טיפול תומך.

נערך מויקיפדיה

האם מישהו שיש לו את המחלה הזאת במשפחה צריך לבדוק בדיקה גנטית האם יש לו את זה? הרי בגיל 40 בערך הוא כבר לא יהיה האדם שהוא היה- התיאורים שכתבתי די ברורים. באיזה שלב בקשר צריך לספר על דבר כזה? והאם בכלל לבדוק דבר כזה? אם אדם לא בדק האם זה מוסרי? אדם מחויב לבדוק מחלות גנטיות חמורות במשפחתו?

אותה התלבטות קיימת לגבי מחלת ניוון שרירים: מישהו שיש לו במשפחה הקרובה אדם עם ניוון שרירים- שמופיע בשלב מאוחר בחיים (וגם אין תרופה- זוהי מחלה מתקדמת שניתן לחיות איתה שנים רבות - עם מכונת הנשמה אבל המוות מגיע בסביבות גיל 40-50 וברור הסבל של האדם והמשפחה כתוצאה מהמחלה) שוב- זה אותה התלבטות כמו במחלת הנטינגטון. האם אדם מחויב לבדוק? מתי מספרים על זה?

או מחלה גנטית של הכליות- אני מכירה אישה שיש לה מעל 10 ילדים (אני לא זוכרת את המספר המדויק) יש לה מחלת כליות גנטית וההריונות והלידות המרובים החמירו את מחלת הכליות. כיום היא מושתלת כליה.

האם הילדים שלה צריכים לעבור בדיקה גנטית לדעת אם יש להם את המחלה הזו? ואם הם עברו-  ולאחת הבנות יש את המחלה הזאת- האם היא צריכה להגיד את זה? ומה להגיד?  שהיא מתכננת פחות ילדים בגלל הסיכון שבכך? שהיא רוצה כמה ילדים ש-ה' יביא לה אבל צריך לקחת בחשבון שבגיל 40-50 היא תגיע לדיאליזה?

וכמובן- גם על המקרים של הסרטן שכתבת חשבתי...

שימו לב שההתלבטויות הן לא בקשר לילודה- עם מחלות גנטיות רצסיביות- שיש סיכון לילד חולה. לדברים כאלה יש פתרונות כמו טיפולי PGD- בטיפול IVF- שואבים ביציות, מפרים אותן עם הזרע, בוחרים את הביציות המופרות הבריאות ואחת או שתיים מהן מחדירים חזרה לרחם- "ילדי מבחנה"  - לא אלו המקרים שאני מדברת עליהם אלא על מקרים של מחלה שמופיעה מאוחר במהלך החיים.

אז כמו שכתבתי בכותרת- אין לי תשובות- יש לי רק שאלות. ואני מודה לאלוקים שלא שם אותי במצבים האלה ובניסיונות הקשים האלה.

זה לא נכון בדיוק, כי למרות שזה דומיננטי- אם הפרט החולה ייתן לצאצא את הגן השני הבריא- הכול טוב, וכאמור מקבלים חצי.... ככה שלאו דווקא מחלות רצסיביות זה אפשרי...

אז כן יש עניין של הולדה- לדג' בחור שאמו/אביו חלו יכול לבצע בדיקה גנטית אם יש לו את הגן הזה ויש עניין למנוע העברה הלאה אם זה ניתן....

לא שמעתי אמנם על PGD בהנטינגטון, אבל יש מצב שזה נעשה במשפחות כאלה..אשאל את מנהל האגף לגנטיקה באחד מבתי החולים בהמשך השבוע..

הוא מאוד חשוב אבל לא רציתי להתייחס לזה- כי זה כבר פותח הרבה דיונים אחרים.

טיפולי IVF באופן כללי זה פרוצדורות רפואיות שיש בהם סיכונים וזה לא פשוט ונחמד. (ויש בהם גם סיכונים ארוכי טווח- כמו סיכון לסרטנים מסוימים לאישה בגלל החשיפה לרמות הורמונים גבוהות.)

יש הרבה מה לדון על עניין של ילודה במחלות גנטיות פשוט לא הכנסתי את זה לכאן כי זה כבר לסטות לגמרי מהנושא.

השאלות שלי היו בקשר לאנשים  שנמצאים בשלב שהם רוצים להתחתן ויש להם מחלה גנטית במשפחה. (שהם יודעים או לא יודעים שיש להם אותה)

אני אשמח אם תבררי על PGD בהנטינגטון. זה באמת מעניין.

אז כדאי להפסיק פה ולכבד את פותח השרשור

כי על גנטיקה אפשר למצוא המון בעיות שחלקן אתיות....

אם המרצים שלך הם יועצים גנטיים יהיה להם המון דילמות אתיות לספר לך....עד רמת המה יהיה בעתיד.

השבוע שאתקל בו אשאל... הרבה מקרים הם אמנם דומיננטיים אבל הם מוטציה חדשה שאח"כ בגלל הדומיננטיות תעבור הלאה ככה שמעניין עד כמה המודעות היא גם בעניין הפריון...אגב המלצתו לשאלתך על אנשים עם מחלות גנטיות במשפחה- היא ליעוץ כל כמה זמן,מכיוון שהרבה דברים משתנים, ובכלל יש מחלות שהיום חשוכות מרפא אבל במכון לגנטיקה כבר יודעים על האם יש פיתוח טיפול אפשרי עתידי , ויכול להיות שרק עוד חצי שנה לדג' יהיה שינוי ולכן כל מקרה לגופו ולהיות בייעוץ... ולכן קשה לפסוק בקלות כאן מה לעשות לכל אחד ומה הוא חייב.

