בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר
ראשי מדינות מתחלפים. מי שעד לפני כמה ימים היה שליט רב כוח, הופך להיות ביום אחד נרדף. יכול השליט לסיים את חייו ברגע אחד גם במוות טבעי. זה קורה פתאום. כך קרה לאחז מלך יהודה, אחרי שש עשרה שנות מלכות שבהם הוא סגר את כל בתי המדרש שלימדו בהם יהדות עולה אחריו חזקיהו. דומה היה אחז לשליטי רוסיה שהכריזו על עצמם כמדינה של לא מאמינים וגזרו גזרות להעביר את הדת מהעולם.
לכל עריץ יש סוף. גם סטאלין וגם אחז מתו בסוף. אחרי אחז עולה לשלטון בנו חזקיהו. למרות שהוא בנו של רשע הוא "חוזר בתשובה", גם מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית. הוא מבטל את כל החוקים הדרקונים של אחז ובבת אחת עולה דרישה גדולה לאלוקים בישראל. (דברי הימים ב פרק כט לו) "וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם, כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר". מגיע חג הפסח ועם ישראל לא מוכן לקרבן הפסח. בחוסר ברירה דוחה חזקיה את הקרבת הפסח לחודש אייר.
פתחנו בסיפור הזה כדי להסביר את הסיבה שבגללה קבענו את נושא השיעור על קרבן הפסח. לרבים מאיתנו נראה קרבן פסח כמו "הלכתא למשיחא" - דבר רחוק שאינו מעשי. השיעור הזה בא ללמד עד כמה הדבר מעשי ורציני אפילו היום, עד כמה הוא קרוב אלינו מאוד - "בפיך ובלבבך לעשותו" ולכן יש חובה ללמדו.
יש אפשרות להקריב קרבן פסח בימנו
יש אפשרות הלכתית. בכל שנה יהודים עורכים הכנות מאומצות לקראת חג הפסח כשליל הסדר במרכזו. אך למען האמת חייבים לזכור כי אנו חסרים את מרכז ליל הסדר והוא קרבן הפסח שעל שמו נקרא החג: פסח. רוב האנשים חושבים שזה לא מעשי להקריב היום קרבן פסח מבחינה הלכתית. אבל צריך לזכור מה שכותבים רבים מהפוסקים שעסקו בנושא זה. רבי עקיבא איגר כתב במכתב לחתנו, החתם סופר, כי הוא מציע לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב. החתם סופר, בשו"ת יורה דעה סימן רל"ו, משיב לו שהבעיה נעוצה במושל שהוא קפדן גדול ואמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונתם. הרב צבי הירש קלישר, מגדולי תלמידי רבי עקיבא איגר עסק רבות בעניין בספרו 'דרישת ציון', ואף פנה באיגרת לשר מונטיפיורי ולרוטשילד בה ביקש מהם לפנות לסולטן הטורקי כדי להקצות מקום בהר הבית לשם בניית מזבח וחידוש הקרבת קרבן הפסח. גם הרב טיקוצ'ינסקי, בסדרת ספריו 'עיר הקודש והמקדש', דן בבעיות ובפתרונות בנוגע להקרבת קרבנות בזמן הזה. המהרי"ץ חיות כתב: "על כל פנים, חזרתי על כל הצדדים, ולא מצאתי שום דבר החוצץ היום להקריב קרבן פסח, אחר שיבנה היום מזבח, על מקום אשר היה בנוי בראשונה". הבעיה היחידה היא חוסר האישור של הממשלה. כך כותב החזון איש (אהע"ז ס"ב) "לכן בזמן הזה אי איתיהיב רשות להקריב קרבן פסח - אין לבטל" - אם תינתן רשות להקריב קרבן פסח – אין לבטל.
יש אפשרות חוקית. לפי חוקי מדינת ישראל אין אפשרות למנוע אדם שרוצה להקריב קרבן פסח. יש במדינה חוקים בנוגע לחופש של כל אדם לקיים את מצוות הדת שלו כמו שהוא מבין. מספר עתירות הוגשו לבג"ץ בנושא זה, והשופטים ביררו שזה בכלל חופש הפולחן שהוא יסוד בחוק הישראלי. אבל הם תולים את עצמם בהחלטה של הממשלה או של המשטרה שטוענת כי היא לא יכולה להגן על אלו שיקריבו את הקרבן. ברור לחלוטין שאם הציבור ילחץ על נציגיו בממשלה או בכנסת – הכל ישתנה. אם על הפגנות יותר פשוטות קבעו השופטים שהמשטרה חייבת להגן – למה על קרבן פסח לא? האם זה לא חשוב מספיק?
