ראשית אני שמח לקבל תגובה ראשונה בלי קללות או נאצות. סוג של התקדמות.
אין לי בעיה עם התורה ואין לי בעיה עם המשנה או עם כל מקור תורני אחר. שכל אחד יחיה על פי דרכו ויפרש על פי תפיסתו או תפיסת רבותיו. המציאות לעומת זאת מכתיבה דברים נוספים. ראשית, הערבים מספרם רב מאד, והוא רק עולה עם השנים. בחרנו לנו את מקומנו באזור מוקף במאות מליוני ערבים. האם אנחנו רוצים לשלוט על כולם? האם אנחנו רוצים לממן את כולם? האם אנחנו רוצים לחיות כמיעוט נרדף תחתם? לדעתי התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית. אנחנו כחברה רוצים לחיות במדינה עם רוב יהודי, בה אנחנו ותרבותינו יכתיבו את אורחות החיים. אנחנו לא רוצים לשלוט כמיעוט קטן על המוני ערבים, כי זה לא יישים, לא הוגן ויותר מכל בעיקר לא אפשרי (מה גם שאני לא רואה תועלת או תוחלת לעניין).
המדינה האחרונה שניסו לשלוט כמיעוט אתני על רוב בעל גזע/דת/לאום שונה הייתה דרום אפריקה. ובניגוד ליהודים שכ"כ "אהובים" על ידי האירופאים, הם היו למעשה תוצר של השלטונות הבריטים וההולנדים. לאחר שהם בודדו ע"י כל העולם (פרט לכמה מדינות סוררות, ובינהן ישראל שספקה להם נשק גרעיני), הם פשוט קרסו. היום המיעוט הלבן חי בפחד בדרום אפריקה, ובכל מקרה מי שנשאר שם רחוק מלחיות את חייו בקירוב כלשהו לחיי האדנות שהיו לו בימי האפרטהייד העליזים. במבחן המציאות בישראל, גם אנו תלויים בין השאר בלגיטימיות שלנו, אותה אחת שנתנה לנו את האפשרות להגיע לכאן ברבבותינו ולאחר מכן במליונים. אותה אחת שאפשרה לנו להתחמש בנשק הצבאות הזרים, אותה אחת שאפשרה לנו לשרוד מלחמות קשות. נכון, לאמונה ולדבקות יש חלק חשוב בכך, אבל אל נטעה - אנו מדינה קטנה מאד, שתלוייה כלכלית, צבאית ומדינית בתמיכת המעצמות. הרוחות בעולם נושבות היום לכיוון אחד, והוא להכיר בערבים הפלסטינים ובזכותם למדינה המבוססת על גבולות 67. רוב העם הערבי הפלסטיני מוכן לפשרה הסטורית זו כמו גם רוב העם היהודי, ורוב הציבור בישראל, וזאת על מנת לאפשר לכל תרבות לקיים עצמה בשקט ובנפרד. במסגרת של שכנות ושלום יוכל כל אדם לבקר בכל מקום שהינו קדוש לו, בין אם בישראל או במדינה הערבית שתקום בשטחי יו"ש ועזה. אני במקרה דובר ערבית, מכיוון שהחלטתי שלא מספיק לי לשמוע את מה שבוחרים לתרגם לי בתקשורת, ולא מספיק לי להבין ערבית מחסומים (מה גם כשכאתה חמוש, הם מבינים עברית יופי). אני מדבר עם המון ערבים, קורא ורואה תקשורת בערבית וכמו שאתה רואים גם די מגוון במקורות התקשורת שלי בעברית (מ'הארץ' ועד ,ערוץ 7'). הם לא יעשו זאת מאהבת ישראל בדיוק כשם שאנחנו לא נעשה זאת מאהבת ישמעאל. זו הברירה הטובה ביותר למען הקיום העצמאי של שני הצדדים. לעיתים פשוט צריך להפרד מהחלומות. ואגב, מבחינה דתית, למדינה, שהיא בכלל יציר פוליטי של 200 השנים האחרונות אין את אותה החשיבות כמו האפשרות לגור ולהתפלל בארץ, מה שיתאפשר למי שיבחר לעשות כן, בין אם במדינת ישראל, או במדינה הפלסטינית (כבי שכבר הוצהר על ידם).
ולגבי הערבי המסכן, אני חושב שאם היו יורים בבנך ואז בך גם אתה הייתה מסכן. לא בכל מקום צריך להיות כדי לדעת שמה שאתה רואה בוידאו הוא נורא. לא הייתי באושוויץ בזמן המלחמה ולא הייתי בירושלים בזמן חורבן הבית, מספיקות לי העדויות הקיימות על מנת לבחון את הדברים עפ"י המידע הקיים, והסרט מראה בבירור איך המתנחל יורה בבחור הערבי שלא היה חמוש, בלב השטח הערבי ולאחר מכן יורה בחייל. הוא מראה אגב באותה הזדמנות איך במנוסתו בורח מהאזור שוטר פלסטיני שעשה בשכל ולא ירה כתגובה, אלא החליט לקיים את החלטת ממשלתו שברמאללה.
י.
