בס"ד
עשרים ואחת שנים חלפו מאז אותו הקיץ הנוראי בו מדינת ישראל גירשה מבתיהם אלפי יהודים בגוש קטיף ובצפון השומרון. 21 שנים עברו מאז פונו יישובים, בתים נהרסו, קהילות ובתי כנסת נעקרו, ואת המחיר על כך אנחנו משלמים עד עצם היום הזה. אלא שהשנים שחלפו מאז הוכיחו כי ההתנתקות לא הייתה רק אירוע מדיני וביטחוני דרמטי, אלא גם רעידת אדמה פוליטית ששינתה את מפת הימין הישראלי ואת יחסי הכוחות בתוכו.
עד ההתנתקות הייתה הציונות הדתית מזוהה במידה רבה עם המפד"ל, בעוד האיחוד הלאומי ייצג קו לאומי ניצי יותר. החשש לאחר הגירוש ששרון, ולאחריו אולמרט, ימשיכו בפינוי יישובים נוספים הביא להבנה כי פיצול פוליטי בין מפלגות קרובות אידאולוגית הוא מותרות שהמחנה אינו יכול להרשות לעצמו. כך נולד החיבור בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, שהוליד בהמשך את מפלגת הבית היהודי. מתוך המחנה שנאבק נגד הגירוש צמחו בהמשך נפתלי בנט ואיילת שקד, שהצליחו לפנות לקהלים רחבים יותר ולהכניס את עצמן אל לב המיינסטרים הפוליטי. במשך שנים היו מזוהים השניים עם המחנה הלאומי ועם ההתנגדות לעקירת ההתיישבות, אך בהמשך, כידוע, הם בחרו בדרך פוליטית אחרת, שהובילה אותם בסופו של דבר גם להקמת ממשלה עם מפלגות מהשמאל וממפלגה ערבית.
המסלול הזה מספר משהו חשוב על הפוליטיקה הישראלית. ההתנתקות לא רק פיצלה את המפה הפוליטית, אלא גם יצרה דור שלם של אנשי ימין שהפנימו כי כדי להשפיע על מדיניות המדינה לא מספיק להיות צודקים אידאולוגית - צריך גם לנצח בבחירות. מכאן נולדו ניסיונות שונים להרחיב את המחנה הלאומי, לפנות אל המרכז ולבנות גשרים בין הציונות הדתית לבין ציבור חילוני ומסורתי, לצד הברית הפוליטית עם הציבור החרדי שהפכה לאחד מעמודי התווך של הימין לאורך השנים. ברית, שבשנים האחרונות נראתה כמעט מובנת מאליה, ועומדת בשנים האחרונות למבחן משמעותי סביב סוגיית הגיוס, חלוקת הנטל והיחסים בין הציבור החרדי לציונות הדתית והליכוד.
ובתוך כל התהליכים הללו השתנתה גם מפלגת הליכוד עצמה. נתניהו, שהוביל את המפלגה מאז 1996 כמעט ללא תחרות, ראה לאורך השנים דמויות בכירות שנפלטו ממנה או עזבו אותה, בהם נסיכי הליכוד כמו בני בגין, דן מרידור ולימור לבנות, ומנגד קלט אל שורותיה שורה של דמויות חדשות ששינו את פני המפלגה. הליכוד של 2026 אינו הליכוד שלפני ההתנתקות, וגם נתניהו עצמו, שהצביע בהתחלה בעד הגירוש, עבר מסע פוליטי ארוך מאז אותם ימים. המפלגה הפכה למפלגת שלטון רחבה יותר, עם הרחבת ההתיישבות ועם קו לאומי מובהק יותר, אך גם עם יכולת למשוך מצביעים שאינם מגיעים בהכרח מהגרעין האידאולוגי המקורי שלה.
עשרים ואחת שנים אחרי ההתנתקות, נדמה שההיסטוריה עצמה החלה לנוע בכיוון ההפוך. חוק ההתנתקות בוטל, היישוביים חומש ושא-נור עלו בשנה האחרונה אל הקרקע, ובקרוב צפויים לשוב גם היישובים גנים וכדים, לצד נקודות נוספות ביהודה ושומרון. אחרי שנים שבהן עצם המחשבה על חזרה לצפון השומרון נחשבה כמעט דמיונית, המציאות השתנתה, ומה שנראה בעבר בלתי אפשרי הפך שוב לאפשרי ובהתיישבות וחלקים במערכת הפוליטית כבר מדברים על חזרה לגוש קטיף, לכל הפחות בתוחמת הצפונית.
אבל דווקא כאן נמצאת גם הסכנה הגדולה. מי שסבור שהשינויים של הקדנציה האחרונה הפכו את המציאות לבלתי הפיכה, טועה טעות מרה. ממשלה אחת יכולה בתוך זמן קצר לעצור בנייה, להקפיא התיישבות, להחזיר מדיניות של נסיגות ולבטל הישגים שנבנו במשך שנים. בחמש דקות פוליטיות אפשר להרוס את מה שלקח עשרות שנים לבנות. לא משנה כמה יסבירו בנט וליברמן שהם לא יתנו יד לזה, בסוף סמוטריץ' ובן גביר הם ההוכחה של האופוזיציה שגם שרים יכולים להכתיב מדיניות ולשנות דברים גם מעל גבו של ראש הממשלה.
הבחירות הקרובות הן לכן הרבה יותר משאלה של זהות ראש הממשלה או חלוקת התיקים. הן יכריעו גם לאיזה כיוון תלך מדינת ישראל בשאלות היסוד של ההתיישבות, הריבונות והאחיזה בארץ ישראל. כאשר במפלגת הדמוקרטים נבחרה רשימה שמובילה קו ברור של פינוי יישובים וגירוש יהודים מבתיהם ביהודה ושומרון, איש אינו יכול לומר שהאפשרות הזאת ירדה מהשולחן. אם למשהו זה לא עדיין לא מספיק ברור, מספיק לראות את תגובותיהם של חברי המפלגה לפיגוע הקשה בשומרון ביום שישי האחרון, כדי להבין איזו מדיניות הם מתכוונים להוביל פה. זה הסיפור של הבחירות הקרובות.
נקודות קודמות:
https://www.inn.co.il/forum/t1438623#157692808
https://www.inn.co.il/forum/t1436540#15739204
https://www.inn.co.il/forum/t1437710#15756300
https://www.inn.co.il/forum/t1438623#15769280