ג. אסור לאדם לייעץ לחבירו לעשות שותפות או שידוך עם אדם מסוים, כשהוא יודע שיכול להגרם לו הפסד מחמת כן, כגון שהוא עני שאינו נאמן כ"כ. ואף שיש מקרים שאם היה חבירו שואלו על כך, היה אסור לו לומר את החסרונות הללו, מכל מקום אסור לו לייעץ לו לעשות כן, שאם מייעץ לו עצה שאינה הוגנת עובר ב"לפני עוור לא תתן מכשול".
ד. מותר לומר למחותן חסרונות שיש בחתן, אם אינו יודע מהם, וברור שאם היה יודע מהם לא היה עושה את השידוך, ובתנאים שיבוארו להלן.
ה. מה שהחתן תמים ואינו חריף כל כך, אינו נחשב חסרון, ואסור לפרסמו לגנות מחמת כן. וכן אסור לבזות את אחד הצדדים בשידוך בגנות מעשים שעשו אבותיו.
ו. מותר לומר למחותן שיש לחתן מחלה פנימית, אם אינו יודע זאת [ובתנאי שברור לו שזו מחלה ממש, שלא יגדיל יותר מהאמת, ויכוין לתועלת]. וכן מותר לומר לו אם יש בחתן אפיקורסות, ובזה אין צורך בתנאים הנ"ל.
ז. כמו כן מותר לומר לחתן על מחלה פנימית שיש לכלה. וכן לומר לו שבבית המחותן אין שומרים על גדרי הצניעות, ובזה אין צורך לקיום התנאים הנ"ל.
ח. מותר לומר לחתן [קודם גמר השידוך] שהמחותן מרמה אותו בענין הנדוניא, בתנאי שאכן ברור לו הדבר, וכן הוא יודע שאם החתן היה יודע את האמת לא היה מתרצה לשידוך, וכן שהחתן אינו מרמה את המחותן בשום ענין, וכן שיתקיימו התנאים הנ"ל כלל ט' ס"ב.
ט. אחר שנעשה השידוך, והוא רואה שהמחותן רימה את החתן, אם החתן יקבל את דבריו רק לענין לחוש, או שישאל את בית דין, מותר לספר לו, ובתנאי שיתקיימו התנאים הנ"ל בכלל ט' ס"ב, וכן שיראה שאין החתן מרמה את המחותן, אך אם ישמע לו ויבטל מיד את השידוך, אסור לו לספר זאת.
י. מותר לומר לחתן על מחלה פנימית שיש לכלה, ובתנאי שיתקיימו התנאים שהתבארו לעיל. ואם אינו יודע זאת מעצמו אלא ששמע כן, מותר לספר זאת רק אם הוא משער שהחתן לא יבטל מיד את השידוך אלא יברר את הדבר תחילה.
יא. מותר לומר לחתן על כך שבבית הכלה אין נוהגים בצניעות, ואף אם לא יתקיימו התנאים הנ"ל. ואם אינו יודע זאת מעצמו, יאמר לו בפירוש שרק שמע כן, ויש לברר את הדבר.
כללו של דבר: האדם צריך לשום עיניו וליבו על דרכיו, ובפרט על מוצא פיו, שלא להתערב בענינים שבין אדם לחבירו, אם לא שידע מתחילה את הענין לאמיתו, ויכוין לתועלת ולא מחמת שנאה, ולראות את הנולד מדיבורו, שלא יצא מגדר דין תורה חלילה, ואז ה' יהיה בעזרו שלא ילכד בפח היצר.