יש אפשרות ציבורית. צריך לזכור כי כשבני ישראל רצו להקריב את קרבן הפסח הראשון שלהם במצרים, הם חששו שהעולם יגיב על כך קשה. "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" שואל משה את פרעה שלא יכול להשיבו דבר. בסופו של דבר הם זובחים את תועבת מצרים לעיניהם ואף אחד לא נסקל.
צריך לזכור שאת צליית קרבן הפסח אי אפשר להסתיר. קרבן פסח שנצלה הוא דבר מאוד ריחני. כשעשרה אנשים בשכונה צולים כל אחד שה שלם, כל השכונה מריחה. כשעם שלם צולה בבת אחת את קרבן הפסח שלו באותן שעות, כל מצרים מהלכת עם ריח של בשר צלי. אין מי שיכול להתעלם מזה. כל אחד מבין שקורה משהו.
המדרש אומר שלריח הזה היה גם ריח של קדושה, כל יהודי שהיה מסופק אם הוא רוצה לצאת עם משה ממצרים, קיבל החלטה חיובית בעקבות הריח שנישא בכל רחבי מצרים. גם המצרים הריחו היטב את הריח הזה. הריחו ושתקו. לא סקלו אף אחד. איך הם יכולים להתעסק עם המון כה גדול?
הטור (או"ח תל) כותב כי לכן אנו מציינים את שבת הגדול. "לפי שנעשה בו נס גדול" שביום חמישי בשבוע הייתה יציאת מצרים. הקרבת הפסח הייתה ביום רביעי, וביום שבת לקח כל אחד מישראל שה לקרבן פסח וקשר אותו לכרעי מיטתו. שאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: "לשחטו לשם פסח במצוות השם עלינו". והיו שיניהם של המצרים קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.
גם היום מאיימים עלינו שכל תזוזה שלנו בהר הבית תפתח מלחמת העולם השלישית. בדיוק על זה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות". אחד הפלאות הוא שנוכל להשתחרר מאימת הגויים בנפשנו, כמו שהשתחררנו מהם לפני יציאת מצרים כשבתחילה נפלה עלינו אימה ששיתקה אותנו כאילו לנו אין כבוד כלל. רק אחרי שהשתחררנו מהעבדות הרוחנית הזאת – יכולנו לצאת ממצרים. וכאז כן היום.
ישראל מתחילים בגאולה – ה' ממשיך
קרבן הפסח נעשה על שם שפסח ה' על בתי בני ישראל במצרים (שמות פרק יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וכו'". הפסיחה הזאת מתרחשת בחצות הלילה. קרבן הפסח נעשה בין הערבים לפני הפסיחה - הוא מקדים את מכת בכורות ואת הפסיחה על בתי בני ישראל.
כך היה עם המצות שנאכלות בגלל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. (שמות פרק יב לט) "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" בני ישראל אוכלים מצות לפני היציאה ממצרים לפני שלא מספיק בצקם להחמיץ. הם אוכלים מצות ערב קודם היציאה.
גם הכניסה של ישראל לים סוף הייתה לפני שהים נקרע. הם נכנסים בתוך הים ואחר כך הים נקרע. רק אחרי שהמים מגיעים עד נפש. על זה נאמר גם כאן: אנחנו צריכים להתחיל – ה' אומר אם פתחתם פתח כחודו של מחט – אפתח לכם פתח כפתחו אל האולם של בית המקדש, אולם ההיכל. על זה נאמר כי הגאולה העתידה תראה כמו יציאת מצרים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אין הגאולה באה אלא עד שיכספו תכלית הכוסף. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – מתי המועד? כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו.
ההתעסקות במצוה – היא מביאה את המעשה
כך כתוב במדרש. אמר הקב"ה: "אם תתעסקו בזה מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עסוקים" (פסיקתא דרב כהנא פסיקא ט”ו). וכותב החפץ חיים על לימוד זה. "יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הם נגאלים ... שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתכונן" (מרן החפץ חיים זצ"ל).
