בס"ד
הכרזתו בשבוע שעבר של חגי לובר על כניסתו לחיים הפוליטיים, החזירה בשבוע האחרון לקדמת הבמה רעיון שתמיד מתגלגל טוב על הלשון: ממשלת אחדות. המחשבה סביב הרעיון הזה היא מאוד פשוטה מאוד: החברה הישראלית קרועה, הפוליטיקה משוסעת, והפתרון הוא ממשלה שתאגד את כולם סביב שולחן אחד. אלא שכמעט בכל פעם שהרעיון הזה עולה, כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה: האם ממשלות אחדות באמת הועילו למדינת ישראל, או שמא הן בעיקר יצרו ממשלות שלא הצליחו להכריע בשום סוגיה משמעותית?
הדוגמה המפורסמת ביותר היא ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס שכיהנה באמצע שנות השמונים. אי אפשר להתעלם מכך שהממשלה הזאת רשמה הישגים חשובים, ובראשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהצליחה לבלום את האינפלציה שהשתוללה באותה תקופה. גם הסכם הרוטציה הוכיח שאפשר לנהל שותפות בין יריבים פוליטיים מרים. ובכל זאת, רוב שנות כהונתה התאפיינו במאבקים בלתי פוסקים, בווטו הדדי ובקושי לקדם מהלכים משמעותיים בנושאים המדיניים והפוליטיים, משום שכל צד חשש להעניק הישג משמעותי ליריבו. דוגמה לכך היה הסכם לונדון הסודי שחתם פרס ב-1987 וטורפד על ידי שמיר
עשרות שנים לאחר מכן חזרה ישראל לאותה נוסחה עם ממשלת נתניהו-גנץ. גם אז היו נסיבות חריגות: משבר פוליטי מתמשך לצד מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם. גם אז דובר על "שעת חירום" שמחייבת אחדות, אלא שבפועל הממשלה הפכה במהירות לזירת התכתשות. חוסר האמון בין הצדדים ליווה כמעט כל החלטה, התקציב לא עבר, הסכמים הופרו, והרוטציה כלל לא יצאה אל הפועל. במקום יציבות, קיבלה ישראל עוד מערכת בחירות תוך זמן קצר.
גם הממשלה הקודמת, ממשלת בנט-לפיד, הוצגה כממשלת הסכמות. תומכיה טענו שהיא מוכיחה שאפשר לחבר ימין (בנט, סער וליברמן), מרכז, שמאל ואף מפלגה ערבית סביב אינטרס משותף. אלא שבפועל הכנסת כמעט והייתה משותקת לחלוטין. כמעט כל סוגיה נפיצה הוצאה מהמשחק מראש. שינויים במערכת המשפט, סוגיות מדיניות וביטחוניות, דת ומדינה ונושאים נוספים הונחו בצד כדי לא לפרק את הקואליציה מתוך אמירה שעוסקים רק בנושאים שכולם מסכימים עליהם.
בפועל זה היה בעיקר הסכמה סביב רק נושא אחד - רק לא ביבי. התוצאה הייתה ממשלה שעסקה בעיקר במה שאפשר להסכים עליו, ופחות במה שהמדינה באמת נדרשה להכריע בו. גם הממשלה הזאת, שמלכתחילה נשענה על רוב דחוק בכנסת, לא הצליחה להחזיק מעמד. הרוטציה אומנם יצאה אל הפועל, אבל כל כהונת לפיד בתפקיד, מיומה הראשון, היה כראש ממשלת מעבר וכל ההשלכות שנוגעות לכך.
וזו בדיוק הבעיה בממשלות אחדות. הן נשמעות נפלא בסיסמאות, משום שאיש אינו מתנגד לאחדות. עם זאת צריך לזכור שממשלה היא אינה מועצת פיוס וגם אינה סדנת הידברות. תפקידה של ממשלה הוא למשול, לקבל החלטות, לקבע מדיניות ולהכריע גם בסוגיות שמעוררות מחלוקת. כאשר מראש יש תחומים שאסור לגעת בהם מחשש שהשותפות תתפרק, הציבור אמנם מקבל שקט פוליטי זמני, אבל משלם עליו בשיתוק מדיני, חברתי או כלכלי.
כמובן שזה לא אומר שממשלה צריכה לדרוס מחצית העם או את כל מי שלא מסכים איתה. במדינה דמוקרטית ראוי שהרוב ינהג באחריות, יקשיב גם לצד השני ויחפש הסכמות רחבות ככל האפשר בנושאים העומדים על הפרק. אבל יש הבדל גדול בין הקשבה לבין ויתור מראש על היכולת למשול. הכרעה היא לא מילה גסה, והיא חלק בלתי נפרד מהמשמעות של קבלת אמון הציבור בבחירות. האופציה של אחדות צריכה להישמר למקרה שאין אפשרות להקים ממשלה אחרי הבחירות כי אף צד לא הצליח להשיג את 61 המנדטים הרצויים, אבל בטח שלא להפוך את זה להפוך את זה לכרטיס סחיטה עוד לפני הבחירות, בניגוד לדעת הרוב.
ויש גם נקודה נוספת שכדאי לחשוב עליה דווקא בימים שבהם קמות עוד ועוד מסגרות פוליטיות חדשות כמו היוזמה של חגי לובר, תנועת "נקראים לדגל" שאליהם הצטרף בסוף השבוע האחרון גם יולי אדלשטיין לאחר פרישתו מהליכוד. לפני שמפלגות קטנות דורשות לכפות ולסחוט ממשלת אחדות על מדינה שלמה, אולי כדאי שיביטו קודם פנימה. אם גופים הקרובים מאוד זה לזה אידאולוגית אינם מצליחים להתאחד בינם לבין עצמם, קשה לקבל מהם שיעורים על אחדות לאומית. אחדות היא ערך חשוב, אבל היא מתחילה קודם כל ביכולת לחבר את הקרובים - ורק אחר כך לנסות לחבר את הרחוקים.
נקודות קודמות:
• https://www.inn.co.il/forum/t1437080#1747098
