עלוני השבת ואתרי האינטרנט, היו מלאים וגדושים בביקורת בבני הנוער של בית השלום בחברון. מחנכים ורבנים, ראשי ישיבות ומטיפים בשער, מי יותר ומי עוד יותר, שפכו אש וגופרית על הנוער.

קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים את התנהגות בני הנוער, להצטייר כ'מבוגר האחראי', לסלוד מאלימות ומפגיעה ברכוש ערבי, לקרוא לחיפוש 'הנהגה', ולגנות את מדיניות 'תג מחיר'. בעצם, זאת השיטה בה דוגלים מנהיגי הימין כבר שנים: להגיד מה לא.

כל האמירות הללו, שיש להם מקום ושעה, מתנקזות לשאלה אחת שעליה מקוננים הרבנים והמחנכים: אין סמכות, לא שומעים לנו.

אבל שאלה אחת פשוטה לא שואלים את עצמם הרבנים והמחנכים: למה לא שומעים לכם בני הנוער?!

הנוער שלנו לא מוכן יותר למציאות הנוכחית, בה הציונות-הדתית ממלאת את היחידות הקרביות ואת בתי הקברות הצבאיים, אך אין לה שום השפעה על הפקודות ועל ערכי צה"ל. "אוהל הדוד תום" נקבר בחולות גוש קטיף – ואחר לא יקום במקומו
אותו נוער, הגיע מכל רחבי הארץ, גם מערים ושכונות בורגניות למהדרין, וגם מישיבות ואולפנות מאוד מאוד "ממלכתיות". גם חיילים במדים הגיעו לחברון, פשטו את מדיהם והצטרפו ל"נוער". רוחב התופעה מלמד: מדובר באי-אמון אמיתי ועמוק, שמשדר הדור הבא כלפי רבניו ומחנכיו.

כאן לא יעזרו הטפות מוסר ותשפוכת-חרון. תגובה שכזאת, רק מרחיקה את הנוער מרבניו עוד יותר.

הסיבה לניכור, לאיבה ולחוסר האמון מורכבת מחד, אך מאוד פשוטה מאידך: הנוער לא מאמין לדברי רבניו – לאחר עמדתם לפני שלוש וחצי שנים בגוש קטיף.

הוא מרגיש כי העמדה ההיא, שאפשרה את הגירוש האכזרי, נבעה מעמדה נפשית ברורה מאוד: נשמת העבד. ממקומה המושפל של הציונות-הדתית, עמדת המתנצל התמידי. עמדה הסוברת כי אם רק ננהג בנעימות ובמאור-פנים, אם רק נשמור על קוצו-של-חוק, אם רק נהיה מסורקים ומסודרים תמיד מתחת לכיפה הסרוגה – או-אז ינהרו אלינו המוני הקיבוצניקים, מאמרי המערכת ב'הארץ' יקשרו כתרים למאחזים, שרת החינוך תזרים מיליארדים לאולפנות, וערוץ 2 יעניקו תוכנית אישית בפריים-טיים לרב ירחמיאל וייס.

אבל לאליטות השמאל השולטות כיום במדינה יש מדיניות אחרת: לחסל ולעקור כל זיק של יהדות, יראת שמים, ערכים, שורשים ומסירות. הטיעון של "שמירת החוק" נועד רק כדי להטיף לנו, הוא איננו מחייב אותם. גם לא מחייבים אותם ערכי מוסר אנושיים ובוודאי לא ערכים יהודיים. החוק איננו מעניין את שר הביטחון המפר את החלטת הכנסת, את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ואת פסיקת בג"ץ, נגד צווים מינהלים ונגד אכיפת חוק סלקטיבית כלפי מתנחלים. מתחתית ששת המנדטים שלו בסקרים, הוא חייב להכות במתנחלים.

במדינת ישראל של היום, לא די בתשלום כסף בנוכחות עדים, בצילום ובהקלטת המכירה, ובמגורים ובחזקה במקום. כיום, גם אם יהודי יקפיד על כל הנהלים האלו, צפויה מערכת המשפט וה'צדק' לנשלו מרכושו וביתו, תוך פברוק טענות עוול וגזל זדוניות ושקריות, והעיקר  - לגזול ולגרש את היהודים רוכשי הבית ודייריו. זה לא יאומן, אך זו בדיוק המציאות מולה אנו ניצבים.

בית השלום מסמל את המשך המאבק על ההתיישבות בארץ ישראל, ואת עוצמת הרוע, השקר, הצביעות והגזל המתנגדת לה.

מול העוול הזועק לשמים, הרשע, חד-הצדדיות, חוסר היושר וחוסר השוויון הזה בפרקליטות ובבית המשפט, מול ההשמצות המגמתיות של המתנחלים ואהדת האויב הערבי בתקשורת, מה רציתם שהנוער יעשה, רבותינו המחנכים?! איך ציפיתם שיגיב, ומה הערכתם שיקרה?!

הנוער שלנו בריא בכל נימי נפשו. למרות סיגים המתגלים בהתנהגותו, הוא לא מוכן לחזור לעמדת המתנצל. הוא לא מוכן יותר למציאות
המלחמה בחברון נגד בית השלום, היא מציבה שאלה פשוטה: האם שולט כאן משטר צדק שלפחות משווה בין כל אזרחיו (על עדיפות לבני הלאום היהודי, כפי שצפוי ממדינה יהודית אנחנו כבר לא מדברים...), או מדינה המפלה לרעה את יהודיה
הנוכחית, בה הציונות-הדתית ממלאת את היחידות הקרביות ואת בתי הקברות הצבאיים, אך אין לה שום השפעה על הפקודות ועל ערכי צה"ל. "אוהל הדוד תום" נקבר בחולות גוש קטיף – ואחר לא יקום במקומו.

לרבנים והמחנכים יש ברירה אחת: להבין למה שבאמת מציק לנוער, או להישאר מאחור, בלתי רלוונטיים. אם יגבשו משנה סדורה שתתייחס לשינוי הערכים המתחולל מאז הגירוש, יהיו להם שומעים. אם לאו -  הם מדברים רק לעצמם.

המלחמה בחברון נגד בית השלום, היא מציבה שאלה פשוטה: האם שולט כאן משטר צדק שלפחות משווה בין כל אזרחיו (על עדיפות לבני הלאום היהודי, כפי שצפוי ממדינה יהודית אנחנו כבר לא מדברים...), או מדינה המפלה לרעה את יהודיה – בשיטתיות, באכזריות, ואפילו בלי כל תחכום. האם מתנחלים היא ציבור הנאבק על מקומו והשפעתו בחברה הישראלית בין שאר השחקנים על הזירה, על פי הכללים המחייבים את כל השחקנים בזירה - או שבעיני בתי המשפט, המשטרה והשב"כ המתנחלים הם לא ממש בני אדם.

זו השאלה – ואין בילתה.