היה מרן הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו מעורר שנים רבות על החובה לקרוא את סדר הקרבת קרבן פסח בערב פסח אחר חצות, ובתחילה הוא היה כמעט יחיד בזה. רק אחרי שהיה מדבר ומעורר על זה במקומות רבים ואחרים עימו, התחילו לנהוג כן במקומות רבים וברוך ה' נהפך הדבר למנהג של רבים, בחינת "ונשלמה פרים שפתינו" שהיא ההקדמה למצוה עצמה. לומר לא שכחנו ולא ויתרנו ואנחנו לומדים את ההלכות כי אנחנו רוצים לקיים אותם הלכה למעשה.
גם היה הרב ז"ל מקפיד שנים רבות לאפות מצות בערב פסח אחר חצות, זמן הקרבת הקרבן פסח. ובעת שהיו אופים את המצות הללו זכר לקרבן הפסח היו שרים את ההלל כמו שהיו שרים בבית המקדש בשעה שהיו מקריבים את קרבן הפסח. וכך היה הרב ז"ל עושה גם בשנתיים האחרונות שהיה חולה, לקיים "ונשלמה פרים שפתינו".
חשיבות קרבן פסח
מצוות הקרבת קרבן פסח היא מצוה שקיימת בכל דור ודור וגם היום. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נה) "ציוונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר מניסן ...". חשיבותה של מצוה זו היא כמו מצוות ברית מילה. מי שלא מקריב קרבן פסח כשהוא יכול, או שלא עושה ברית מילה כשהוא יכול, חייב כרת. אין שום מצות עשה אחרת שחייבים כרת אם לא עושים אותה.
אין גם שום מצוה אחרת שיש לה מועד שני לקיום המצוה למי שלא הספיק לעשות אותה בפעם הראשונה. אין מועד שני למי שלא חגג את חג הסוכות, אבל מי שלא עשה ברית ביום השמיני או שלא הקריב קרבן פסח במועדו – יכול להשלים את החסר במועד אחר.
עבודת בית המקדש מביאה שלום לעולם כולו
קרבן פסח הוא חלק מהעבודה בבית המקדש. אולי העבודה החשובה ביותר שכל ישראל שותפים לה. העבודה בבית המקדש אמורה להביא ברכה לעולם כולו. כשהעבודה במקדש נעשית כתיקנה, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". "והשבתי חיה רעה מן הארץ". ירושלים היא "משוש כל הארץ" וכולם שמחים. אבל כשהמקדש חרב – רעה באה לעולם.
הגמרא (ברכות נט) מסבירה כי אסונות רבים נגרמים בעקבות הגלות: כי "בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין הגויים, כִּבְיָכוֹל, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלָם נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". וזוהי רעידת האדמה. אחרים אומרים שרעידה זו מתרחשת בגלל שהקב"ה "כַּפָּיו סוֹפֵק זוֹ עַל גַּב זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל כא) "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי, וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי". גם שם מדובר בנבואה על אדמת ישראל שהיא מלאה חרב. "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ה) "וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי".
אליהו זכור לטוב שאל לר' נהוריי: "מפני מה באין זועות לעולם . אמר ליה: בשעה שהקב”ה מביט בבתי תאטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון )מפולת) לעולמו להחריבו. הוא שכתוב: “שאוג ישאג על נוהו” - בשביל נויהו". )ירושלמי ברכות פרק ט’).
לכן מי שעבר על צווי זה ולא הקריבו בזמנו במזיד חייב כרת, בין איש בין אשה. הוא מביא נזק גדול לעצמו ולעולם כולו. כל הדברים הללו צריכים להביא אותנו לשבור את המחסום הרוחני שמונע מאיתנו לחשוב באופן מעשי על הקרבת קרבן הפסח, דבר שגדולי ישראל ראו אותו כדבר מאוד מעשי גם בימינו כשאין עדיין בית המקדש.
אפשר להקריב קרבן פסח גם כשבית המקדש לא בנוי
עשרים ושתים לפני בניית הבית השני לא היה בית המקדש קיים אבל המזבח היה על מכונו. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ב ד) מביא כי שלשה נביאים עלו עם העולים בימי הבית השני "אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית".
כך אומרת המשנה במסכת עדיות (ח ו) "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת" וכך פוסק הרמב"ם (שם ו טו) "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות. שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". ובשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פט) כותב שכנראה גם אחרי חורבן הבית השני היו מקריבים קרבנות במקום המקדש למרות שלא היה שם בית בנוי.
בגלל העובדה הזאת רצה אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריז, לבוא לירושלים לפני כשבע מאות שנה ולהקריב קורבנות, זאת כיוון שקרבן הפסח הינו הראשון אותו ניתן לחדש כיום. הכפתור ופרח דן בשאלה איך ניתן לפתור את כל הבעיות הכרוכות בהקרבת הקרבן, ואחריו דנו בכך עוד רבים. לפי הנראה עיקר הבעיה הייתה השלטונות שמנעו זאת מהם, ולא בעיה הלכתית.
מי שנמצא סביבות הר הבית בערב פסח ולא מקריב קרבן פסח – חשש כרת
עד מלחמת ששת הימים לא הייתה שליטה של יהודים במקום המקדש. בתחילה שלט בירושלים הסולטאן מטורקיה, אחר כך שלטו האנגלים והערבים. רק אחרי מלחמת ששת הימים החלה שליטה של יהודים על הר הבית. מיד עם השליטה של יהודים במקום נוצרה האפשרות להקריב במקום המקדש קרבן פסח. הבעיה הייתה שגם השלטון היהודי הפריע להקרבת הקורבן.
הרבי מחב"ד עליו השלום חשב שזאת בעיה הלכתית קשה מאוד, שיהודים יהיו בירושלים במקום שיש שלטון יהודי ולא יקריבו קרבן פסח. הוא אמר לחסידיו מיד אחרי מלחמת ששת הימים כי מי שלא מקריב קרבן פסח בערב פסח אחר חצות כשהוא נמצא בירושלים – הוא בחשש כרת. לכן היו כמה שנים בהן חסידי חב"ד היו יוצאים מירושלים בכל ערב פסח כדי שלא להכנס לספק ההלכתי החמור הזה. בשנת תשל"ה אמר הרבי שההוראה בטלה. זה לא שהוא חזר בו, בכאב גדול הוא הבין שדעת השלטון הישראלי לאסור באופן מוחלט כל עליה, ובנושא זה (לבושתנו ולחרפתנו) דין השלטון הישראלי לא שונה מהשלטון העותמני או האנגלי. כשם שבימיהם לא הייתה אפשרות והיינו אנוסים כך גם היום.
מו"ר הרב זצ"ל – הריני כפרת משכבו, היה רגיל לומר כי אסור ללכת לכותל המערבי בערב פסח אחר חצות. הנמצא שם נכנס לחיוב של הקרבת קרבן פסח. אין לו את התירוץ של "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם". (במדבר ט י) טומאה היא לא מחסום. אם הוא לא בדרך רחוקה למה שלא יקריב קרבן פסח? הרב ז"ל היה בדעתו זאת גם אחרי שנת תשל"ה. לדעתו זה עדיין בידינו, ויש כוח בציבור להכריע ולשנות את המציאות השלטונית אם הוא רק ירצה.
חייבים ללחוץ על השלטונות שיתנו להקריב קרבן פסח
רבי עקיבא איגר זצוק"ל היה אחד מהחשובים של רבני אירופה גם בדורו וגם בדורות שאחריו. חתנו, החת"ם סופר היה גם הוא אחד מגדולי החכמים שבכל הדורות. רבי עקיבא איגר כותב לחתנו (יב אייר תקצ"ז): "לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב [קרבן פסח]". לדעת ר' עקיבא איגר, הקרבת קרבן פסח אינה כה מסובכת מבחינת ההלכה כקרבנות אחרים, וניתן לקיימה גם בתנאי גלות.
החת"ם סופר משיב לו (שו"ת חת"ם סופר, יורה דעה, תשובה רלו) שיש בעיה מעשית, שכן הסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול, כי אמר לבל יקרב שם (למקום המקדש) מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם (מסגד אל אקצא). ואומרים שאבן השתיה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם".
אפשר להכנס לבית המקדש למרות שכולם טמאים לצורך קרבן פסח
אמנם מבחינה הלכתית לא רואה החתם סופר בעיה בעובדה שאנחנו טמאי מתים ואין לנו פרה אדומה. הוא מסתמך על דברי ה"כפתור ופרח" שמביא כלל יסודי בהלכה: 'טומאה הותרה (או דחויה) בציבור'. לאור כלל זה ניתן להקריב קרבן פסח בטומאה. כך כותב ה"כפתור ופרח" בהמשך לדיון על כוונתו של בעל התוס' רבי יחיאל מפריז להקריב קרבנות.
כך לשון הרמב"ם: "רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון – אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים, או שהיו הכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת – אינם נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים, שנאמר: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, ו) יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה. ודבר זה בטומאת המת בלבד, כמו שביארנו בביאת המקדש(הלכות קרבן פסח ז, א).
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל