מיכאל קליינר:
פייגלין בדיוק כמו נתניהו // 10.12.2008
אכזבה מרכזית אחת היתה לי בבחירות המקדימות בליכוד ושמה: משה פייגלין. לכאורה, מדובר באיש ימין קרוב מאוד לעמדות שלי, שהכי טבעי בעולם שישתף עימי פעולה. לצערי, שיתוף פעולה עם פייגלין היה עניין חד-צדדי לחלוטין. שיתוף פעולה כזה היה כאשר אני שימשתי כחבר כנסת והוא ניסה לעשות את צעדיו הראשונים עם מנהיגות יהודית. כל עוד אני הייתי באיזשהי עמדת כוח שפייגלין יכול היה להיעזר בה, היה בינינו שיתוף פעולה של ממש. כך, למשל, הייתי חה"כ היחידי שגילה נכונות להרים את הכפפה ולקדם את מועמדותו של ירמיהו ברנובר לנשיאות המדינה מטעם מנהיגות יהודית. כך, למשל, כשפייגלין התמודד מול נתניהו בבחירות לראשות הליכוד וסייעתי לו ככל יכולתי ומן הסתם בהזדמנויות אחרות.
על מושגים של הכרת הטוב, פייגלין כנראה לא שמע. הוא העדיף להכניס בפתקי ההצבעה מועמדים אחרים, שלפחות לגבי חלק מהם יש סימן שאלה לגבי מידת הנאמנות שיגלו בעניין השמירה על ארץ ישראל. בשיחות הטלפון שניהלתי עם פייגלין הוא מיהר לומר שיתמוך במועמדותי ו"אפילו לא צריך להפגש". בפועל, הייתי מחוץ ל"דיל". ציפיתי שפייגלין יצרף את שמי לפתקי ההצבעה שלו, אבל כנראה יש לו חשבונות אחרים. מי הם האנשים שפייגלין תמך בהם? בני בגין, גדעון סער, גלעד ארדן ומשה כחלון - כולם היו עבורו בגדר אנשי קש. הוא העריך שהם ממילא יעברו אותו. עליהם הוא היה צריך לבזבז מקומות בפתק? כל הרעיון הוא שבקולות של אנשיו יכול היה פייגלין לקדם עוד 4 אנשים נאמני ארץ ישראל מובהקים, שהיו זקוקים לקולות האלה כדי להתקדם למקום ריאלי. הקולות האלה, הם בדיוק מה שחסר לי, שבלי הקולות של אנשי פייגלין, הגעתי למקום 44 עם 6277 קולות.
הייתי אומר שהעדר התמיכה של פייגלין במועמדות שלי, צריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שהמאבק על ארץ ישראל בדמו. מתחת לפני השטח מתחילה לבצבץ מתוך דמותו יהירות וזחיחות נוסח נתניהו בקדנציה הראשונה שלו.