אבל אני מאמינה שמומלץ בלי קשר כנות בקשר ואח"כ רואים מה עושים...

הוא דיבר על בעיות רפואיות- הביא מקרה של אנשים עם /שהיה להם, סרטן שיש להם השפעה לטווח ארוך.

אני הוספתי עוד מחלות שעדיין לא הופיעו אך הן יופיעו בעתיד ולכן יש להן השפעה לטווח ארוך.

בקשר לכנות בקשר- זה ברור שצריך לספר. השאלות שלי היו על מתי לספר והאם לבדוק בדיקות גנטיות אם לא בטוח שיש את המחלה.

ואני לא פסקתי בקלות לאף אחד- בדיוק הפוך- אני שאלתי שאלות ולא נתתי  תשובות.

וההערה שלי בסוף לעניין הילודה היה כדי שלא יתייחסו לנושא הזה-(כי לא רציתי לפתוח את הדיון)

 הערתי את תשומת ליבם של אנשים שאני לא התייחסתי לנושא של ילודה אלא לנושא של חתונה עם חולה/לא בטוח חולה- דווקא מהצד של החולה.

ואני יודעת שיש הרבה סוגיות אתיות. לא התיימרתי בתגובה אחת להציג את כולן

משהי שאני מכירה התחתנה ככה וחודש אחרי החתונה התאלמנה  (ל"ע)

2. כמו שכתבת, בנ"א במצבו או פרק ב' עם עדיפות לפרק ב' כי ככה יש יותר סיכוי כן להיפקד. 

ברור שאסור להסתיר.

"מה"קטנוניות"

היבשים, דווקא היה יותר מסתבר לומר "בריאה" אלמלא סגנונם הייחודי של חז"ל. ואכמ"ל.

היא לא נשואה והוא לא נשוי.

ואם זאת האישה גם יש אפשרות שאפילו הגבר יכול לזכות בילדים ביולוגים חוץ מהאפשרות לאמץ,

זה אולי יקר ופרוצדורה.... של פונדקאות ותרומת ביצית ואם היא יכולה לשאת הריון אז רק תרומת ביצית.

אבל יש ילדים מזה.

יש הרבה פתרונות ואישורים הלכתיים- להתייעץ בבוא הזמן![אני קיבלתי על כך שיעור מהרב בורשטיין..]

ואם זה הגבר- זה קצת בעייתי יותר, לא כאן המקום להרחיב אבל יש אפשרות שיתכן פתרון שגם יהיה הלכתי.. דורש בירור.

לא, לא צריך להישאר לבד או להתחתן עם מבוגר/פרק ב' בגלל זה....

גם אדם בלי מחלה כלשהי יכול להתברר עם בעיה בעתיד ורק אחרי שנים של ניסיונות מגיעים לפתרונות האלה שכבר מבוגרים- פה לפחות יש אפשרות של תכנון מראש ולדעת למה נכנסים.

מישהו עם בעיה דומה, או אלמן/ גרוש עם ילדים.

ונראה לי ממש אסור להסתיר כזה דבר עד אחרי החתונה, מוסרית והלכתית.

1. האם הוא יפגש, למטרת חתונה, לא יצא לי להכיר הרבה כאלה.

האם אדם יהא מוכן להפגש עם חולת סרטן, (ולהיפך), אישית פרטית (מאוד)- כן. לא חושבת שזה דבר נכון בתור עקרון, או דעה, או אפשרות בכלל. זה נטו אישי. (ואני לא מכירה אף אחד/ת כזה, צר לי (?) )...

2. לאמץ. זה לא פשוט בכלל, וגם לא חד משמעי, ואני לא מתימרת לענות על זה, אישית- זו תשובתי.

3. ברור שאסור לרמות. צודק.

לא זוכרת סיפורים על חיים ולדר, אבל באמת קשה לענות על השאלות האלה מבחינה כללית, כלומר, לא חושבת שניתן.

(אולי היה מעניין לקרוא מאמר על כל הנושא הזה. (אם יש, החכימו אותי)),

וע"כ עניתי אישית, ודי חשוף לענות אישית, אבל עשיתי את זה.

1. נישואים זה לא מוסד צדקה, אין עניין להתחתן עם מישהו מתוך חסד, יוצאים רק אם זה טוב.

אני לא רואה סיבה להתחתן כשיש מחלה מסכנת חיים בטווח הקרוב, אם היא לא מסכנת חיים זה שיקול כמו כל שיקול..

2. לא היה מפריע לי, זה קצת שיקול אבל לא על זה הייתי פוסל או בוחר מישהי.

היית מראש יוצא עם מישהי שאומרים לך הרופאים שכנראה שלא תוכל ללדת בחיים?

(אני יודע שכיום אתה נשוי, ובכל זאת, א-ם לא היית נשוי - באמת זה לא היה מפריע לך בכלל?).

אין סיבה שמין לא ימצא את מינו, אני גם בחורה שיש לה מחלה מסויימת שתמיד תהיה לי וברוך ה' מטופלת כראוי

ואני נשואה באושר עם ילדה ויש לי בעל שמבין ותומך תנו לאלוקים לסדר את העיניינים בבקשה.

שאלו חלומות בריאים ושכדאי להסביר את המצב בדייטים רישוניים. אחרי מציאת חן, לפני תלות.
בקשר לעקרות- אולי צריך לחפש מישהי כזאת או באמת משהי שפחות חשוב לה שהילדים יהיו שלה ולאמץ ביחד. 

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך